החייל שלי

עונה 3 פרק 201

"אמאלה" מלמלתי ואחזתי בכיסא הקרוב אלי כשהבטתי למטה וראיתי מים על הרצפה.
"דניאל!" צעקתי והוא הגיע לידי תוך שניה עם מבט מודאג על פניו "מה קרה?"
"אני.. אמ.. המים.. יר.. אני.. אני חושבת ש.. שאני.." "בר, תנשמי אהובה שלי, לאט" הוא קטע אותי אך עיניו הראו פאניקה ברגע שעקב אחרי אצבעי מטה לכיוון בין רגליי.
הוא הרים את מבטו אלי שוב ואמר "בר.. ירדו לך המים.. את יולדת".
*****************************
צעקתי, שוב ושוב, וכבר לא הצלחתי להחניק את הצרחות שיצאו ממני כתוצאה מהכאב שהרגשתי.
אלוהים.
שמעתי נשים מדברות על צירים, ספיר ושחר הכינו והזהירו אותי מלא.
אבל לא ציפיתי לרמת כאב כזו.
"דניאל" צעקתי שוב וניסיתי לעצור בעד הדמעות שזלגו בלחיי.
"אנחנו כבר מגיעים קטנה" הוא אמר בלחץ "תחזיקי מעמד".
הצירים התחילו בבטן התחתונה שלי, והתפשטו לכל בטני בשניות.
וכל תזוזה שהמכונית עשתה בגלל הכביש רק החמירה את הכאבים יותר ויותר, עד שהכאב הגיע כמעט עד בית החזה שלי.
לא היה לי כוח סבל לכאבים, למרות כל מה שעברתי, הכאב הכי קטן יכל להביא אותי לשיאים של סבל.
פחדתי מהכאב כמו שפחדתי מאש.
והפחד גרם לליבי לדפוק מהר יותר כשהכאב לפתע המשיך והתפשט עד שהגיע לקצוות אצבעות הרגליים שלי, משתק אותי לגמרי.
וידעתי שזה לא אמור לקרות.
חוויתי מלא סוגים של כאב, אבל אף אחד מהם לא חנק לי את קנה הנשימה כמו זה.
רציתי לצרוח שוב, אבל כבר לא הייתי מסוגלת פיזית.
"בר?" דניאל שאל בדאגה ולא זכה לתשובה.
לא רציתי שהוא יראה אותי ככה.
הזעתי בכל מקום, השיער שלי היה פרוע והשפתיים סדוקות מכל הנשיכות בנסיון לעצור את הכאב מלהפלט בצרחה.
כאב לי וסבלתי, וידעתי שדניאל סובל פי שניים כשהוא רואה אותי סובלת.
ולא רציתי שהוא יסבול, אבל גם לא ידעתי איך להפסיק להראות שכואב לי.
"תנשמי יפה שלי, אנחנו כבר מגיעים".
לא יכולתי לענות לו, היה לי גוש בגרון, ולא הייתי מסוגלת לנשום.
שניה של רגיעה חלפה בגופי, ואז כאב חד יותר מהפעם הקודמת, עד כדי כך שגרם לגב שלי להתקמר.
ובום, עוד זרם בתוך הגוף שלי, שערפל את הראייה שלי וגרם לגופי להחלש.
מה שהחזיר אותי קצת למציאות, היה האוטו שעצר בחריקת בלמים, ושניה אחר כך דניאל ששלף אותי מהמושב האחורי והרים אותי בשתי זרועותיו בריצה אל דלת בית החולים.
הראש שלי כבר לא הבחין ברעשים, לא הבחנתי מה קורה או מה אני עושה, אנשים נגעו בי וצעקו מסביבי אבל זה כמו עבר ליידי.
לא הבנתי מדוע אני נמצאת במצב הזה.
כולן עוברות לידות, אף אחת לא מאבדת את ההכרה עוד לפני שהתחילה, אף אחת לא מרגישה שהיא הולכת למות, שכל מצמוץ דורש כוח.
נלחמתי במאמץ רב במטרה להשאיר את העיניים שלי פקוחות, נלחמתי במאמץ רב כדי להבין מה קורה סביבי ואיכשהו מצאתי את ידו של דניאל כשהמיטה התחילה לזוז במסדרון.
"דניאל" מלמלתי בקושי והוא הביט בעייני בלחץ כשפתאום נכנסנו לחדר ומי שהזיז אותי נעצר, והתנועה התגברה סביבי.
"תציל אותה" מלמלתי "אם זה-" "אל תדברי, הכל יהיה בסדר".
"תקשיב לי" מלמלתי ופקחתי את העיניים בחזקה "אם.. אתה צריך.. לבחור-" "אני לא בוחר בר, אני רוצה את שתיכן שלמות!"
"אם אתה צריך.. לבחור" מלמלתי שניה לפני שהשתעלתי בחזקה "תבחר בה".
-נקודת מבט של דניאל-
אלו ללא ספק, השניות הכי מפחיד בחיי.
השניות האלה, בהם בר ביקשה חד משמעית שאם אני אצטרך לבחור, הבחירה לא תהיה בה, ואז העיניים שלה שנעצמו - היו חמשת השניות הכי מפחידות בחיי.
'אם אתה צריך לבחור.. תבחר בה'.
המשפט הזה ייחרט בחיי לנצח, לא משנה כמה אנסה להפסיק להזכר בו, הפנים שלה בצירוף המשפט הזה והרקע, יזכרו לנצח כרגע המפחיד בחיי.
".. אנחנו לוקחים אותה לניתוח" קולה של אחת האחיות הוציא אותי מהמחשבות והחזיר אותי אל המציאות.
ניתוח? מה פספסתי בחמש שניות של קיפאון לעזאזל?
"אתם לא לוקחים אותה לשום מקום" אמרתי בצרידות "הרופא שלה בדרך".
"אדוני, היא לא תחזיק מעמד הרבה זמן".
"הפתיחה שלה לא גדולה" אחד הרופאים שם אמר "היא בסך הכל 5 אצבעות ואי אפשר ליילד אותה במצב הזה.. נאלץ לחכות".
"אבל היא לא בהכרה דוקטור" האחות אמרה והוא ניגש ונגע בפניה, מחכה עד שהיא זזה מעט ופתחה עיניים.
"היא בסדר לעת עתה" הוא אמר וביקש מהאחות שתבוא לעזור לו, ויחד עם עוד כמה אנשים חיברו אותה לכל מיני חוטים ומוניטורים בזמן שהרופא ביקש מהאחות שתקרא לרופא המרדים.
איכשהו מתוך הפחד, הצלחתי לחייג לקורי, מודה לאלוהים שהוא ענה מיד בצלצול הראשון "הכל בסדר דניאל?"
"בר.. היא.. אמ.. היא יולדת".
"איפה אתם?" קורי שאל ואני מסרתי לו את שם הבית חולים.
"טוב, אני בדרך" הוא אמר וניתק את השיחה לפני שהספקתי להגיד משהו נוסף.
העיניים של בר ריצדו הלוך ושוב בחדר, והשפתיים שלה היו חתומות, אבל היא הצליחה להנהן והזיזה את הידיים לבקשות הרופאים שנמלאו הקלה.
אך לפתע היא שוב התקפלה, ופלטה עוד צרחה בזמן שגם הדמעות שלה החלו לצאת החוצה.
"זה עוד צירים!" הרופא אמר ואני ניגשתי במהירות לידה והחזקתי לה את היד.
"לך מכאן" היא אמרה בקושי וניסתה להוציא את היד שלה מאחיזתי "לך מכאן.. תקרא.. לשחר".
"אני לא יוצא מפה".
"אני לא רוצה ש-" היא החלה לומר אך נקטעה בעקבות צעקה נוספת שיצאה מגרונה.
"אני לא רוצה שתראה אותי ככה".
"אין וויכוח" אמרתי וליטפתי את שיערה "רק תישארי בחיים".
היא נשכה את שפתיה בחזקה שוב וקימרה את גבה, ובאותו רגע עברו בראשי 10 תרחישי אימה שבאף אחד מהם היא לא יוצאת בסדר.
"זה כואב לי! בבקשה, תוציאו אותה ממני".
"אסור לך ללחוץ בר!" הרופא אמר "את צריכה להחזיק מעמד רק עוד קצת".
"אני לא יכולה" היא מלמלה תוך כדי שדמעות זולגות על הלחיים שלה "תוציאו אותה.. בבקשה".
"הפתיחה שלה גדלה ל7!" הרופא צעק "היא קרובה".
"מה זה אומר דוקטור?" שאלתי והוא הביט בי ואמר "כשהיא תגיע ל10 אצבעות כבר לא נוכל לעצור בעדה.. היא תצטרך ללדת".
הוא העיף מבט לעבר בר ואז צעק "איפה הרופא המרדים לעזאזל?"
"בדרך דוקטור" אחת האחיות אמרה ומיד פנתה אל הטלפון בחדר.
הדקות הבאות עברו כמו סרט אימה אל מול עייני, בר מנסה לא ללחוץ, והפתיחה שלה גדלה ויורדת שוב ושוב, בקצב לא תקין בכלל.
היא סובלת מכאבים, צורחת, ולעיתים אפילו נחנקת.
ואין שום דבר שאני יכול לעשות בנידון.
לפתע עוד רופא נכנס אל החדר, העיף מבט בבר וצעק "תכיני לי אפידורל! מנה כפולה", והאחות החלה לחפש משהו במגירות.
"שלא תעז!" קולו של קורי נשמע לפתע כשהוא שעט אל תוך החדר בבגדי רופא "אם תתן לה אפידורל היא תהפוך נכה במקרה הטוב.. ותאבד את הילדה ואת החיים שלה במקרה הרע".
"היא אלרגית? למה זה לא כתוב בתיק לעזאזל?"
"היא לא אלרגית" קורי אמר "היא לא יציבה כרגע".
"מי אתה?" האחות שאלה את קורי והוא בדק את המצב של בר ואמר לה "הרופא הרשמי של בר, מצטער על ההתפרצות אבל אני אקח את הטיפול מכאן".
"זה לא בסדר אדוני!" הרופא אמר "אתה מתפרץ לבית החולים שלי, ואל המטופלת שלי".
"בית החולים הזה הוא שלי כמו שלך" קורי אמר והציג בפניו את התג שלו.
"אני לא אחזור פעמיים" קורי אמר "תפנו לי את החדר ותשאירו פה רק 2 אחיות, אני אקרא למי שאצטרך במקרה הצורך".
"זה מקובל מבחינתך?" הרופא שאל אותי ואני הנהנתי "אני קראתי לו.. הוא היחיד שנוגע בה".
"אתה מיילד בכלל? איך זה שלא הכרתי אותך עד עכשיו?" הרופא שאל את קורי כשהחל להוריד את הכפפות.
"אני בכירוגית" קורי ענה והעיף מבט לבר "מפגש היכרות נעשה ביום אחר, תפנו לי את החדר".
כל הנוכחים למעט שני אחיות יצאו מהחדר, וקורי הרים את הסדין מברכיה של בר לפני שהרים את ראשו אלי בחזרה ואמר "הפתיחה שלה עומדת על 9".
"אנגלית קורי".
"רגע" הוא אמר "היא ירדה ל.. 7, מה הולך פה?"
"היא ככה מאז שהגענו".
"אני צריך שתצא החוצה" הוא אמר "אני לא רוצה שתהיה פה".
"אני לא יוצא מכאן" אמרתי בתקיפות.
"אתה לא יכול להיות בחדר דניאל" הוא אמר בתקיפות "זה סטרילי ואני רוצה להתחיל טיפול כמו שצריך".
"לא".
"אתה יודע שאני אעשה הכל כדי שהיא תישאר בחיים" הוא אמר במבט כנה "אבל כרגע אתה חייב לצאת".
בר לחצה את ידי לאות הסכמה ואני נאנחתי ונישקתי את המצח שלה לפני שיצאתי החוצה ברגליים רועדות.
"היא החיים שלי קורי" אמרתי בקול חנוק "תעשה הכל".
"הכל דניאל" הוא אמר וסגר את הדלת, משאיר אותי במסדרון.
התיישבתי אחורה בכיסא וניסיתי לעכל שוב את כל מה שהלך בשעה האחרונה מול עייני.
המים שירדו, ולפתע ההתפתלות של בר והכאבים שצצו משום מקום בצירוף עם הצרחות שלה, ואז הקריאה שלה לעזרה והתגובה המהירה שלי להכניס אותה לרכב והיישר אל הבית חולים, הבקשה שלה שאבחר בחיי התינוקת ולא בה, ואיבודי ההכרה שלה לסירוגין.
לא ידעתי ממה פחדתי יותר.
שחר וספיר לא הגיבו ככה כשהלכו ללדת.
שחר הייתה בהכרה לאורך כל הזמן.
ולא ידעתי מה הפחיד אותי יותר, העובדה שהיא אכן איבדה את ההכרה או העובדה שיכול להיות וכל ההריון הזה לא יצליח ואני אאבד אחת מהן.
הטלפון שלי שצלצל חדר אל המחשבות שלי, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי להוציא אותו מהכיס ולענות לשיחה.
אבל שצלצול נוסף נשמע, ואחריו עוד נוספים, הוצאתי אותו בעצבים ועניתי מבלי לראות מי על הצג.
"מה?" נבחתי והתרוממתי ללכת הלוך חזור.
"למה אתה לא עונה? אתה חולה נפש? למה הבית שלך פתוח ואין אף אחד בפנים?" עומר ירה רצף שאלות ואני התחוורתי לדעת שבכלל לא שמתי לב לשום דבר אחרי שיצאנו מהבית.
"לבר ירדו המים" אמרתי באנחה והוא ענה כמעט מיד "כמובן שנעלתי במקומ- רגע, מה?" הוא צרח ומיד הוסיף "אנחנו בדרך" וניתק את השיחה.
הבטתי מהחלון החוצה, ואז אל התנועה הערה במסדרונות, ניסיתי להתרכז בכל דבר שהוא לא בר שם בפנים.
לא הצלחתי להבין מה קרה איתה, ולמה היא בקושי מסוגלת לנשום.
אני זוכר את ספיר ביום הלידה שלה, ואני זוכר מהסיפורים של עומר שגם שחר לא התנהגה ככה.
אני יודע שהגוף של בר חלש, ושההריון בפני עצמו היה לה קשה, ורק קיוויתי שמה שקרה היום לא יגרום לכך שרק אחת מהן תצא משם.
כי אז אני לא יודע מה אני אעשה עם חיי.