פרק 78

6.8K 226 10
                                    

משוכתב**

ההקשבה שלי נקטעה כאשר צל שחור נעמד בזווית שדה הראיה שלי ושאל "יושבים כאן?"
הרמתי מבט משתהה אל הקול שהיה מוכר לי יותר מכולם, ודמעות זלגו מעייני כשהבטתי המומה בדניאל שהתיישב לידי.
"היי" הוא אמר והביט בי בחיוך, מרים את ידו לפניי ומנגב את הדמעות שלי, לפני שהניח את שפתיו על שלי בנשיקה שהחזירה את כל האוויר לגופי.
"התגעגעתי אלייך יפה שלי"
**************************************
"אלוהים" מלמלתי מתרגשת כאשר הטקס נגמר וכולם קמו לגיא וספיר, אך אני נפלתי היישר אל זרועותיו של דניאל.
"אלוהים! אלוהים" מלמלתי בקול רועד והעלתי את ידי לעורפו, מרגישה את החום שלו צמוד אלי כשהזרועות שלו עטפו את כולי.
"אני פה קטנה שלי" הוא לחש והניח נשיקה רכה על כתפי.
"דניאל!" קולו המרוגש של גיא נשמע וגרם לנו להתנתק, שניה לפני שהוא משך את דניאל לחיבוק חזק.
"מצטער שאיחרתי" דניאל אמר וגיא צחק ונתן לו בוקס בכתף "העיקר שאתה פה".
"מזל טוב אחי" דניאל אמר ומשך גם את ספיר לחיבוק.
"היי" היא מלמלה בחיוך "אני שמחה שהגעת!"
"נראה לכם שהייתי מפספס דבר כזה?" הוא שאל והחזיר אותי אל תוך חיבוקו לאחר שניתק מספיר.
"מזל טוב אחי" עומר אמר כשהגיע גם הוא לידנו וחיבק את ספיר ואת גיא, ומיד אחריו ליאב.
"אני לא יודע מה איתך ג'ון" קולו של טובי נשמע לפתע וגרם לכולם לפעור עיניים ולחייך "אבל יש בי זיכרון שבו התערבנו על מי מתחתן ראשון".
"ואם אני לא טועה" ג'ון אמר כששניהם הגיעו לידנו והביט בגיא "אתה חייב לכל אחד מאיתנו 101 דולר" הוא אמר ושלושתם פרצו בצחוק.
"101?" ספיר שאלה ושלושתם ענו "אל תשאלי".
"מזל טוב אדיוט" טובי אמר וחיבק את שניהם, ומיד אחריהם ג'ון, שניגש מיד אחר כך לבלה ונישק את שפתיה.
"אלוהים" גיא אמר והביט בכולנו "אתם פה".
"אנחנו פה" עומר אמר בחיוך "לא היינו מפספסים את זה בעד שום דבר שבעולם".
"שמעת?" דניאל שאל והביט בעייני שהיו עדיין לחות "בעד שום דבר שבעולם בר".

"אני שונאת אותך" אמרתי לדניאל שחיבק אותי חזק ועטף את כולי בזרועותיו השריריות.
אחרי שנגמר הטקס, והחבורה הקטנה שלנו השלימה את הפערים שלה, הגיע הזמן של ספיר וגיא להכנס פנימה לאולם ולעבור בין האורחים שהתיישבו למנה הראשונה.
דניאל ניצל את ההזדמנות ואחז בידי, יוצא החוצה במהרה ומושך אותי איתו מבלי לעצור ליד אף אחד.
"לא אכפת לי" הוא אמר ונישק את ראשי שהיה מונח על חזהו "לראות אותך ולחבק אותך שווה את הכל".
"דאגתי כל כך" אמרתי והוא נישק את ראשי שוב ולא אמר מילה, גורם לי להבין שאכן הייתה לי סיבה טובה מאוד לדאגה.
הוא שחרר אותי מהחיבוק והעביר מבט על כולי, מהשיער ועד הנעליים שוב ושוב, גורם לי להרגיש מעט מבוכה ממבטו ששרף אותי בתשוקה.
מהעיניים שלו ניבטה אש, וידעתי שברגע שיתאפשר לו הוא לא יהסס ויקרע ממני את השמלה אם צריך.
"אלוהים, כמה שאת יפה" הוא מלמל וחזר להביט בעייני "את מושלמת בר.. את פשוט.. מושלמת".
"די" מלמלתי והשפלתי מבט לפני שנצמדתי אליו שוב.
"היה שווה כל כך כל הדרך הזאת.. רק בשביל לראות אותך ככה" הוא אמר ואני חייכתי.
"התגעגעתי אליך כל כך".
"אני נשבע לך" הוא אמר "שזה כלום לעומת הגעגוע שאני הרגשתי שם בשטח"
"אני אוהבת אותך גיבור שלי" מלמלתי ונישקתי את הלסת שלו.
"אני אוהב אותך קטנה שלי" הוא אמר והרים את ידו ללחי שלי, מקרב לאט לאט את פניי ומצמיד את השפתיים שלנו לנשיקה ארוכה שללא ספק החזירה לי את האוויר לגוף שלי.
"בואי נכנס" הוא אמר ונישק את המצח שלי נשיקה ארוכה לפני שמשך את ידי חזרה פנימה.
כנראה שההבטות של כולם כן היו נכונות, וללא ספק ההמתנה משתלמת.
לראות אותו, חתיך כל כך ומסודר בחליפה שקנינו ביחד, גרם ללב שלי להרגע ולאושר להתפשט בגופי, זה היה שווה את הכל.
דניאל משך אותי לעבר השולחן שבו ההורים שלנו ישבו, ולקח את הזמן בלהשלים פערים עם אמא שלו ואחר כך גם עם אבא שלו, מה שידעתי שקשה אבל הייתי גאה בו כל כך על שהצליח.
"אמנם ראינו אותך לפני שהגענו לכאן, אבל זה לא מספיק" אמא שלי אמרה כשאבא שלי משך אותי לחיבוק "מה שלומך ילדה?"
"הכל בסדר" אמרתי בחיוך ושאלתי לשלומם בחזרה, מקשיבה לכל מעלה שלהם שתיארה את העבודה שלהם ואת אורח החיים החדש שכבר התרגלו אליו.
"את חייבת לבוא לביקור" אמא שלי אמרה ואני פתחתי את פי לענות, אך דניאל שהגיע מאחורי אמר "אנחנו נגיע".
"שלום בן!" אבא שלי אמר בהתלהבות וקם לחבק את דניאל, גורם לחיוך מטופש לעלות על פניי.
אבא שלי אהב את דניאל יותר מכל האחים שלו, מגיל קטן הוא קיבל את העובדה שדניאל אצלי כל היום ואני אצלו, והוא תמיד היה זה שחשב שיהיה ביננו משהו בסופו של דבר.
"אני בסדר עד כמה שאפשר" דניאל ענה על מה שלא שמעתי.
"קשה שם?" אבא שלי שאל.
"מה שאתה רואה יותר קשה ממה שאתה עושה" דניאל ענה "או עצם העובדה שאתה יודע שאתה עלול לאבד חבר".
"מכיר את זה" אבא שלי ענה "אמנם לא הייתי בצבא כמוך, אבל הייתי עושה הרבה שטויות כשהייתי קטן"
דניאל חייך ואמר "הכל עובר בסוף".
"אכן" אבא שלי אמר ושתק לכמה שניות לפני ששינה נושא "אתה מסתדר בלי לראות אותה כל כך הרבה זמן?" הוא שאל והחווה בראשו עלי.
דניאל גיחך ואמר בפשטות "לא".
הסמקתי מעט כשהוא המשיך לדבר "מכל הדברים, זה ללא ספק האחד שהכי קשה כשאני שם".
"פעם בכמה זמן אתה יוצא?" אמא שלי שאלה והוא אמר "זה תלוי, אבל בדרך כלל פעם בשבועיים".
"קשה לך?" אבא שלי שאל אותי ואני נצמדתי אל דניאל כמו באופן אוטומטי "יותר מדי".
"איך אני אוהבת אותכם ביחד" אמא של דניאל אמרה לפתע כשהתפרצה לשיחה.
"אתה רוצה לעשות לי התקף לב?" אמא שלו שאלה "מה זה השטויות האלה והמבצעים שאתה יוצא אליהם?".
"אל תדאגי אמא" דניאל אמר וליטף את שיערי "חטפתי מספיק מכות, ויש לי הרגשה שאני אחטוף עוד".
"אתה בהחלט תחתטוף!" אמרתי בפרצוף כעוס.
דניאל צחק ואחז בידי "הגיע הזמן שלנו".
"אה?" שאלתי לא מבינה והוא החווה בראשו על הזוגות שהחלו להכנס לרחבת הריקודים לאחר שנגמר הריקוד הפרטי של גיא וספיר.
הלכתי אחריו אל הרחבה, והנחתי את ראשי על החזה שלו כשהוא חיבק אותי והניח את ידיו על גבי התחתון.
"למה התעכבת?" שאלתי אחרי כמה דקות של שקט שרק הלמות ליבו ממלאות את אוזניי.
הוא שתק ולא אמר כלום, משאיר את שפתיו על המצח שלי ומשהה בי רוגע ושלווה.
הרמתי את פניי וכרכתי את זרועותיי סביב צווארו, מביטה היישר אל הכחול בעיניו.
"המבצע הסתבך" הוא אמר בשקט "נתקלנו בכמה דברים שלא ציפינו שיהיו"
"החזרתם אותו?" שאלתי במתח והוא חייך חיוך קטן והנהן "כן, הוא איתנו".
"הוא בסדר?"
"לא ממש" הוא אמר בחיוך עצוב "אבל זה עדיף ממת".
"עשיתם לי התקף לב" אמרתי והכיתי בחזהו "כשאמיר דיווח לנו שהתקשורת איתכם נאבדה.. חשבתי שקרה לכם משהו".
"זה היה תקלה טכנית בקליטה באיזור, לא קרה כלום" הוא אמר ואני הנהנתי "חשבתי"
"את תמיד נלחצת" הוא אמר.
"אני צריכה" אמרתי והוא חייך חיוך קטן ואמר "אין לך סיבה".
שתקתי והוא המשיך "יש לי למה לחזור בר, יש לי אותך מחכה לי בבית וזה הדבר שהכי חשוב לי בחיים, יותר מהכל" הוא אמר "את באמת חושבת שאני אוותר כל כך בקלות?"
"לפעמים.. זה לא תלוי בך".
"חזרתי הביתה נכון?" הוא שאל "למרות השבועיים האלה וכל מה ששמעת".
הנהנתי והוא אמר "אז ככה זה יהיה תמיד בו, אני תמיד אחזור אלייך הביתה".
חיבקתי אותו חזק ונאנחתי בהקלה כשהוא החזיר לי חיבוק ונישק את כתפי.
"איך אתה?" שאלתי לאחר כמה שניות של שקט.
הוא נאנח והעביר מבטו באולם לפני שחזר אלי ושתק, אך העיניים שלו אמרו הכל, ובראשי קפץ מה שאמר לאבא שלי מוקדם יותר 'מה שאתה רואה יותר קשה ממה שאתה עושה' 'עצם העובדה שאתה יודע שאתה עלול לאבד חבר'.
נצמדתי אליו יותר וחיבקתי אותו, גורמת לנו לעצור מהריקוד כשהחבאתי את פניי בצוואר שלו.
"אני אוהבת אותך" אמרתי "ואני גאך בך כל כך".
הוא פלט נשיפה ארוכה ואמר "אני כל כך שמח שאני פה".
"חסר לך שלא היית מגיע" אמרתי והוא הידק את החיבוק שלו ושתק, מעביר אלי כל כך הרבה אהבה דרך המגע שלו, ששתיקה את היכולת שלי לזוז.
"נראה לך שהייתי מוותר על לראות אותך ככה?" הוא שאל והניח את ידיו על מתניי, מביט מטה ומעלה את עיניו שוב לעייני.
הרגשתי שהסמקתי, וקיבלתי אימות ודאי לזה כשעיניו של דניאל הפכו משועשות.
"איך היה בבית?".
"היית חסר" אמרתי והנחתי את ידי על עורפו, לא היה צורך במילים, השקט והעיניים שלנו אמרו כל מה שצריך להגיד לעת עתה, לפחות עד שנהיה לבד.
"איך אתה מרגיש אחי?" גיא שאל כשהוא וספיר הגיעו לידנו לאחר שני שירים שהתנגנו ועברו בשקט, וגרמו לי להתנתק מדניאל באי רצון.
"בסדר גמור" דניאל אמר "קצת עייף אבל זה שום דבר".
הידקתי אחיזה בידו בזמן שגיא הביט אלי ואמר בחיוך "הבטחתי או לא?"
"הבטחת" אמרתי וחיבקתי גם אותו "מצטערת שלא האמנתי לך".
"זה בסדר בו" גיא אמר ושחרר אותי "היו רגעים שלא האמנתי לעצמי".
"על מה אתם מדברים?" דניאל שאל ואני וגיא חלקנו חיוך.
"שום דבר" הוא ענה בשם שתינו ואני גיכחתי למראה מבטו הזועף של דניאל.
"נכון שהיא מושלמת?" ספיר שאלה ורק אז קלטתי שדניאל בוהה בי כמו בחלום.
"יותר מדי" הוא אמר באנחה ומשך אותי אל בין זרועותיו "יש לך מזל שזה החתונה שלכם" הוא אמר "אחרת הייתי שובר פה עצמות".
"תרגע" אמרתי והוא נהם ואמר "להרגע? הגברים פה מסתכלים עלייך כאילו את רווקה".
גלגלתי עיניים וצחקתי כשהוא ניסה להעלות מעט את המחשוף של השמלה "ולמה זה לא סגור יותר?".
"שמישהו יטפל בו" גיא אמר ומשך את ספיר חזרה לרקוד.
"אני אשמח" עומר אמר לפתע שהגיע מאחורה ומשך אותי מידיו של דניאל "תנשום קצת אחי" הוא אמר והחל לרקוד איתי.
"מה שלומך קטנה?" עומר שאל אותי ואני עניתי "אני לא חשובה, מה איתך? איך אתה מרגיש?".
"אני בסדר" הוא אמר ומהמבט בעיניו הצלחתי להבין סיפור אחר לגמרי.
"עד כדי כך נורא?" שאלתי והוא נאנח והנהן "זה לא זה.. זה.. פשוט.. המחשבה הראשונה שעוברת לך כשאתה נכנס ורואה כל כך הרבה תחמושת זה פחד" הוא אמר "אבל הכל נעלם ברגע שאתה רואה אותו.. מה שתופס אותך זה פחד ממקום אחר לגמרי".
"מצטערת שהייתם צריכים לראות את זה" אמרתי והוא חייך ואמר "מה שחשוב הוא שעברנו את זה והחזרנו אותו הביתה בחיים".
"את צריכה להבין שלא סתם שולחים אותנו לשטח בר" הוא אמר "אנחנו מיומנים לכל התרחישים, עברנו טירונות ואימונים של שנה, בדיוק בשביל מצבים כאלה".
"שחר אמרה לי שהשטח לא צפוי" אמרתי והוא הנהן.
"אז מזה אני מפחדת עומר" אמרתי "אני לא רוצה להקבל יום אחד טלפון שמבקש ממני לבוא לבית חולים כי אתם שם".
"את לא תקבלי שום טלפון כזה בר" הוא אמר "אנחנו שומרים על עצמנו".
שתקתי, והוא המשיך בחיוך "ואחד על השני".
חייכתי חיוך קטן ואמרתי "בכנות, אני רגועה ששניכם שם ביחד".
"אני יכול לומר לך ממקור ראשון שזה הציוות הכי טוב".
"אני כל כך גאה בכם" אמרתי והוא הביט בי בשעשוע "עד כמה את גאה בנו?"
"לא עומר" אמרתי בגלגול עיניים.
"מה?"
"אני לא מכינה לכם אוכל מחר" אמרתי והוא נאנח "נו באמת, אז איזו מן גאווה זאת?"
צחקתי בקול וחיבקתי אותו חזק "התגעגעתי אליכם".
"גם אנחנו התגעגענו אליכן קטנה"
"יש לכם חופש עכשיו?"
"בטח כמה וועדות וסיכומים" הוא ענה כששחרר אותי מהחיבוק "אבל כן, אמור להיות לנו חופש ארוך".
"ואתם תהיו בבית?" שאלתי בעיניים זוהרות וחיוך גדול.
הוא צחק ואמר "כן כן".
צווחתי בהתרגשות והוא צחקק ושאל "איך היה בזמן שלא היינו?".
"בסדר" אמרתי "קזה, אבל היינו עסוקות עם ההכנות לחתונה וזה מילא את כל הזמן שלנו".
"אני בטוח" הוא אמר "חוץ מהזמן של המסיבת רווקות".
גיכחתי שנזכרתי בקטע ששחר ואני עשינו להם, ואת התגובה המיידית שלהם אפילו מהמקום הרחוק שהיו.
"אני שמח שזה משעשע אותך" הוא נהם ואני חייכתי "זה היה מצחיק".
"זה עשה לנו התקף לב באמצע השטח" הוא אמר "יש לכן מזל שבדיוק היינו באמצע הפסקה".
"הפסקת אוכל?"
"לא סתם דניאל נחנק" הוא ענה באישור ואני צחקתי והעפתי מבט סביב, מחפשת בעייני את דניאל.
חייכתי חיוך גדול כשעייני לכדו אותו בשולחן שלנו, מדבר עם סופי וצוחק בעיניים זוהרות.
כל כך אהבתי לראות אותו ככה, שמח וחסר דאגות.
דבר שהופיע הרבה כאשר דיבר איתה או עם גיא.
היא אמרה לו משהו שגרם לו לצחוק שוב ולהחזיר לה תשובה, שגרמה לה לגלגל עיניים ולפרוע את שיערו.
הוא זז וסידר את השיער שלו, וחייך חיוך גדול ברגע שעיניו נפגשו עם עייני.
"בואי נלך אליהם" עומר אמר והחווה בראשו לכיוונם, אל השולחן בו כל החבורה הקטנה שלנו ישבה.
יצאנו מהרחבה וצעדנו אליהם, מתיישבים אחד ליד השני בין דניאל ושחר.
"זהו? סיימת? אני יכול אותה בחזרה מבלי שתדחוף את הפרצוף שלך?" דניאל שאל בשניה שעומר התיישב וזה שלח אליו מבט נבהל שהפך מהר מאוד למשועשע.
"היה לנו מאוד כיף" עומר אמר ואני גיכחתי "תהיה בשקט לפני שהוא באמת יעיף עליך משהו".
"הוא לא יעז" עומר אמר ודניאל תפס לחמניה וזרק, קולע בול במצח שלו וגורם לכולם סביב השולחן לצחקק.
"אז איפה ניר עכשיו?" ליאן שאלה ממקומה וליאב החליף מבטים עם דניאל ועומר ואמר "בבית חולים".
"הוא.. במצב.. טוב?" שחר שאלה בחשש ועומר הנהן "הוא חי, זה כל מה שחשוב".
הבטתי בדניאל והוא נשם עמוקות ואמר "הוא פצוע קשה, וכנראה בתת תזונה והיפוטרמיה מהקור ומהרעב".
"המצב שלו קשה, אבל טוב יחסית לשבועיים בשבי" עומר אמר "לפי הרופאים, הוא יחיה".
"הבעיה היחידה תהיה השיקום שלו, ואם הניתוח יצליח" ליאב אמר ודניאל הנהן "אני מקווה שכן".
"עזבנו אותו שם עם אמיר ובאנו לכאן" עומר אמר וליטף את שיערה של שחר "פחדנו שלא נספיק".
"עשיתם מה שיכולתם" ליאן אמרה "ואני חושבת שזה כשלעצמו טוב יותר ממה שכל אחד אחר היה משיג".
"שני אלה כמעט מתו" ליאב אמר והחווה בראשו על דניאל ועומר, זוכה למבטים נוקבים משניהם.
"הייתי בסדר גמור, אל תדאגי" חיקיתי את קולו של דניאל ושלחתי אליו מבט כעוס.
"אני בסדר קטנה" הוא אמר וחיבק אותי בלי להוסיף יותר מזה.
"אני רוצה ללכת לראות אותו" ליאן אמרה ואני הנהנתי "גם אני, בבקשה".
"ניקח אותכן" דניאל אמר "בשניה שנדע שאפשר".
השענתי את ראשי על כתפו של דניאל וחייכתי כשהיד שלו נכרכה סביבי.
גם אם היה בטראומה, ידעתי שהוא חזק ויכול להתמודד עם זה יפה.
והייתי שם, בשביל לעזור לו להתגבר.. אבל באופן כללי פשוט הייתי שם, והלב שלי נמלא הקלה לדעת שהוא יודע את זה.
-נקודת מבט של גיא-
"מי היה מאמין שאתה תתחתן ראשון אה?" טובי שאל וגרם לי לגיחוך.
"מה זאת אומרת? למה שהוא לא?" ספיר שאלה לידי ואני החלפתי מבטים משועשעים עם ג'ון וטובי.
"לא משנה" ג'ון אמר מהר אך טובי צחקק וקפץ על ההזדמנות לספר על העבר.
כאשר נגמרו השירים השקטים, ורוב האורחים כבר ישבו לאכול את המנות העיקריות, הלכתי עם ספיר לאיזור מעט שקט כדי שנוכל לקבל כמה דקות לעצמנו.
אך שקט לא היה שם, כי כמה רגעים אחר כך טובי וג'ון הצטרפו אלינו.
".. שובב" טובי אמר והוציא אותי מהמחשבות.
"שובב?"
"הוא היה ילד לא רגוע" טובי אמר "מזל שהיה לו את שלושתינו".
"מה זאת אומרת?" ספיר אמרה בכיווץ גבות ואני נאנחתי.
"הוא פשוט.. לא-" "אוקיי זה מספיק" אמרתי "אתם תקבלו את הכסף שלכם, רק תהיו בשקט למען ה".
"עד כדי כך שהתערבתם על זה?"
"וזכרנו את זה עד עכשיו" טובי אמר "זאת סיבה מספיק טובה להאמין לנו שגיא שאת מכירה הוא לא בדיוק גיא של פעם".
"אתם מתכוונים לסתום את הפה?" שאלתי בנהמה.
טובי וג'ון החליפו מבטים משועשעים וצחקקו.
ספיר גלגלה עיניים ונישקה את הלחי שלי, מתרוממת ביחד עם בלה וחוזרת איתה אל תוך האולם.
"אני כל כך שמח שאתם כאן" אמרתי בכנות.
"נראה לך שהיינו מפספסים אותך בחליפה אחי?" טובי שאל ואני נחרתי בבוז.
"איך.. איך היה שם?"
"ממה שאנחנו יכולים להגיד" ג'ון אמר "ללא ספק היו כמה רגעים שגרמי לנו להתקף לב"
"כשאח שלך רוצה משהו, הוא לא מוותר"
"הוא לא" הסכמתי עם טובי.
ג'ון גיחך "זה נשמע לא טוב, אבל זה די הציל לנו את התחת בשטח"
"הוא גיבור" טובי אמר ואני חייכתי, מרגיש גאה בו יותר מתמיד.
"מי היה מאמין שכל זה יקרה בלי סאם אה?" ג'ון שאל והחווה בעיניו על כל האולם הגדול, ועל האנשים ששמחו בשמחתי בפנים.
עקבתי אחריו במבטו ולבסוף חזרתי אליהם, מעכל את זה שבמעמד הכי חשוב בחיי, החבר הכי טוב שלי לא נוכח.
ואין כאב שיותר גדול מזה.
עוד מהיום הראשון בטירונות שלנו בצבא, שיבצו את שלושתינו לחדר יחד עם עוד חבר בשם סאם.
החברות שלנו רק גדלה והתפתחה במשך הזמן, ואחרי חצי שנה כבר מצאנו את עצמנו בלתי נפרדים.
סאם היה מבלה אצלי סופי שבוע שלמים ואני אצלו, וכך גם ג'ון וטובי.
סאם היה הראשון שידע שהכרתי את ספיר, והראשון שידע על הבעיות שהחלו בין ההורים שלי.
הייתי מספר לו הכל בלי בושה, והוא היה מספר לי.
אני הראשון שידעתי שהוא רצה לכרוע ברך לחברה שלו ולבלות איתה לכל החיים, ואני היחיד שידע שעם כל הצחוקים על הבחור הלא רציני שמצחיק את כולם, הוא הבן אדם הכי מסור ונאמן שיש.
אבל אני גם הראשון שראיתי אותו מת.
הראשון ששמע את היריות שלקחו את החבר הכי טוב שלי.
ביום רגיל במהלך השירות הסדיר שלי, יום שהתחיל באימון בוקר ולאחר מכן שגרת מנוחת צהריים רגילה.
מה שהיה שונה, זה שבאמצע מנוחת הצהריים הזו, הקפיצו את כולנו בעקבות שמועה של חדירה לבסיס השכן ששהה כמה קילומטרים מאיתנו.
חזרנו כולם והתארגנו בחדרים במהירות לאחר שחולקנו לצוותים.
לצערי, עקב חלוקה מהירה של המפקד המחליף החדש, סאם צוות בצוות של החיילים שהיו אמורים להעלות לאוויר מסוק ולעשות סריקה אווירית לפני ששאר הפלוגה תצא רגלית.
אני זוכר את היום הזה כאילו היה אתמול.
הייתי באמצע לקשור את הנעליים שלי, כשנשמע צרור יריות מעט רחוק, אך חד וברור.
המבט שלי נפגש עם זה של טובי, ושנינו עם שרוכים פתוחים בהבזק של שניה, חטפנו את הנשק מהמיטה ורצנו החוצה בטירוף, מתעלמים מהקריאות של כולם לעצור.
כשהגענו לאיזור בו נמצא המחסן עם ציוד המסוקים, נעצרנו עוד לפני שנכנסנו בדלת.
שלושה גופות של חיילים עם כל הציוד עליהם, היו מוטלים בכניסה.
כשנכנסנו, גילינו עוד גופות של חברים בפנים, ובריכה של דם מסביבם.
אך הגופה שהכי בלטה בשדה הראיה שלי, הייתה גופה ששכבה בזרועות פתוחות על אחד החברים שלנו, ככל הנראה קפצה עליו כשהחלו היריות.
זאת הייתה הגופה של סאם.
הוא חטף 5 כדורים במקומות שונים בגוף, ומת במקום.
היו 12 הרוגים בתקרית, וכולם מכוחותינו.
האירוע היה נקודת מפנה בהתנהלות הצבא כולו.
המפקד הזמני שמילא את זמנו של המפקד הקבוע שלנו, הודח מתפקידו ומהצבא לצמיתות.
כמעט כל מערך האבטחה השתנה.
אבל באופן אישי, זה היה האירוע שמוטט אותי נפשית ופיזית.
ירדתי לגמרי בתפקוד, ומחמשת הכי טובים, ירדתי לאחרונים.
אלה שלא משבצים לשמירות, ואלה שנותנים להם את העבודות השחורות בזמן שהשאר עושים את הדבר האמיתי.
הרגשתי רע.
הרגשתי שכמו נשארתי לבד במקום מלא אנשים.
עדיין היה לי את ג'ון וטובי, אך זה לא היה אותו דבר אחרי שראיתי את החבר הכי טוב שלי מת, במחשבה שזה היה יכול להמנע.
"גיא?" קולו של טובי העיר אותי מרצף הפלאשבקים שרצו מול עיני.
"אתה בסדר?" ג'ון שאל ואני חייכתי "ברור".
ובזה הרגע עשיתי את השינוי שלי, הצטערתי שהוא לא כאן, אבל שמחתי בטירוף ששני החברים האחרים שלי כן היו, ואחי, והחברים שלו שכבר הפכו משפחה.
"בואו נחזור" אמרתי והתרוממתי.
ג'ון העיף את הסיגריה שלו לפח והוא וטובי החלו לצעוד יחד איתי אל תוך האולם היישר אל רחבת הריקודים.
חיפשתי בעייני את ספיר, וחייכתי כשראיתי אותה עומדת בצד עם דניאל, ושניהם צוחקים.
"הבהלת אותנו עד מוות" היא אמרה בדיוק שהגעתי אליהם.
"אתם סתם נלחצים מכלום" דניאל ענה ולגם עוד מהכוס שבידו.
"אתה אל תגיד לי ממה להלחץ" אמרתי וחיבקתי את ספיר, מצמיד נשיקה לראשה.
אלוהים, כמב שאהבתי את האישה הזאת.
-נקודת מבט של דניאל-
"אכלת?" בר שאלה אותי בשקט כשסיימתי לשתות מה שהיה לי בכוס.
הנהנתי ואמרתי "את לא אכלת".
"אני לא רעבה כל כך" היא אמרה והניחה את ראשה על כתפי.
האירוע כבר היה בשלבי סיום, וכל מי שנשאר באולם הם בעיקר הצעירים והחברים שלנו.
ההורים נפרדו ממנו וכבר הלכו הביתה בהבטחה שהביקור עוד לא נגמר.
כן, שיהיה.
לא התכוונתי לצאת מהמיטה עם בר בימים הקרובים.
נישקתי את המצח שלה והרמתי בעדינות את ידי, מלטף את הגב שלה ורק מחכה לרגע שבו היא תהיה עם פיג'מה בין זרועותיי במיטה.
לא שלא אהבתי לראות אותה ככה.
היא הייתה מושלמת, הכי יפה שיכולתי לבקש.
אבל אין תחליף להרגשה של בית.
הבטתי אל כל החברים שעדיין רקדו ברחבה, ואז העברתי מבט לכפות רגליה היחפות של בר וצחקקתי לעצמי.
"מה מצחיק אותך?" היא שאלה ועיקמה פרצוף.
"כלום" אמרתי ומשכתי את פניה אלי, מצמיד את שפתיי לשלה.
אלוהים, אין מילים שיתארו את הגעגוע שהלב שלי מרגיש לילדה הזאת.
"בוא נרקוד" היא אמרה לאחר שניתקה ממני ואני שלחתי אליה מבט מבוהל "לא הספיק לך?".
היא נחרה בבוז וגלגלה עיניים "אתה יודע שלא".
וכמו משמים, נגמר השיר הקצבי והחל שיר יחסית רגוע, גורם לכל הזוגות ברחבה אוטומטית להצמד לסלואו נוסף הערב.
"בואי קרציה" מלמלתי והיא צווחה באושר וקמה ביחד איתי אל הרחבה.
אחזתי במתניה הצרות והצמדתי אותה אלי, והיא כרכה את זרועותיה סביב צווארי והצמידה את המצח שלה לשפתיי.
נישקתי אותה בשקט מספר דקות, עד שהיא זזה ועיסתה בראשה בעיניים עצומות.
עצרתי אותנו מהריקוד והרמתי את ידי, מוציא לאט ובעדינות את כל הסיכות שתפסו את הפקעת על ראשה.
הודתי לאלוהים שמעצב השיער לא שם לה הרבה ספריי, דבר שנתן לשיער להשמט בגלים חופשיים מושלמים על גבה.
היא פלטה אנחת השתוקקות כשעסיתי את הקרקפת שלה עם היד שלי, והמבט בעיניה הראה הקלה.
חייכתי כשהרגשתי איך הגוף שלי מתעורר מהצורך לגעת בה, להרגיש אותה.
אחרי כל כך הרבה זמן שלא.
"יותר טוב?" שאלתי והיא הנהנה והניחה את ראשה על החזה שלי, שבשלב הזה כבר היה עטוף בטישרט.
"דניאל" עומר קרא לי והגיע לידנו לאחר מספר שניות, מגיש לי את הטלפון שהיה פתוח על שיחה מאמיר.
"הלו?" אמרתי בקול אל תוך הטלפון וזזתי יחד עם בר אל צד הרחבה, למקום קצת יותר שקט.
"דניאל? אתה שומע אותי?"
"כן אמיר" אמרתי "מה הולך?"
"הכל בסדר" הוא אמר "הוא יצא מהניתוח ומצבו התייצב".
פלטתי אנחת הקלה שהייתה עצורה בתוכי כל כך הרבה זמן, והשענתי את המצח שלי על ראשה של בר.
"עשיתם עבודה טובה מאוד בנים, החזרתם אותו הביתה בחיים" הוא אמר ואני נשמתי עמוק והרמתי את ראשי, מרגיש את הלב שלי נרגע מעט.
"העיקר שהוא חי"
"ללא ספק" הוא אמר "אבל לעניינו"
"כן?"
"אמרתי לעומר ואני אגיד גם לך, אמנם המבצע נגמר אבל אני צריך אותכם מחר לתדרוך השלמה קצר, טובי וג'ון יהיו גם הם"
"אוקיי"
"אני אסביר לכם בכמה מילים מה הולך לקרות מעכשיו, אתם תתנו לי תמונת מצב כללית על כל מה שקרה ואז אני אתן לכם לו"ז מעודכן להמשך" הוא אמר.
"אין בעיה, לבסיס?" שאלתי ובר הבזיקה אלי מבט לא מבין.
"אני אעדכן אותכם בבוקר" הוא אמר "אבל אני חושב שזה יהיה כאן בבי-" הוא המשיך אך קול צעקה ברקע קטע אותו בכך שאמר "אני צריך עגלת החייאה דחוף לחדר 361, עכשיו! הוא מאבד אוויר".
"אמיר?" שאלתי בלחץ והוא קילל "פאק" לפני שאמר "אני אעדכן אותך בשעה דניאל, יש שינוי קריטי עם ניר כמו ששמעת.. להתראות!" הוא אמר וניתק.
העיניים שלי התרטבו כשעומר שלח אלי מבט מצטער, לפני שנסענו הביתה להתארגן לחתונה, הספקנו להגיע לבית חולים יחד עם ניר עד שאמיר יגיע לשם גם הוא.
פלטתי אנחת צער וחיבקתי אלי את בר כשחלחלה אלי ההבנה, 361 היה החדר של ניר.

-----------------------------

לאלו ביננו שאוהבות את ניר, אימ סורי🖐🏼
תודה על כל האהבה שלכן!❤

החייל שליWhere stories live. Discover now