החייל שלי

עונה 2 פרק 122+123

״אני אוהב אותך״ הוא אמר ונשק לשפתי, נשיקה שעלולה להיות האחרונה.
ובזה הרגע זה נגמר, והמיטה שלי נכנסה למסדרון שממנו לא בטוח שאצא..
בזמן שבראש שלי חולפים כל הרגעים שלנו יחד, כל המבטים שלו, והמבט האחרון, הנשיקה האחרונה, ה״אני אוהב אותך״ האחרון שאי פעקם אני יחווה.
************************
פרק 122
-נקודת מבט של דניאל-
הם נכנסו לאחת הדלתות שם ונעלמו, זהו.. זאת הפעם האחרונה שתראה אותה ביומיים הקרובים.. חשבתי לעצמי
הלב שלי כבר מזמן לא בקצב הרגיל שלו, אני בלחץ מטורף, אני לא מסוגל לחשוב עכשיו על כלום.. לא מסוגל לשמוע או לראות אף אחד.. אני רק רוצה להגיע לרגע שבו היא תצא מחדר ניתוח ואז אני ידע בוודאות שהכל בסדר.
לפתע הרגשתי יד על כתפי, הסתובבתי וראיתי את טום, עם מבט מבין על פניו
״הם לא נותנים לי להכנס איתה״ אמרתי
״אני יודע.. אסור לך״ הוא אמר
״אני לא מסוגל לעמוד במתח הזה״ אמרתי לו והעברתי את ידי על פניי, הולך הלוך חזור.
״אני יודע״ הוא אמר ״אני מבין״
״אין שום מצב שבו הם יתנו לי להכנס?״ שאלתי שוב
״לא משנה מה תגיד.. בשום מקרה לא נותנים״ הוא אמר
״אבל..״ התחלתי לומר אך שתקתי, לא יעזור לאף אחד אם אני יתמקח על זה עכשיו.
הוא התקרב אלי וחיבק אותי חזק, מזכיר לי שהוא פה איתי, והודתי לו בליבי על זה
״דניאל?״ שמעתי לפתע קול וזזתי ממנו, רואה את כולם חוץ מההורים עומדים במסדרון
״הם נכנסו״ אמרתי
״אנחנו יודעים״ עומר אמר והתקרב אלי, מניח את ידו על כתפי ״הכל יהיה בסדר״ הוא אמר בקול צרוד ובלי שמץ של וודאות
״היא תצא מזה אחי״ ליאב אמר
סופי התקדמה אלי וחיבקה אותי חזק, חיבוק שהייתי צריך.
הייתי צריך שמישהו יחזיק אותי שם, הייתי צריך שמישהו ישב וישים לי יד כי הרגשתי שאני עומד ליפול, להתפרק.
המתח הזה יותר מדי בשבילי.. ואני לא בטוח שאני יכול לימוד בו.
המתח שהיה במבצע החילוץ של ניר לא מתקרב אפילו לחצי ממה שאני מרגיש עכשיו.
אני יודע שזה מטומטם, אני יודע שאי אפשר להשוות, אבל מבחינתי אין שום דבר שאפשר להשוות אליה.
אני מרגיש כאילו מישהו תקע לי אבן בגרון, שמקשה עלי לנשום, ומקשה על הלב שלי לתפקד כרגיל.
לא יאומן מה שהיא מסוגלת לעורר אצלי, לא יאומן מה אני מרגיש אחרי דקה שהיא לא לצידי..
חיבקתי את סופי בחזרה, חזק, ועצמתי את עיני בחזקה על מנת לנסות למנוע מהדמעות לצאת החוצה, למרות שידעתי שבשלב כלשהו זה יקרה.
״היא תהיה בסדר..״ סופי אמרה
״אי אפשר לדעת..״ אמרתי בקול חנוק, וזהו, פה כבר לא שלטתי בדמעות שיצאו החוצה.
״הי! הי! תסתכל עלי!״ סופי אמרה ושחררה מעט מהחיבוק
״היא תהיה בסדר! זה לא אתה שכל הזמן אומר לחשוב חיובי?״ היא אמרה ברגע שהסתכלתי עליה כמו שביקשה
״אני לא מסוגל בלעדיה.. לא מסוגל לנשום בלעדיה.. זה כןאב לי.. למה אף אחד לא מבין את זה?״ שאלתי
היא נאנחה ושתקה, כמו לכל אחד אחר, לא הייתה לה תשובה, אז היא רק חיבקה אותי שוב
״אני מבין אותך אחי.. היא תצא מזה״ גיא אמר וטפח על כתפי לאחר שזזתי מסופי והתיישבנו כולנו בחדר ההמתנה
שתקתי, לא היה לי מה לומר.
״אתה אוהב אותה מאוד אה?״ שחר אמרה וליטפה את גבי
״אוהב? לא.. ממש לא.. אני כבר לא יודע מה זה לאהוב לעומת מה שאני מרגיש אליה״ אמרתי לה
״תמיד הערצתי אותו על זה״ טום אמר ״זה מדהים״
שחר נישקה את ראשי וחיבקה אותי חזק.
במצבים כאלה טוב שיש אותם, זה משפחה אחת, ומשפחה לא בוחרים.
לפעמים אני מסתכל על כולנו וחושב מה היה אם ניר היה איתנו.. אם המצב היה אחר, שונה.. ואז אני מבין שכן, שזאת לא שאלה בכלל
זה כאילו אחד מהמשפחה חזר, כאילו אח חסר.
אי אפשר לתאר את ההרגשה הזאת של החיסרון.. זה משהו מטורף
אבל גם בלעדיו, המשפחה נשארת חזקה.. וזה משהו שבכלל לא מובן מאליו.
לעולם לא חשבתי שאני יגיע למצב כזה, שאני ישב כאן, בחדר המתנה באיזה בית חולים, מחכה שאהבת חיי תצא מחדר ניתוח שבו כמה אנשים עם חלוקים כחולים מטומטמים יקבעו אם היא תשאר איתי לעד או לא.
אירוני.. תמיד הייתי בטוח שזה יהיה הפוך.. שאם מישהו יצטרך להכנס לחדר ניתוח קודם זה אני, לא שאני מצפה שאני יפצע או משהו.. אבל בגלל מה שהתפקיד שלי דורש בצבא הסבירות שזה יקרה לי הרבה יותר גבוהה.. וכנגד כל הסיכויים, קרה בדיוק ההפך.
הסתכלתי בשעון שלי, וראיתי שעבר רק שעה מאז שהיא נכנסה.
נאנחתי, הזמן לא עובר..
התרוממתי מהכיסא שלי ואמרתי ״אני יוצא..״
״לאן?״ גיא שאל
״לא יודע.. אבל אני לא מסוגל להשאר כאן.. אני יחזור עוד מעט״ אמרתי והלכתי כשהמפתחות של האוטו בידי.
נכנסתי לאוטו והתחלתי לנסוע, פשוט לסוע, עד שהבנתי שאני בעצם נוסע לבית הסוהר.
לא ידעתי למה, אבל פשוט נסעתי.
הריקנות הזאת, התחושה הזאת שכאילו אתה רק גוף, בלי משמעות, בלי משהו לחיות למענו.. סתם גוף שהרוח יכולה להעיף אותו.. זאת התחושה בלעדיה.
זה הזוי מכל הבחינות, זה לא שהיא מתה.
אבל יכול להיות שזה מה שעומר לקרות.. יכול להיות שמהחדר הזה יצאו 9 אנשים חיים במקום ה10 שנכנסו לשם מההתחלה, והבנאדם שלא יצא משם חיה תהיה היא.
המחשבה הזאת מפחידה אותי, גורמת לכל הגוף שלי לרעוד רק מעצם זה שהיא נמצאת בראש שלי.
אני כל כך אוהב אותה, עד כדי כך שאני לא יודע מה זה מישהי אחרת.. שאני לא זוכר בכלל מתי הפעם האחרונה שהסתכלתי על מישהי אחרת.
ופתאום לעכל את זה שיכול להיות שעוד מעט אני באמת יסתכל על מישהי אחרת, רק מפחידה אותי.
אני לא רוצה את זה, לא רוצה את הכאבי בטן האלה של הריקנות שבלעדיה.
לא רוצה להסתכל על מישהי אחרת כי אני יודע שלעולם, ולא משנה מה יקרה, אני לעולם לא יצליח לאהוב מישהי אפילו חצי מהאהבה שלי אליה.
חניתי בחנייה ויצאתי מהאוטו, ונכנסתי לעבר המבנה הענק הזה.
״באתי לבקר את כריס הייל״ אמרתי לפקידה
״יש לך אישור?״ היא שאלה
״צריך אישור?״ שאלתי
״אני חושבת שכן.. הו.. למזלך העורך דין שלו נמצא פה.. תיגש אליו.. אולי הוא יתן לך לבקר אותו״ היא אמרה והצביע על האיש בחליפה שעמד כמה מטרים מאחורי ועיין בתיק כלשהו
״שלום״ אמרתי לו ״יש אפשרות לבקר את כריס הייל?״ שאלתי
״מי אתה בשבילו?״ הוא שאל
״החבר של מי שהוא אנס״ אמרתי ״אני לא מתכוון לעשות משהו אם זה מה שאתה חושב.. רק לדבר איתו״
״אוקיי.. בוא אחרי״ הוא אמר לאחר שהסתכל בי כמה דקות לבחון אם אני דובר אמת בקשר לכוונות שלי
הוא הכניס אותי לחדר שהיה בו רק שולחן ושתי כיסאות, ובצד החדר עמדו שתי שומרים.
לאחר מספר דקות הדלת נפתחה שוב וכריס נכנס, כשאיזיקים בידו, והתיישב בכיסא מולי
״מה זכיתי לכבוד?״ הוא שאל וחייך
״אתה יודע.. רק בגלל שנשבעתי שאני לא יעשה כלום אני לא דופק לך עכשיו כדור במוח ומעיף לך אותו לצד השני של הבית סוהר״ אמרתי לו כשהעצבים גואים בי.
״עצבני״ הוא אמר ״אוקיי״
״תן לי להסביר לך משהו..״ אמרתי לו ״זוכר את אנה?״
המבט שלו נהפך רציני ברגע שהשם שלה הוזכר ״מעולה.. אני מבין שאתה זוכר אותה..״ אמרתי ״היא הייתה בבית חולים לאחר שהאדיוט של רון דרס אותה למקרה שאתה לא יודע.. והוא זה שניתק אותה מהמכשירים, והוא זה שגרם למותה בעצם.. הוא זה שגרם למה שאתה מאשים אותי בו, בזמן שאני עשיתי בדיוק ההפך! שאני באתי וניסיתי לעודד אותה שתצא מזה!״ אמרתי לו וקמתי מהכיסא, על מנת לעמוד מאחוריו, ולהשעין את ידי על המשענת
״ובגלל שאתה מאשים את הבנאדם הלא נכון, בגלל שאתה אדיוט שלא בודק את הדברים לעומק, הילדה היפה שלא עשתה לך שום דבר! הילדה הזאת שכל מה שהיא עשתה בחיים היה לחבק אותי כשחזרתי מהבסיס, הילדה העדינה הזאת.. זוכר אותה? עם שיער ארוך כזה ועיניים שאתה לא מסוגל לא להסתכל עליהם? זוכר אותה? קטנה כזאת..? אותה אחת שוכבת עכשיו בחדר ניתוח.. אותה אחת שלא היה אכפת לך ממנה.. אותה אחת שהתייחסת אליה כמו אל אחת החברות שזרקת.. אותה אחת עלולה לא לצאת משם..״ אמרתי לו
הוא הסתכל עלי במבט המום, ושתק כמה רגעים לפני שאמר ״אני יודע שרון הרג את אנה״ הוא אמר ״כלומר.. אני יודע עכשיו.. אבל לא ידעתי עד שנכנסתי לכלא.. יותר נכון עד שקרה מה שקרה עם חברה שלך״
״מה זאת אומרת?״ שאלתי
״רון אמר לי.. הוא סיפר הכל.. אבל הוא הבטיח לי חצי מליון שקל אם אני יסתום את הפה ויעשה מה שהוא אומר לי״ הוא אמר
״מה?״ שאלתי כלא מאמין ״ואתה פאקינג האמנת לו? אתה פאקינג אנסת לי את הדבר הכי חשוב לי בחיים והרסת את שנינו בשביל חצי מליון שקל?״
״אין לי כלום דניאל! הייתי מצפה שבתור אחד שעבר את זה אתה תבין! אין לי כלום! אז כן, החצי מליון שקל האלה היו התקווה היחידה שלי!״ הוא אמר
״הו.. אני ידאג שלא תקבל אותם כריס״ אמרתי
״אני לא רוצה אותם״ הוא אמר והזיז מבטו ממני
״אתה הרסת אותה.. אתה הרגת אותה!״ צעקתי עליו
״זה לא הייתי אני דניאל.. זה היה רון.. הוא זה שנתן לה את הבעיטה שהרגה לה את החיים״ הוא אמר
״זה לא מעניין אותי מי משתיכם..״ אמרתי והעפתי לו בוקס אחד, ויצאתי מהחדר
״איפו רון?״ שאלתי את אותו עורך דין
״אני מצטער.. אתה לא יכו-״ הוא התחיל לומר אך קטעתי אותו ״איפו רון?״
הוא נאנח ״אני יקח אותך אליו.. אבל יש לך רק שתי דקות איתו..״ הוא אמר והחל להתקדם לעבר התאים
הוא עצר בתא מספר 305 ופתח את הדלת, חושך מיטה אחת ושירותים, ואת רון יושב בינהם.
הוא התרומם כשנכנסנו, והתקדם לעברנו ״דניאל?״ הוא שאל ״מה אתה עושה פה?״
במקום לענות, פשוט ריכזתי את כל הכוח שלי בבוקס שעף עכשיו לפנים שלו, ואולי שבר לו שם משהו
״זה על מה שעשית לה״ אמרתי
בעטתי בו שוב ואמרתי ״זה על זה שהיא בחדר ניתוח עכשיו בגללך״
העורך דין ניסה לעצור אותי אך העפתי אותו ובעטתי שוב ברון ״זה על כל הסבל שהיא סבלה בגללך במשך כל הזמן הזה״ אמרתי
בעיטה נוספת, ״וזה על זה שאולי היא לא תצא חיה משם..״
עוד בעיטה ״וזה על זה שכל הזמן הזה הרגשתי את עצמי בנסיון לגרום לה אושר ושום דבר לא הצליח! כי אתה הרסת אותה! אנסת אותה!״
עוד אחת, אולי אחרונה ״וזה על כל מה שאי פעם עשית לה, על כל מילה שאמרת, על כל איום שאיימת! וכל כל שניה שנגעת בה״ אמרתי, ונתתי לו אחת שריכזתי בה את כל הכוח שלי, ואני לא יודע אם הצלעות שלו שם נשארו שלמות.
לאחר שהוא התרומם מהרצפה, מה שלקח כמה דקות, תפסתי את החולצה שלו והצמדתי אותו לקיר באחיזת חנק ״ואם היא לא תצא משם, אני יחזור, והפעם אני לא יגרום רק לאף שלך לדמם, אתה מבין? אם היא תמות, הדבר הבא שידמם יהיה הלב שלך.. ובשבילך זה יהיה בלי כרטיס חזור.. ולא אכפת לי לכמה שנים בכלא זה יכניס אותי״ אמרתי והפלתי אותו לרצפה, לפני שיצאתי מהתא, ומהבית סוהר לגמריי, נכנסת לאוטו שלי ונוסע משם.
לא נסעתי לבית חולים, אלה חזרתי הביתה, הייתי חייב מקלחת, לנקות את הראש והידיים שלי לפני שאני נוסע חזרה ומסגיר את כל מה שעשיתי עכשיו.
לא יודע מאיפו באה לי ההחלטה הזאת, לא יודע מה גרם לי לעשות את זה, לא מבין מאיפו באה המחשבה הזאת.. אבל הרגשתי לפחות סיפוק שעשיתי משהו שהייתי חייב לעשות מזמן.
ציפיתי שהביקור הזה יספק לי כמה תשובות, אבל במקום זה הוא רק נתן לי יותר ויותר ללמר למחשבה.
לא עכשיו! אמרתי לעצמי.. כרגע כל מה שיש לי בראש חסר חשיבות, חסר משמעות לידה!
הגעתי הביתה, ונכנסתי ישר ובזריזות להתקלח, משתדל לעשות את זה זריז ככל האפשר.
כשיצאתי, התלבשתי בזריזות, אך לפני שירדתי למטה, נעצרתי כשעברתי ליד החדר שלה.
נכנסתי אליו, והריח שלה כאילו עמד באוויר.. כאילו היא עדיין פה.
המיטה הייתה מבולגנת עוד מהלילה כשישנו כאן, והבגדים שלה היו על הכיסא.. ועל השידה הייתה התמונה שלנו, התמונה שהיא הכי אוהבת, שבה שתינו בים, ואני מחבק אותה חזק והיא צוחקת, צוחקת באמת, כשראשה מוטה אחורה מעט, והידיים שלה על צווארי והמים עפים עלינו.
חייכתי, לפחות שם היינו מאושרים באמת.
הזזתי מבטי, עוצר את הדמעות שכבר עמדו בעיניים שלי, והוצאתי תיק קטן מתחת למיטה שלה, והכנסתי לה לבפנים כמה בגדים ודברים שיהיה לה לאחרי הניתוח, היא הרי בטוח תצטרך להשאר שם כמה זמן.. אז לפחות שהיא תהיה מוכנה לזה.
הכנסתי את הדברים שאני יודע שהיא תרצה, את החשובים בינהם.. לא היה לי זמן עכשיו לברור כל דבר, אם היא תרצה עוד משהו אני ישלח מישהו להביא לה אותו.. כרגע רק חשוב שהיא תצא משם, וחיה.
לקחתי את התיק שלה, ואת הפלאפון והמפתחות של האוטו ויצאתי חזרה לאוטו, נוסע לכיוון הבית חולים.
מבטי הבזיק אוטומטית לשעון על מנת לבדוק את הזמן שעבר, ונחרדתי לגלות שעברו בקושי ארבע וחצי שעות.
רק עוד שש וחצי.. אמרתי לעצמי, ודפקתי בוקס בהגה כשהבנתי שזה כמו נצח בשבילי.
לקח לארבע שעות האלה נצח לעבור, אני לא רוצה לחשוב כמה זמן יקח לשש שעות שנותרו.
הגעתי לבית חולים ונכנסתי לחדר שלה על מנת לשים את הדברים, ומצאתי את ההורים יושבים שם ומדברים.
״לכו הביתה״ אמרתי להם ״יש עוד שש שעות עד שהניתוח יגמר וכולכם גמורים״
הנחתי את התיק על הכיסא שהיה שם ונשענתי על אחת השידות
״אין מצב! אני לא הולך מכאן עד שהיא יוצאת״ אבא שלה אמר
״גם אנחנו לא״ אמא שלי אמרה
״אל תתוכחי איתו אמא.. תלכו כולם הביתה.. אנחנו נשארים פה בכל מקרה וחבל שסתם תיארו פה בלי לעשות כלום, נחתם מהטיסה לפני פחות מחמש שעות, ומן הסתם לא ישנתם, אז לכו הביתה.. אנחנו נתקשר אליכם ברגע שנדע משהו״ שמעתי את קולו של גיא לפתע מאחורי ותהיה ביני לבין עצמי אם כולם שם ראו שהגעתי
״אני לא זזה מפה! בר כמו ילדה שלי! ולא משנה כמה אני עייפה.. ואני רוצה להשאר גם עם הבן שלי״ אמר שלי אמרה והסתכלה עלי
״אני בסדר אמר.. את יודעת שאני יכול לדאוג לעצמי.. לכו הביתה.. לירן גם עוד שניה נרדמת פה״ אמרתי והעפתי מבט לעבר אחותי הקטנה שהיית חצי ישנה על אבא שלי ״איפו בר?״ היא שאלה בקול צרוד ומנומנם
״בר עוד מעט תבוא.. בואי.. הולכים לישון״ אבא שלי אמר וקם ״אני חושב שאני באמת יקח אותה הביתה.. בואי ליסה.. נחזור שוב עוד כמה שעות״ היא אמר
״אני לא הולכת מכאן אמיר.. אתה יכול ללכת.. אני נשארת פה איתם״ אמר שלי אמרה בעקשנות
״אני חושב שכדאי שגם אתם תלכו, אני מבין את זה שהיא הילדה שלכם, אבל שעות הביקור נגמרו.. וגם אנחנו עוד מעט הולכים, אני לא חושב שמישהו חוץ מדניאל ועומר ישארו כאן.. תחזרו עוד מעט״ גיא אמר להורים של בר
״אני לא חושבת״ אמר שלה אמרה ״היא הילדה שלי, אני לא יכולה לעזוב אותה כאן״
״אני מבין אותך.. אבל אני רואה גם שלא ישנת הרבה זמן.. תלכי לישון.. אני מבטיח להעיר אותך בכל עדכון הכי קטן שיש״ אמרתי
״אתה מתקשר אלי שעה לפני שהיא יוצאת מהניתוח!״ היא אמרה והפנתה אלי אתבע
״אני מבטיח! ברגע שהרופא מודיע לי שהם בשלבי סיום אני מרים אלייך טלפון״ אמרתי לב
״אוקיי..״ היא אמרה וההורים התרוממו ״תודה דניאל.. אני שמחה כל כך שהבת שלי מצאה מישהו כמוך! לא הייתי יכולה לבקש מישהו טוב יותר בשבילה״ אמא שלה אמרה וחיבקה אותי
״היא כל החיים שלי! לא הייתי יכול לבקש מישהי יותר טובה בשבילי״ אמרתי לה
היא זזה מהחיבוק, נשקה לראשי, וההורים יצאו מהחדר על מנת שיוכלו לנסוע הביתה
״שעות הביקור באמת נגמרו?״ שאלתי את גיא ברגע ששמתי לב שעומר נכנס לחדר
״לא.. אבל ידעתי שזה מה שיגרום להם ללכת״ גיא אמר והתיישב בכיסא
״איפו היית?״ עומר שאל ונשען על הדלת
״יצאתי קצת לנשום אוויר״ אמרתי
״דניאל״ עומר אמר, יודע שאני משקר
נאנחתי ״סידרתי כמה עניינים.. משהו שהייתי צריך לעשות מזמן״ אמרתי להם
״אני מאוד מקווה שלא היו מעורבים בזה אמבולנסים״ גיא אמר לאחר כמה שניות של שקט שהבין את כוונתי
״אני לא יודע.. הלכתי משם לפני שהספקתי לראות״ אמרתי ומשכתי בכתפיי
״וואו וואו! רגע! אמבולנסים? הלכת משם? לאן הלכת בכלל ומה עשית?״ עומר שאל כשלא הבין
״הלכתי לבית סוהר.. דיברתי קצת עם כריס והכנסתי לרון כמה מכות״ אמרתי בקצרה, לא מפרט יותר מדי
״כמה מכות? אתה בטוח שהוא היה מסוגל לנשום שוב אחרי שיצאת משם? לא נראה לי שמתאים עכשיו התדמית באד בוי שלך..״ עומר שאל
״לא יודע.. יצאתי משם״ אמרתי
״אנ-״ גיא התחיל לומר אך נקטע על ידי הדלת שנפתחה לפתע ״יש עדכון״ שחר אמרה כשהכניסה רק את ראשה
קפצתי מהמקום שלי ויצאתי בריצה לעבר חדר ההמתנה, מוצא שם את אלנה, עומדת ומחכה.
״דניאל?״ היא שאלה בעיניים בורקות
״כן?״ שאלתי, מתוח כולי, מרגיש את הלב שלי כבר יוצא מהמקום
בבקשה שהכל בסדר! בבקשה שהכל בסדר!
״החמש שעות הראשונות עברו בהצלחה.. בינתיים אין שום סיבוכים.. היא חזקה.. ואם יתמזל מזלנו, הניתוח יגמר בעוד פחות משש שעות..״ היא אמרה
נשמתי מעט לרווחה, אך לא הרגשתי שהלחץ משתחרר מהחזה שלי ״אפשר לראות אותה? רק לשניה?״ שאלתי
״זה לא אפשרי.. אני מצטערת״ היא אמרה
נאנחתי, הרגשתי שאם אני לא יראה אותה בזמן הקרוב, אני פשוט יתפוצץ
״תעדכני לעיתים קרובות יותר דוק.. בקשה״ ספיר אמרה ונעמדה לידי
״אני ישתדל״ היא אמרה וחזרה מהיכן שבאה.
***************************
פרק 123
״אני לא מבין למה עשית את זה״ גיא אמר לאחר שהתיישבנו שוב.
״הייתי חייב גיא, הרבה דברים לא פתורים לי, וחשבתי כבר שאקבל קצת תשובות אבל קיבלתי עוד יותר שאלות במקום זה״ אמרתי
״איזה מן שאלות?״ הוא שאל לאחר שהסתכל לחבורה שישבה מעט רחוק מאיתנו, על מנת לוודא שהם לא שומעים כלום
״הוא אמר שהוא ידע שאני לא עשיתי את מה שהוא חשב שעשיתי, אבל רון נשבע שהוא יביא לו חצי מליון שקל אם הוא יעשה את מה שהוא יאמר לו.. ובגלל זה קרה מה שקרה״ אמרתי בקצרה.
״מה?״ עומר שאל בצעקה, וגרם לכל המבטים של כולם להבזיק אלינו ״הכל בסדר שם בנים?״ סופי שאלה וגיא סימן לה שכן
עומר קם והחל ללכת הלוך חזור במשך כמה שניות לפני שאמר ״אני לא מאמין..״
״הקלטת אותו לפחות?״ גיא שאל
״נראה לך שראיתי את זה בא? ואני בטוח שאם הוא יחזור הוא לא ממש יספר לי את הפרטים״ אמרתי
״רון אמר משהו?״ עומר שאל והתיישב בחזרה
״אתה מתכוון חוץ מזעקות הכאב שהוא השמיע כשהרבצתי לו? לא נראה לי״ אמרתי
הם נאנחו שניהם ״תעזבו את זה.. זה בכל מקרה לא ישנה משהו בקשר לשנים שהם ישבו בכלא״ אמרתי
״זה ישנה.. השאלה כמה״ עומר אמר וקם, חוזר לאחר כמה רגעים כשטום בעקבותיו
״ספר לו״ הוא אמר והתיישב
נאנחתי, וגוללתי בפני טום את הסיפור שוב, הפעם בקצרה יותר.. אך לא השמטתי פרטים.
״בוא נתעלם לרגע מההתקפה שלך״ הוא אמר בקריצה ״על מה שהוא אמר יכול להתווסף לו לפחות שנה וחצי בכלא.. כמובן שרון יקבל יותר.. אבל אתה צריך הוכחות מוצקות.. ומה שיש לך זה לא מספיק״
״אוקיי״ אמרתי והנחתי, ציפיתי שזה יהיה ככה.
״אין שום דבר שאפשר לעשות בנוגע לזה?״ עומר שאל
״תמשיכו לדבר על זה עוד.. אני לא מסוגל לשמוע כלום כבר״ אמרתי להם וקמתי משם, צועד הרחק מהם, הרחק מכולם.
יצאתי למרפסת הקטנה שהייתה שם, ליד חדר ההמתנה, ונשענתי על המעקה, מביט אל הנוף ונותן למחשבות לזרום בחופשיות.
לא רציתי לשמוע אף אחד, לא רציתי לראות אף אחד.
רציתי שקט, את השקט שלי, את המיטה שלי ואת הילדה שלי, הילדה הזאת שהעיניים שלה ממגנטות אותי בכל פעם שאני רק מסתכל, הילדה הזאת שאני יכול לשחק שעות בשיער שלה, וללטף שעות את הגב שלה, הילדה הזאת שהשפתיים שלה זה הדבר הכי רך שהרגשתי אי פעם.. והדבר היחיד שאני ינשק אי פעם.. והדבר היחיד שאם מישהו יעז אפילו להסתכל עליו, הוא ימצא את עצמו באותו מצב של רון.. אני רוצה רק אותה.
פתאום אתה מבין, שהדברים הקטנים חשובים.
הדברים שלא שמת לב אליהם עד עכשיו, ויכול להיות שאם לא היה קורה מה שקרה לא היית שם לב אליהם אף פעם.
אני זוכר כל מגע ומגע איתה, כל פעם שהשפתיים שלה נגעו בשלי וגרמו לכל הגוף שלי לרעוד ולפרפרים בבטן שלי לצאת החוצה, וללב שלי להישמע למרחקים.
כל פעם שחיבקתי אותה, את הקטנה שלי, את הילדה הזאת שסיבוב אחד של היד שלי כבר היה מעלים אותה.
הילדה הזאת שכל לילה הייתה ישנה צמודה אלי, מחובקת איתי.
אני זוכר את חום הגוף שלה, איך גם כשהיה קר בחוץ, היה מספיק לי סדין ואותה בשביל להרגיש שקיץ עכשיו.
אני זוכר כל מבט ומבט שלה, כל פעם שהעיניים שלה הורידו דמעות, איך הלב שלי נמחץ, כאילו מישהו חונק אותי ולא נותן לי אוויר, איך כואב לי כשהיא עצובה, אפילו טיפה! כפילו אם זה משהו מטומטם כמו השחקן שלה שמת.. איך הרגשתי שאני לא מסוגל לעמוד בזה.. כאילו אני עוד שניה בוכה בעצמי.
הדמעות שלה, הדבר היחיד שיכול להרוס אותי יותר ממלחמת עולם! הדבר הזה, החולשה שלי! הדמעות שלה זה הדבר היליד שמסוגל לשבור אותי בשניות.
ומצד שני, אני זוכר איך כל פעם שהיא חייכה, הרגשתי שאין מישהו בעולם שיותר מאושר ממני.
לא משנה מה אני מרגיש באותו רגע, מה המצב רוח שלי, מה עבר עלי באותו יום, מספיק חיוך אחד שלה, מספיק שהעיניים שלה יעצמו מעט כשהיא מחייכת והגומות שלה יופיעו, כל מה שהיה מבחינתי נמחק! כאילו לא קרה.
הדמעות שלי לא איחרו להגיע.. למרות הרוח שהייתה, הם ירדו במסלול ישר מהעיניים שלי.
בלעדיה אני מרגיש שהעולם נעצר.
שום דבר לא שווה לי בלעדיה, שום דבר לא מרגיש לי אמיתי ונכון בלעדיה.
בכל פעם שאני הולך לבסיס, בכל פעם שאני עומד בדלת עם התיק ומחבק אותה, אני מרגיש שהסיבה שלי להלחם נמצאת לי בין הידיים.
אני מרגיש שאילולא היא, הייתי הולך נטו מתוך חובה, עכשיו, אני מרגיש שכל דבר קטן אני עושה בשבילה, בשביל לשמוע את ה״אני גאה בך״ הקטן הזה שהיא אומרת לי כל לילה כשרני חוזר הביתה.
רק בשביל לחזור הביתה, כשכולי גמור מעייפות, מת להתקלח ולישון, אבל ברגע שאני רואה אותה, יושבת בספה, ברגע שהיא קופלה עלי בחיבוק, ברגע שהיא עוטפת את כולי ואומרת שהיא התגעגעה אלי, אני מרגיש הבן אדם הכי חזק בעולם.
אני מת להשאר בבית בשביל להיות איתה, אבל כשאני הולך לבסיס בסופו של דבר, אני מת לחזור, כדי להיות איתה, לקבל את החיבוק הזה.
בשביל לראות אותה מחייכת.. הכל בשביל זה.
הסתכלתי שוב בשעוני, חמש וחצי שעות עברו.. נצח!
החזרתי מבטי לנוף וניגבתי את הדמעות שלי, מעביר את ידי בשיער.
כל בוקר שאני קם, אני רק מייחל לראות אותה שוב מחייכת אלי עם העיניים האלה שלה, את החיוך הזה שלה, החיוך שיכול לרומם אותי יותר מכל דבר אחר בעולם! החיוך שאני לעולם לא יוכל לעמוד בו!.. רק מחכה לשמוע אותה אומרת שהיא אוהבת אותי.. ולהגיד לה שאני אוהב אותה בחזרה.
אני אוהב אותך.. שלוש מילים שכל פעם שיצאו מהפה שלי היו מיועדות רק לה, רק בשבילה! ולעולם לא היו מיועדות למישהי אחרת, לא עם המשמעות שמכוונת אליה.
כל אחד יכול לפרש את המילים האלה בדרך שונה, במשמעות שונה.
הם אמנם שלוש מילים קטנות, אך המשקל שלהם כל כך כבד.. שיש אנשים שלא מבינים מה ההשלכות למילים האלה כשהם אומרים אותם, לא מבינים, שאם לא מתכוונים לזה במלוא המשמעות, לא שווה לומר את המילים האלה.
כשאני אומר לה את זה, אני מתכוון לזה.
אני מתכוון שאני אוהב כל דבר קטן בה, כל דבר שאנשים רואים כחסר משמעות.. אם הם רואים.
אני אוהב את זה שהיא מתעוררת בבוקר אבל נשארת צמודה אלי כשהיא חושבת שאני חושב שהיא ישנה רק בשביל שלא נזוז אחד מהשני
אני אוהב את זה שלוקח לה שעות להתקלח אבל כשאני מתקלח הרבה זמן היא צוחקת עלי שאני בחורה ושאני יצא כבר
אני אוהב את העובדה הזאת שהיא מתופפת עם רגלה ומשחקת בשיער שלה כשהיא עצבנית, או שהיא נושכת את השפה שלה.. למרות שאני אומר לה לא פעם ולא פעמיים להפסיק לעשות את זה.
אני אוהב את זה שהיא עומדת לבשל, שהיא מנקה, איך שהיא זזה ולא נותנת לאף אחד לעזור לה.
אני אוהב את זה שהיא מתעצבנת שאני לא עוזר, ואז שאני קם לעזור לה, אני לא שולט בזה ומנשק אותה, ואז שנינו מפסיקים לנקות.
אני אוהב את הפרצופים הכעוסים האלה שהיא עושה שאני מגניב לה נשיקות באמצע שהיא אוכלת.
אני אוהב את זה שהיא לובשת את החולצות שלי כל הזמן, אפילו שאנחנו בריב, ואז יש את הריח שלה עליהם, והוא לא יורד גם בכביסה.
אני אוהב את זה שהיא תמיד מחבקת אותי כשאני חוזר מהבסיס, לפני שאני אפילו מניח את התיק.
אני אוהב את זה שהיא מניחה את הראש שלה על החזה שלי, ואת הידיים על הבטן, בזמן שאני עוטף אותה כשאנחנו רוקדים.
אני אוהב את זה שהיא ישנה במיטה שלי, ואז על הכרית יש את הריח שלה.
אני אוהב את זה שהיא סולחת אפילו כשהיא לא צריכה לסלוח, אפילו שאותו בנאדם לא שווה מבט אחד שלה! היא תמיד תסלח.
אני אוהב את החיוך שלה, אני אוהב את העיניים שלה, את הצחוק שלה, את השפתיים שלה, את השיער שלה, את הריח שלה, את החום שלה הכל! אני אוהב אותה!
ועם זאת, אני שונא את זה שהיא מורידה מעצמה.
שונא את זה שהיא חושבת שהיא פחות טובה, פחות יפה, פחות שווה!
אני שונא את זה שהיא תמיד תוריד את עצמה, בשביל לנסות לעזור לאחרים שלא מגיע להם את העזרה שלה.
אני שונא את זה שהיא שותקת לפעמים, נהיית עצובה לפתע וחושבת על דבר כלשהו שמרחיק אותה מהמציאות.
אני שונא את זה שהיא תמיד תרגיש רגשות אשם, בעיקר מתי שהיא לא צריכה.
אני שונא את זה שגם שכואב לה היא תסתיר את זה ממני, כדי שאני לא יסבול!
אני שונא את זה שהיא דואגת לאחרים בזמן שהיא זאת שצריך לדאוג לה
אני לא יכול להסתכל עליה ולהגיד ׳את הדבר הזה אני לא אוהב׳ או ׳את זה אני רוצה שהיא תשנה׳ אני פשוט לא מוצא את הפגמים בה!
גם כשהיא חושבת שדברים אצלה מכוערים או או שהיא צריכה להסתיר אותם, מבחינתי הם רק מוסיפים לשלמות שלה.
נאנחתי, המחשבה הזאת, שיכול להיות שאת כל הדברים האלה ראיתי בפעם האחרונה, שהפעם האחרונה שצחקנו באמת, הייתה הפעם האחרונה.. המחשבה הזאת בלתי נסבלת.
אני מרגיש כאילו חלק מהלב שלי חסר.. בעצם לא חלק.. אני מרגיש כאילו אין לי לב בכלל.
היא תפסה את כל המקום בו, את כל המקום שלקח לי שנים לחלק, שנים לחסום את החלקים שאני יודע שאסור לי לחשוף, את כל החומות שבניתי סביבו אחרי כל מה שעברתי, כל מה שהיה עליו, נהרס, נשבר רק במבט אחד שלה, בנשיקה אחת שלה.
ובלי קשר לאהבה שלי אליה, שזה כל החיים שלי.. היא עדיין החברה הכי טובה שלי!
היא עדיין הכתף שלי כשאני צריך ולא צריך, היא עדיין האחת שגם אם היא ישנה ואני מדבר עם עצמי אני מרגיש הקלה כשסיפרתי לה.
היא עדיין האוזן הקשבת שלי ששם להקשיב כשאני בוכה או צוחק, גם אם זה דברים שטותיים!
היא עדיין האחת שתתן לי תמיד את המילה הנכונה, תמיד את העצה שמתאימה.
היא תמיד האחת שלא תכעס עלי אם אני יעיר אותה בלילה בשביל לשאול אותה איזה חולצה יותר יפה.. והיא האחת שאני לעולם לא יכעס עליה כשהיא תעיר אותי בלילה, סתם, גם אם רק לא נוח לה.
ומה יקרה עכשיו? אם אני יצטרך לדבר עם מישהו? לפרוק למישהו?
אני יודע שאני תמיד יכול לדבר עם עומר או עם גיא או על ספיר, אבל זה לעולם לא יהיה אותו דבר!
אין אחד שמכיר אותי יותר טוב ממנה! גם שאין לי שום דבר לפרוק היא לוחצת עלי שיש משהו ואדבר איתה, והיא תמיד צודקת בסופו של דבר! תמיד!
״היי״ שמעתי לפתע את הקול של שחר מאחוריי והסתובבתי, מופתע למצוא אותה יחד עם עומר וליאב וליאן עומדים שם, מביטה בי.
״הכל בסדר?״ היא שאלה, אך התשובה לא איחרה לבוא
הדמעות שהפסיקו מקודם לזלוג, המשיכו עכשיו, ובגדול
היא חיבקה אותי חזק, מחביאה את פרצופה בכתפי ואומרת ללא מילים שהיא פה בשבילי.
״היא תצא מזה אחי״ עומר אמר וטפח על כתפי
״אני לא מסוגל יותר״ אמרתי לו כשהתיישבנו כולנו ״אני לא מסוגל לסבול את זה יותר.. המתח הזה.. זה הורג אותי מבפנים.. כואב לי לנשום״ אמרתי
״היא תצא מזה!״ ליאן אמרה עם מעט דמעות בעיניים
״הנה אתה!״ גיא אמר לפתע, כשהוא יצא גם הוא למרפסת ובעקבותיו ספיר וסופי.
ספר התיישבה לידי, וחיבקה אותי מהצד, ואני הנחתי את ראשי על כתפה ״אני צריך אותה פה״ אמרתי לה בשקט, בזמן שכולם פתחו בשיחה
״אני יודעת״ היא אמרה ונשקה לראשי
״אני לא יכול עם המתח הזה יותר.. ונשאר עוד חמש שעות״ אמרתי והרמתי את הראש
״הרוב עבר״ היא אמרה ״גם השאר יעבור.. אני מבטיחה״
״את לא יכולה להבטיח שהיא תצא משם.. אני יודע מה המשקל של ההבטחות האלה.. ואני יודע ששום דבר מהם לא בטוח״ אמרתי
״אני מבטיחה לך שהיא תצא משם!״ היא אמרה כז הסתכלה בעייני ״אני יודעת שאתה כנראה מבין בזה יותר ממני אבל היא תצא!״
״ומה אם לא?״ שאלתי את מה שנמנעתי מלשאול עד עכשיו
״מה אם לא מה?״ גיא שאל כשהצטרף לשיחה שלנו
״מה אם היא לא תצא משם בחיים? מה אם אני יצטרך להמשיך את החיים שלי סליחה?״ שאלתי
״אתה לא! כי היא תצא משם!״ גיא אמר
״מי אמר לך?״ שאלתי ״אתה לא מבין? אני לא מסוגל בלעדיה! שום דבר לא נכון בלעדיה! מה אני יעשה שהיא כבר לא תהיה כאן?? את מי אני יחבק? למי אני יגיד שאני אוהב אותה יותר מכולם? אני לא רוצה להגיד את זה למישהי אחרת! אני פשוט לא רוצה להסתכל על אף אחת אחרת! אני רוצה רק אותה! רק אותה! ודווקא לה כל החרא הזה קורה! דווקא הבחורה שלי צריכה לשכב שם בפנים?״
״אני יודע איך אתה מרגיש! היא תצא משם דניאל! תעשה מה שאתה אומר לה כל הזמן! תחשוב חיובי! תפסיק לחשוב שהיא תמות כל הזמן!״ דיר אמר
״אני לא שולט בזה! אני פשוט לא מסוגל לחשוב איך אני יצליח לחוות בלעדיה! אני לא יודע אית לעשות את זה!״ גמרתי ״אני חייב אותה!״
״אני יודע!״ גיא אמר ״זה יעבור אחי..״
נאנחתי ונשענתי על הקיר, עוצם את עיני וננסה לנשום כמו שצריך, לפני שאעשה נזק לעצמי.
אחרי כמה דקות שעברו, או שעות.. לא יודע בדיוק, שמעתי את הקול של גיא מבוהל ״אלנה? הכל בסדר?״
מה שגרם לי לפתוח את עיני מיד ולהזדקף, ולרגע להתחרט שעשיתי את זה.
אלמה עמדה שם, מבוהלת ולחוצה, עם פרצוף בהול על פניה ״ביקשתם שאעדכן אותכם בכל דבר קטן.. אני.. אני מצטערת ש.. אני.. אממ״ היא התחילה לומר מבוהלת, כולה רועדת
״אלנה! מה יש?״ צעקתי, בכל זאת, מודבר בחיים שלי ששוכב שם
״יש.. יש סיבוך.. לא כל כך רציני.. לא צפינו את זה.. ולא ראינו שום דבר מזה בבדיקות.. אבל יש סיבוך.. ו.. כנראה שהניתוח.. יתארך.. אני.. אני יחזור שוב כש.. כשיהיה מה לעדכן..״ היא אמרה וברחה חזרה למסדרון שממנו יצאה.

------------------------------------

אני ממש מקווה שאהבתם את הפרקים..
אה כן.. ושלא תהרגו אותי!! בבקשה! עד לא ראיתי את דילן אוב׳ריאן במציאות🙏🏻 חחח סתם סתם..
תודה רבה לבנות הנדירות על התגובות שלכם וההצבעות שלכם על הפרק הקודם! וגם על כל ההודעות המדהימות שלכם על הסיפור❤️
בבקשה תגיבו הרבה גם עכשיו🙏🏻
ושיהיה חג שמח לכולם.. אוהבת❤️