החייל שלי

עונה 3 פרק 200

"למה את אומרת את זה?"
משכתי בכתפיי ואמרתי "ככה אני חושבת, זה נראה טוב מדי כדי להיות אמיתי"
היא נחרה בבוז ודחפה לידי את חבילת הגלידה שביקשתי ממנה להביא לי לפני שאמרה "תסתמי בר, הגעת עד לפה, את לא תפסיקי עכשיו"
"אני לא" אמרתי והתחלתי לאכול.
"מה קורי אמר?"
"שיש 80 אחוז שזה לא יצליח" אמרתי "ואני או התינוק נמות.. או שתינו ביחד"
*****************************
סירבתי להזיז את המצח שלי מצווארו של דניאל.
פשוט סירבתי.
חום הגוף שלו היה הדבר הכי ממכר בעולם.
וברגעים הבודדקים שהיו לנו יחד בזמן האחרון, כל רגע כזה היה חיוני כמו אוויר לנשימה שלי.
ולכן כשאברי בא לקרוא לי כדי שנוכל לסגור דברים אחרונים לבמצע, עצמתי עייני ועשיתי את עצמי ישנה.
"היא לא תתעורר אברי" דניאל אמר וצייר עיגולים על גבי.
"אני צריך שהיא תסגור קצוות אחרונים במבצע" הוא אמר "זה המבצע שלה.. היא זאת שאמרה אלף פעם שהיא רוצה לוודא שלא יהיו פאקים".
"אני אביא אותה עוד מעט" דניאל אמר בתגובה.
"אני יודע שהיא לא באמת ישנה".
"אברי".
"בסדר בסדר" הוא רטן ואני אימצתי את כל כוחי שלא לחייך.
"תגיד לה שאני מחפש אותה".
"אני אגיד לה, לך מפה" הוא אמר וקול צעדיו של אברי נשמעו מתרחקות.
"הוא הלך.. את יכולה לפקוח" דניאל אמר ואני פתחתי את עייני לכדי חריץ בדיוק שאברי נעלם בפניה לכיוון המשרדים.
התיישרתי בישבה שלי ופלטתי אנחה כשהגודל של הבטן שוב נדחף לעייני.
"היא מושלמת" דניאל אמר לידי כאילו קרא את מחשבותיי, ואני גלגלתי עיניים ונחרתי בבוז "אתה משוחד"
הוא הביט במבט כנה בעייני ואמר "אני אוהב אותך"
רציתי לענות לו עוד תשובה מתחכמת, אבל הלחיים האדומות שלי והשיער שנפל על פניי הסגירו אותי.
"אנחנו ביחד כמעט 5 שנים" דניאל אמר כשהעביר שיער אל מאחוריי אוזני "ואני מכיר אותך כל החיים.. לעולם לא תיגמלי מהשיער על הפנים כשאת מובכת?"
חייכתי חיוך קטן ונישקתי את הלחי שלו "כבר עברו 5 שנים?"
"מי היה מאמין שתהי שלי בסוף?" הוא אמר בחיוך ואני צחקתי וניסיתי להתרומם, אך ללא הועיל.
הבטן הייתה כבדה מדי.
"תעזור לי" מלמלתי ודניאל חייך והתרומם בשניה, אוחז בשתי יידי ומרים אותי מהדשא עליו ישבנו.
נאנחתי כשהוא נישק את רקתי ושאלתי "אתה חוזר לבית היום?"
"אני אמור" הוא ענה והביט בפלאפון שלו "אבל צץ משהו בפלוגה"
"מה?"
"אחד הקצינים שמשובץ בתורנות שמירה חולה" הוא אמר והביט בעייני "עומר עלה במקומו עכשיו, ואני עולה במקומו בערב כשעומר יוצא הביתה לנוח לפני שיחליף אותי ללילה"
זה אחד הדברים שהכי אהבתי בתפקוד של דניאל ועומר, ובכללי באופי של שניהם.
הם יודעים את המשמעות של חברים לפלוגה, הם מבינים את העומק ויודעים שכל מקום של מישהו חסר זה אומר שהמשמרת מעט חלשה יותר.
יש להם עדיין טראומה מהמבצע של ניר, ומהמוות של ליאן וליאב.
הם הבינו שכל חוסר של בן אדם מהווה סיכון ומורגש.
וזה מה שגרם לכך שכבר כמה וכמה פעמים הם השלימו חוסר בשמירות ושמרו יחד עם החיילים עליהם הם מפקדים.
"למה לא לקחת את השמירה הראשונה?"
"נראה לך שאשאיר אותך פה בלילה לבד?" הוא שאל והביט בעייני "לקחתי אותה כדי שאוכל לחזור איתך מחר".
"בכל מקרה היית נשאר" אמרתי והוא חייך והניח ידו על בטני, גורם לי לעצור בכניסה לבניין המשרדים.
"נכון" הוא חייך והתקרב לנשק את שפתיי, אך נקטע כשצלצול הטלפון שלו נשמע.
"הלו?" הוא אמר ונאנח.
"איפה אתה.. בן זונה?" קולו של עומר נשמע צורח מפבנים.
דניאל לא טרח לענות, ופשוט ניתק לו בפנים לפני שנישק את שפתיי ואמר "לכי תסגרי את הכל, אנחנו נבוא עוד מעט לעבור על זה כדי שתוכלי לנוח".
"לקחתי חופש עד המבצע" אמרתי "לכולנו".
דניאל הנהן ואמר "עומר סידר מחליפים, יש לנו את השבוע בבית".
"בוא נקווה שאני לא אלד בשבוע הזה" אמרתי והחזקתי את הבטן שלי.
"את לא" דניאל אמר "לפי התאריך שקורי נתן לך.. יש לך לפחות עוד שלושה שבועות".
"ממתי הגוף שלי מקשיב להוראות?"
הוא גיחך ואמר "אף פעם".