החייל שלי

עונה 3 פרק 173

-מאירועי הפרק הקודם

"אני מצטער" הרופא אמר "התפקוד בראש של דניאל נפגע.. מה שגרם לכך שהוא בתרדמת ואין שום מושג לגבי מתי הוא יתעורר.. אם בכלל"
**********************************
-נקודת המבט של אמיר-
"שחר!" נשמעה צעקה עדינה מהחדר של עומר, שמיד אחריה שחר יצאה משם עם דמעות בעיניים ובלי לעצור יצאה מהמחלקה.
נכנסתי בשקט לעומר והתיישבתי לידו "מה יש בן שלי?"
"שמישהו יגיד לי מה לעזאזל קורה עם דניאל ובר? מה לעזאזל קורה עם ליאב? איפה טובי וג'ון? מה קורה לכולם? למה אף אחד לא רוצה להגיד לי מה קורה? ולמה לעזאזל כל פעם שאני מדבר עם שחר היא בוכה?" הוא זעק בתסכול ואני נאנחתי
"היא לא אומרת לך שום דבר כי זה לא מתאים עומר.. טובי יצא מניתוח והוא בסדר גמור.. כך גם מקס וכיילב" אמרתי
"והשאר?" הוא שאל מיוסר "דניאל? בר? ליאב?"
"תניח לשחר עומר, היא מתמודדת עם מעמסה וכאב משלה" אמרתי "אתה צריך לנוח, תלך לישון.. אתה תדע את הכל אני מבטיח"
"אמיר מה לעזאזל אתה מסתיר ממני?" עומר שאל ופניו רק הביאו לי חשק לבכות
אהבתי אותו כמו את הבן שלי, כך גם את בר ודניאל.. וכאב לי לראות אותם במצב הזה, כאב לי לראות אותם כואבים גם.
"זה לא מתאים"
"הם מתים? הם כולם מתים?"
"לא! לא לא עומר" אמרתי "לא כולם"
"מ.. אמיר.. מי?"
"לילה טוב עומר" אמרתי ויצאתי מהחדר שלו, נאנח בכאב והולך לחפש את שחר.

-נקודת מבט של גיא-
לקחתי את המפתחות של האוטו מהשולחן, נישקתי את ספיר ויצאתי בזריזות לכיוון המכונית על מנת שאוכל לנסוע לבית החולים.
הראש שלי ריק, ריק ממחשבות, ריק מתחושות, ריק מכל דבר כבר כמעט חודש
מיקדתי את מבטי בכביש, בולע רוק בחזקה וכמו כל בוקר בחודש האחרון מאז שקיבלנו את הבשורות על כולם, אני עוצר את הדמעות בגרון ורק מתאפק שלא לפרוץ בבכי.

"את לא חושבת שזה מוגזם? שאת כבר חודש ככה?" שאלתי את בר, או יותר נכון בובה שנראית כמוה
"הרופא אמר שאת לא תזכרי כלום ממה שסיפרתי לך לפני שבוע וחצי.. אבל שזה רק גרם למצב שלך להיות יותר גרוע.." אמרתי "אמיר אומר שזה לא אשמתי.. ושעם כל השאלות ששאלת הייתי חייב לתת לך תשובות, תשובות שאם הייתי יכול להמנע מהם אולי היית ערה עכשיו.. גם אם זה בלעדיו"

-פלאשבק-
אנחת כאב עמוקה נשמעה מכיוון המיטה של בר
הרמתי את מבטי ובפעם הראושנה בשבועיים האחרונים הרגשתי זיק של תקווה כשראיתי שבר פוקחת את עיניה.
"גיא" היא מלמלה שראתה אותי ומיד התכווצה בכאב "הרגל שלי"
החזקתי בידה "אני יודע.. הגוף שלך עבר דברים לא פשוטים, זה יעבור"
"ל.. למה דניאל לא פה..? א..איפה הוא?" היא שאלה
המבט שלה נהפך חושד ובהול כשלא עניתי לה והשפלתי לרגע את מבטי אל הרצפה
"הוא.. הוא מת?" היא שאלה ואני נבהלתי ששמעתי את המוניטור המראה על קצב הלב שלה מתחיל להאיץ
"לא לא.. תרגעי בר לא" אמרתי והיא ניסתה לעצור את דמעותיה בזמן שהתכווצה בכאבים וניסתה להשאיר את עיניה פקוחות.
"איפה הוא גיא?" היא שאלה שוב
"לא עכשיו בר.. שתתיצבי אני יספר לך"
"גיא! כואב לי גיא.. תסיים את זה" היא אמרה ונתנה אגרופים לרגל שלה "אני לא מרגישה אותה"
החזקתי בידה, מנסה למנוע ממנה להרביץ לעצמה עוד
"מה קורה לרגל שלי גיא.. למה אני לא מרגישה אותה? למה כל הגוף שלי כואב?" היא שאלה כשהיא לא מפסיקה לבכות
"איפה דניאל? אני צריכה את דניאל גיא.. איפה הוא?" היא שאלה
החנקתי את הדמעות שעמדו בגרון שלי והידקתי את האחיזה שלי בידה שאמרתי "הוא נפגע קשה ממש.. הכי קשה מכולנו.. הוא בתרדמת ולא יודעים מתי הוא יתעורר.. אם בכלל"
הנשימות שלה נעשו כבדות והמוניטור החל להשתגע שהיא צעקה "לא! לא לא בבקשה גיא לא!"
הדמעות החלו להתפרץ גם מעייני כשניסיתי להרגיע אותה
היא קמה למצב ישיבה וניסה להרגיע את עצמה גם, באותו זמן שהבכי שלה רק התגבר
"גיא.. בבקשה תגיד לי שאתה עובד עלי גיא" היא אמרה והביטה בי אך אני השפלתי מבטי
"לא!!" היא צעקה, בזמן ששני רופאים פרצו לחדרה וניסו להרגיע אותה, אך מהר מאוד המוניטור שלה דמם והיא ביחד איתו, נשמטת אחורה על המיטה..
"אדוני צא החוצה עכשיו!" אחד הרופאים צעק לי בזמן שעוד שתיים נכנסו לחדר בריצה והתמקדו סביב המיטה של בר כשאני יצאתי החוצה..