עונה 3 פרק 203

7K 287 181
                                    

המלצה שלי (מי שרוצה): כשאתן קוראות את הפרק תשמעו את: Only Love - Jordan Smith.

אחזתי בידה הרכה וליטפתי אותה, מרגיש בדמעה זולגת מהעין שלי כשחשבתי על כל הדברים שאפסיד איתה.
אבל כשהיא סגרה את אצבעותיה על היד שלי שכחתי מהכל.
כל הכאבים ביידי, הכאבים מהקעקוע בחזה שלי.
הכל נעלם.
הילדה הקטנה הזאת תפסה את המקום של זה.
"אני אוהב אותך".
*********************************
"אני כבר מגיע" אמרתי בטלפון למתווך והאצתי מעט מהירות "תחכה לי בכניסה".
"אני כבר פה, זה יהיה ביקור קצר והם רק יעיפו מבט, ברגע שנסיים הבית שלך" הוא ענה.
"אוקיי" אמרתי וניתקתי, פונה שמאלה אל הרחוב שבו הבית, מאט את הרכב ועוצר בחניה השמורה ליד הרכב שהיה של בר.
מה שהזכיר לי דבר נוסף שהייתי צריך להפטר ממנו לפני העזיבה הצפויה שלי.
הרשימה רק הולכת ומתארכת, לעזאזל.
צלצול הטלפון קטע את המחשבות שלי בזמן שכיביתי את המנוע, ושמו של גיא הופיע על הצג.
"מה קרה?" שאלתי ישר ופתחתי את הדלת.
לא היה לי זמן או רצון לשום סמול טוק.
"שום דבר תרגע" גיא אמר "רק רציתי לדעת לאן הלכת?"
"הביתה" אמרתי "ספיר עם ליב".
"אני יודע אחי אני כאן".
"עוד משהו גיא? אני לא יכול לדבר".
"אנ- לא" הוא התחיל לדבר אך התחרט, ואני ניתקתי את השיחה, מתקדם בחיוך קר אל המתווך ולוחץ את ידו לפני ששלחתי חיוך אל הזוג שעמדו לידו והביטו בסביבה.
הבית הזה היה במקום מצוין, לא היה להם על מה להתעכב, לא היה כאן שום פגם.
"דניאל אלה טומי ואלה, טומי ואלה, זה דניאל בעל הבית" המתווך אמר ואני לחצתי את ידו של טומי ומיד אחר כך את ידה של אלה, עדיין מחזיק את החיוך הקפוא על פניי.
"בואו נראה לכם את הבית" המתווך אמר ואני פתחתי אותו בעזרת המפתח, נותן להם להכנס ולעשות את הסיור בעצמם, וניגשתי אל המטבח להכין לי עוד כוס של קפה.
סיימתי לעשות את רשימת הציוד שעלינו להכניס למסוק לפני התחלת הטיסה, וקמתי מהשולחן אל המטבח שלנו במטרה להכין לי עוד קפה.
"אתה חייב להפסיק עם זה דניאל" בר אמרה כשהגיעה אחריי ונשענה לידי על השיש "זה הקפה החמישי שלך ואנחנו רק באמצע היום".
"אני לא אמות מזה יפה שלי" אמרתי והחזקתי את הלחי שלה ביידי, מרגיש מאושר שיש לי אותה.
"מי יודע" היא מלמלה ונישקה אותי שוב, נצמדת אלי ומניחה את ראשה על החזה שלי ואת ידה על הבטן שלי.
פאקינג המקום הטבעי שלה.
חייכתי והתקרבתי לנשק את השפתיים שלה, מכין לבסוף רק כוס אחת של קפה ומגיש אותה לעומר.
צלצול הודעה גרם לי להתנתק מהזיכרון ולחזור אל ההווה, והמחשבה הראשונה שקפצה לראשי היא - מעניין כמה כוסות קפה מביאים בן אדם אל המוות.
הדלקתי סיגריה והוצאתי את הפלאפון שלי, מסמס לספיר הודעה ובה שאלתי אם ליב בסדר.
זה לא שלא סמכתי עליה, לא סמכתי על עצמי כשאני לא ליד הילדה שלי, ורציתי תזכורת לדבר היחיד היציב בחיי.
'כן' היא ענתה בתמציתיות ואני הכנסתי את הפלאפון לכיס והתעלמתי מההודעות שהגיעו אחר כך.
פתחתי את המגירה מתחת לשולחן ובדקתי שכרטיסי הטיסה נמצאים במקומם, ואיתם הדרכונים והאישורים לגבי המעבר לסיאטל.
"... שוויו המקורי, אבל אני בטוח שאפשר לסדר החזר מחברת הביטוח שלכם אחרי במידה ותחליטו להכנס" קולו של המתווך נשמע לפתע ואני סגרתי את המגירה וחזרתי לכוס הקפה שלי.
"הבית מתאים לכל הדרישות שלנו, אבל אנחנו רוצים לראות עוד אחד לפני שנחליט" טומי ענה לו.
"אין בעיה, יש לי עוד כמה אנשים שרוצים לראות, ברגע שתהיה תשובה לאחד מהצדדים נתעדכן" המתווך ענה "אבל שמע לי, זה בית במיקום שכל אחד היה חולם עליו..."
"אני רוצה בית דניאל..".
"אני אקנה לך בית.. בו".
"אבל.. לא סתם בית".
"איזה בית שאת רוצה, אני אקנה לך גם עשר אם זה מה שיעשה אותך מאושרת עוד יותר".
"אני לא רוצה עשר אדיוט" היא אמרה וצחקה "אני רוצה אחד, אבל אחד כזה שיהיה על הים, אתה יודע.. במיקום כזה שכל אחד היה חולם עליו".
"במיקום שאת היית חולמת עליו".
".. מהמם! איך אתה עוזב דבר כזה?" קולה של אלה חדר לראשי וקטע את הפלאשבק שקפץ מול עייני.
"אני עוזב פה לגמרי" אמרתי בחיוך קפוא "אין לי טעם להשאיר כאן בית".
"הו, אפשר לשאול למה?"
"אישתי מתה" אמרתי והתעלמתי מהקלות שבה אמרתי את המשפט הזה "אין לי מה לעשות במקום הזה יותר".
"אני מצטערת, לא ידעתי" היא אמרה ואני הנהנתי "זה בסדר, התרשמתם לטובה?"
"כמובן, נעדכן אותך ברגע שנחליט" היא אמרה ואני הנהנתי שוב, מקווה שמישהו כבר יקנה את חתיכת האבן הזאת.
המתווך נפרד ממני לשלום והוציא את טומי ואלה החוצה, סוגר אחריו את הדלת אבל לא לפני שמלמל שוב שיעדכן אותי.
נאנחתי ועליתי אל הקומה למעלה, מתקלח בזריזות ולובש גינס כהה עם טישרט לבנה, ולקחתי ביד ג'קט בצבע אפור, מעיף אותו אל המושב האחורי ברכב ומתחיל לנסוע.
רק שעצרתי ברמזור האחרון נפל לי האסימון ברעש גדול שהקפיץ אותי לתקרה.
הבטתי שוב במראה האחורית אל הסוודר הארור, וכמעט לא יכולתי למנוע את הפלאשבק שהגיע מיד.
"על מה את חושבת קטנה?"
"אמ.. בדיוק הסתכלתי על הסוודר שלך".
"מה הבעיה בו?"
"הבעיה לא בו, פשוט.. תמיד יש לך סוודר באוטו אבל אתה אף פעם לא משתמש בו".
"זה תמיד שם למקרה שיהיה לך קר מתישהו".
העיניים הגדולות והיפות שלה פנו לעברי והמבט בעיניה רק גרם לי לרצות לקרוע מעליה את הבגדים ולזיין אותה בכל דרך אפשרית.
כן, גם תוך כדי שאני נוהג.
"אתה באמת עושה את זה בשבילי?"
"אני אעשה הכל בשבילך".
צפירה חדר קטעה את המחשבות שלי, וכשראיתי שהאור התחלף לירוק נתתי גז והשתלבתי בכביש המהיר.
אמנם קיבלתי את העובדה שבר מתה, אבל יש הרגלים שקשה להפטר מהם.
עצרתי את הרכב בחניה של בית החולים, שומט את ראשי אחורה ומדומם מנוע.
"אני לא רוצה להיות כאן".
"אני יודע יפה שלי".
"אני לא רוצה שליב תמות דניאל".
"היא לא תמות".
"איך אתה יודע? אל תשקר לי! אתה יודע שהיא הבן אדם הכי ח- כמעט הכי חשוב לי בחיים! אם היא תמות אני אמות".
"אני לא רוצה לשמוע אותך מדברת ככה" אמרתי בכעס, חבר הכי טוב או יותר, לא יכולתי בלעדיה.
"אני אוהבת אותה דניאל" היא אמרה והמשיכה לבכות.
"אמרת כמעט..." מלמלתי.
"מה?"
"כמעט הכי חשוב לך" אמרתי "מי יותר?"
"אתה".
פלטתי נהמה חזקה וחבטתי בהגה שוב ושוב ושוב, מנסה להבין אם העצבים נובעים מהכאב או מהזכרונות שלא רציתי שיגיעו.
כי ידעתי שברגע שאתן לזכרונות להגיע, אתחיל להרגיש את החוסר שלה, להבין מה זה אומר לחיות בלעדיה.
ואז, הכאב יהיה קשה מנשוא, ולא הייתי בטוח שאעמוד בו.
ולעזאזל עם הלבד, אני צריך אותה איתי.
יצאתי מהרכב במהירות לפני שאתחיל להרגיש שוב, וצעדתי אל הכניסה של בית החולים, נאנח כשראיתי ששעות הביקור החלו, ומתכונן לעוד יום של מבטים ושיחות עם כל אחד שיושב ומחכה שאצא מהחדר של ליב.
צעדתי בזריזות במדרגות ונכנסתי אל החדר שלה, מרים אותה מהמיטה ומחבק את הקטנה שלי צמוד אל החזה שלי.
"את משוחררת" אמרתי לספיר מבלי להביט בה והתרכזתי רק בנשימות שלה, מרגיש איך אני נרגע תוך שניות.
התיישבתי על הכיסא בזהירות, מלטף את הלחי הקטנה שלה עם גב אצבעי ומנסה לזהות משהו ממני על הפנים שלה.
כלום, שום דבר.
הילדה הקטנה שלי, האור החדש בחיים שלי, הייתה דומה כולה לבר.
אני זוכר את בר עוד משהייתה בת 4, הילדה הקטנה שלי נראית בדיוק כמו שהאישה שלי הייתה נראית.
פחדתי שהיא תגדל ותהיה גם עוצרת נשימה כמוה, וידעתי שהחיים שלי הולכים להיות קשים בנסיון לעשות כל מה שאני יכול כדי להגן עליה.
גם אם אצטרך לנעול אותה בבית, בדיוק כמו שניסיתי לעשות עם בר.
"אני לא יודעת.. אני אשאל את דניאל אם הוא מגיע" קולה של בר נשמע בדיוק שנכנסתי אל החצר שלה ודילגתי מעל הגדר מבלי להסתכל אם איתן הסתדר.
זה עתה חזרנו משבוע חופש בחול, ובר הייתה התחנה הראשונה שלי עוד לפני שפרקתי את המזוודה.
"מגיע לאן?" שאלתי והיא הסתובבה וצווחה לפני שרצה וקפצה אל זרועותיי בחיבוק גדול, כורכת את רגליה סביב מתניי.
לעזאזל בר.
"למסיבה של רון" מאי אמרה ממקומה על המדרגות ואני נאנחתי ושחררתי את בר "את לא הולכת".
"אתה לא מחליט עלי".
"אתה מתכוון לבוא?" מאי שאלה ואני נדתי בראשי לשלילה והצבעתי על בר "אני נשאר איתה בבית".
"ממש בייבייסטר במשרה מלכה" איתן אמר לידי ואני גלגלתי עיניים.
"אני הולכת" בר אמרה ונישקה את הלחי של איתן.
עכשיו משאמרתי לה שאין מצב שאתן לה ללכת, היא עשתה את הצפוי והחליטה דווקא בדיוק את ההפך.
"את לא" אמרתי "אני לא מסכים, ואנחנו מסיימים לדבר על זה פה".
"למה? אני רוצה ללכת".
"ואני רוצה שאף גבר לא יסתכל עלייך".
"אתה רק החבר הכי טוב שלי" היא אמרה והביטה בעייני "לא החבר שלי".
"זה לא משנה" אמרתי בזעם "את שלי".
"אני לא".
"עדיין לא".
היא שתקה מספר שניות ואז הפנתה מבט לאיתן "תגיד לו!"
נאנחתי, הייתי מוכן ללכת לישון שוב אם זה יעצור את כל הפלאשבקים האלה, אבל ידעתי שלא ארדם עכשיו.
לא כי ישנתי הרבה. לא ישנתי בכלל.
אלה כי השעה הייתה רק צהריים, והילדה שלי הייתה ביו זרועותיי, והיא הייתה צריכה להתעורר בכל רגע.
-נקודת מבט של ספיר-
פתחתי את פי לומר משהו לדניאל אך התחרטתי מהר ויצאתי מהחדר, נעמדת מול גיא ומשעינה את מצחי על הסנטר שלו בייאוש.
עזבתי בית וילד בשביל להיות כאן, ואני לא מתחרטת לרגע.
אבל אני לא מסוגלת לראות את דניאל נשבר יותר.
אני לא מסוגלת להרגיש את הכאב שבאובדן הכי גדול שיכול להיות.
איבדתי לא רק את החברה הכי טובה שלי, איבדתי את מי שהייתה בשבילי מעבר לאחות.
ויחד עם זאת, את החבר הכי טוב שלי.
חשבתי על זה שסאם יצטרך לגדול מבלי להכיר באמת את דניאל ובר, חשבתי על הילד שעתיד להוולד בקרוב וגם הוא לא יכיר את שני האנשים האלה ואת הילדה שלהם.
וכאב לי עליהם יותר מאשר כאב לי על עצמי.
"אני מצטער" גיא אמר וחיבק אותי חזק.
"אין מה לעשות" אמרתי והוא נאנח והניח את סנטרו על ראשי.
הרגשתי את העצבות בוקעת גם ממנו.
אבל ידעתי שרוב העצב שלו נובע מהעובדה שדניאל כבר לא היה דניאל.
כבר לא היה עם מי לדבר.
"אתה חושב שנראה אותו בקרוב?" שאלתי וגיא נאנח ונד בראשו לשלילה "לא".
"הוא לא מדבר גיא" אמרתי "היא מתה לפני כמעט יומיים ודניאל לא דניאל".
"לקחו לו את הלב, את החים שלו" הוא אמר בפשטות ומשך בכתפיו "זה כמו שהיו לוקחים לי אותך".
נדהמתי, כמו כל פעם מחדש, כשראיתי את ההבנה וההזדהות בעיניו של גיא שהיה מדובר במשהו שדניאל עובר או מרגיש.
אפילו שאף אחד אחר לא היה יכול להבין.
האחים האלה היו קשורים יותר ממה שאפשר לדמיין וידעתי שעם האובדן של דניאל גם חלק מגיא יעלם.
"ניסע לבקר אותם?" שאלתי בלחש והוא הביט בעייני ושתק, מנשק לבסוף את מצחי ואומר בלי קול יותר ממה שאפשר לבטא במילים.
לא.
לפחות לא עד שדניאל יתאושש.
זה לא משהו שהיה נראה בעתיד הקרוב, ופחדתי שסאם יחגוג יום הולדת חמש והדוד שלו עדיין לא יבוא.
וזאת מציאות שלא הייתה נראית לי דמיונית כל כך.
"אני אוהבת אותך" אמרתי לגיא באוזן והוא הידק את החיבוק שלו על גבי.
"יש חדש?" קולו של עומר נשמע לפתע, עייף מאי פעם.
גיא החווה בראשו לעבר דניאל ועומר הביט בו ונאנח, מנסה לחפש מילים וכמו כולנו, לא מוצא.
"זה סופי" עומר אמר והביט בשנינו "המתווך הביא אנשים שיראו את הבית שלו, לפי המבטים על הפנים שלהם כשהם יצאו זה היה נראה שעוד מעט נכיר שכנים חדשים".
"הוא נפטר מכל מה שמזכיר לו אותה" אמרתי והרגשתי את העיניים שלי מתמלאות דמעות.
"הוא נפטר מעצמו" עומר אמר ונאנח בייאוש.
"אני לא יכול לראות אותו ככה אבל יודע שאני לא יכול ללכת" גיא אמר ועומר הביט בו בשאלה.
"הוא הולך וחוזר, כל רגע מוצא משהו אחר להתעסק בו לקראת העזיבה.. והוא לא יבקש עזרה אם יצטרך ללכת ולא יהיה מי שישאר עם ליב".
"הוא לא יבקש כלום" מלמלתי "הוא לוקח ממנו גם אותה".
"היא לא קטנה מדי בשביל לנסוע?" גיא שאל ועומר משך בכתפיו "הוא סידר את הכל כולל מושב בטיחות לכל הטיסה במחלקה ראשונה".
"איך אתה יודע?" שאלתי בחשד והוא הביט בעייני מספר שניות לפני שאמר "יש לי מפתח לבית שלו.. והוא מעולם לא היה טוב בלהחביא דברים".
"אני לא רוצה שהוא ילך" אמרתי והרגשתי את הדמעות מצטברות בעייני "לא איתה".
"היא העתק מדויק של בר" עומר מלמל "אין בה שום דבר מדניאל".
"רק האוזניים" גיא אמר ואני משכתי באפי.
"תלכי הביתה" גיא אמר לפתע ברוך אך בתקיפות "היית פה כל הלילה וכל אתמול, תלכי לנוח ותחזרי אחרי שתאוששי".
"אני לא רוצה".
"את עייפה, את מותשת ואת בדיכאון" הוא אמר "אני צריך אותך בריאה וחזקה, בבקשה תלכי מכאן".
"אני לא משאירה אותך פה לבד! גם אתה צריך מנוחה".
"את יודעת שלא באמת יהיה לי" הוא אמר והביט בעייני במבט כנה.
"אני נשארת אם אתה נשאר".
"אני לא מתווכח איתך, לכי הביתה ספיר" הוא אמר והוציא את מפתחות הרכב מהכיס שלו.
נאנחתי ולקחתי את הצרור, מנשקת את שפתיו בחזקה ונפרדת לשלום גם מעומר.
בכל מקרה אחר הייתי מתווכחת עם גיא יותר, אבל בגלל שזאת היא הרגשתי שהכוחות פשוט נטשו את הגוף שלי, ואיתם הרצון להלחם על השמחה בחיים שלי.
נכנסתי אל הרכב והתנעתי אותו בזריזות, מקווה שלא ארדם על הכביש בדרך עד הבית.
גיא צדק בכל מה שאמר, והייתי חייבת להתחזק נפשית ופיזית בעיקר בשביל הילד שלי והילד שבתוכי.
לא רציתי להתווכח יותר, רציתי שקט.
אחרי שאיבדתי את אבא שלי חשבתי שסיימתי עם סף הכאב הקשה בחיים.
ואז ג'ון מת, ודניאל ובר הסתבכו עד מעל הראש בעקבות אותו מבצע.
אבל שום דבר לא הכין אותי לאבד אותם.
וזה היה קשה מנשוא, זה היה משהו שלא נתפס בראש ולכן הכאב עצמו סרב להגיע.
ידעתי שברגע שאעצום עין ואתן לעצמי לחלום, הכאב יהיה מורגש הרבה יותר, כי אני סוף סוף אבין.
תמיד הייתי צריכה לישון לילה כדי להבין מה קרה לגוף ולמוח שלי בשעות שקדמו לזה, אבל כל פעם הכאב היה בעצמה אחרת.
צלצול טלפון קטע את המחשבות שלי, והצג עדכן אותי שזאת שיחה נכנסת מאמא שלי.
"כן אמא?"
"איפה את ילדונת?"
"בדרך לבית"
"גיא נשאר בבית חולים?" היא שאלה ברכות.
"כן".
"לקחתי את סאם ואת ג'ק אלי" היא אמרה "שחררתי את שחר לישון קצת, תתעודדו לכן".
"אין מה שיעודד אמא".
"אני יודעת, אבל אתן חייבות שקט לכמה שעות".
"תודה".
"אני אוהבת אותך, תתקשרי אלי בכל דבר".
"אוקיי אמא" אמרתי וניתקתי את השיחה, מחייגת לשחר ונאנחת כשהשיחה עברה ישירות למענה הקולי.
השיחות שלי עם אמא מעולם לא היו קצרות, אבל הרגדתי שהראש שלי ריק ולא היה לי כל כך על מה לדבר.
"אמא שלך לקחה את הילדים" שחר ענתה בקול רפה מיד כשעניתי לשיחה שנכנסה ממנה.
"היא אמרה לי".
"את רוצה לבוא לישון כאן?"
"אני נוסעת הביתה".
"אני לא רוצה שנהיה לבד".
"אוקיי, אני מגיעה עוד עשר דקות" אמרתי ופניתי ימינה במקום להמשיך ישר.
"אוקיי".
-נקודת מבט של דניאל-
"פנו לי את הדרך!" קולו של קורי נשמע בצעקה מאחוריי.
נאנחתי ולא ייחסתי לזה חשיבות, ממשיך לכיוון המעליות במטרה להביא לי קפה נוסף כדי שאוכל לעשן ברוגע.
לקח לי כמעט שעה להרדים את ליב, וזה אחרי שנרגעה מהבכי שלה שצץ משום מקום ודרש ממני להאכיל אותה.
זה היה קשה, ותסכלה אותי המחשבה על זה שאלו יהיו החיים שלי בשנתיים הקרובות.
ובלי שום עזרה.
"זה רק אני או שאתה פה יותר מדי אחי?" המוכר שאל אותי כשהגשתי את ההזמנה שלי ואני חייכתי בלי שמץ של הומור ואמרתי "אני פה יותר מדי".
הוא צחק ואמר "בחיי אחי, אני אעשה לך כרטיס עובד".
גיכחתי והלכתי לצד לחכות לקפה שלי, אבל בעיקר כדי להתחמק מהשיחה הזאת.
ידעתי שהשלב הבא היה לשאול אותי אם אני רוצה לדבר על זה, ולא רציתי.
כעבור כמה שניות הוא היה מוכן, הוספתי לו מעט סוכר ולקחתי אותו בחזרה אל הקומה, מתקדם לעבר החדר של ליב במטרה לבדוק שהכל בסדר איתה ושהיא עדיין רדומה לפני שאצא לעשן במרפסת.
התעלמתי מקורי שהפסיק מהשיחה עם גיא ועומר וקרא בשמי, מתקדם אלי לאותו כיוון בה הייתה הדלת של החדר.
לא התייחסתי אליו ופתחתי את הדלת, נכנס ונותן לה להסגר מאחוריי בעת שהרמתי מבטי אל המיטה של ליב.
ואז, הייתי בטוח שאני עובר התקף לב.
במקום חדר ריק ומיטת תינוק אחת, העיניים שלי קלטו מיטה גדולה נוספת, ועליה גבעה בצבע לבן שמכוסה בסדין נקי.
כמעט צעקתי על קורי שהכניס מישהו זר לחדר של הילדה שלי, ואז ראיתי שמי ששוכבת על המיטה, היא ממש לא מישהו זר.
היא האישה שלי.
אבל מה שגרם לכוס הקפה להשמט מיידי אל הרצפה, היה העובדה שבר לא הייתה נראית כמו גופה.
היא הייתה חיה! לעזאזל, היא נשמה.
הברכיים שלי כשלו, והרגשתי איך אני נופל לרצפה כשהחדר החל להסתחרר מסביבי וקולות לא ברורים נשמעו ליידי.
פלטתי זעקה גרונית שקרעה את החזה שלי וכיסיתי את פניי עם שתי ידיי הרועדות.
לא לא אלוהים, כמה עוד אפשר?
לא הבנתי מה קורה כאן, המוח שלי סירב לקבל את הסיטואציה, כלום לא נקלט.
לא הייתי מסוגל לכאב שהגיע כשהאסימון נפל, לא הייתי מסוגל להתמודד עם מראה פניה.
לא רציתי לראות אותה שוב אחרי שכבר גזרתי את דינה, ועדיין לא הייתי מוכן להתמודד עם הכאב שבאובדן.
אבל כן השלמתי איתו, וכן התחלתי את החיים שלי בלעדיה כי ההבנה שמעכשיו אני לבד כבר נקלטה.
פאקינג התחלתי חיים חדשים בלעדיה.
ואם העיניים שלי העבירו נכון את המידע למוח שלי, לא היה שום טעם לכל הימים האחרונים והשינויים, כי בר הייתה חיה.
ידיים נגעו בכתפי אך אני זעקתי והעפתי אותם, מניח את כפות הידיים שלי על הרצפה ונושם עמוקות, עוצם את העיניים בחזקה ומנסה למנוע מהדמעות להמשיך לרדת.
אחרי מספר שניות, הכרחתי את עצמי להרים את עצמי כדי שהמוח שלי יוכל לאמת את המידע שקיבל בשניות האחרונות, ונעמדתי לאט לאט כשאני נתמך בקיר לידי.
לא סמכתי על הרגליים שלי.
הרמתי את המבט לאט, וזעקה נוספת נפלטה מגרוני כשראיתי שהפרצוף לא רק נשם, אלה גם הביט בי בחזרה.
"דניאל" הקול שלה נשמע לפתע אבל לי הוא נשמע כמו מתוך חלום.
לא יכול להיות, לא יכול להיות שזה קורה.
תפסיקו! תפסיקו לשחק לי עם המוח!
הרגשתי את הכאב בחזה שלי, הרגשתי את הכאב בברכיים שלי, הרגשתי את הכאב בכל פאקינג חלק מזדיין בגוף שלי.
ועם כמה שרעדתי, לא הייתי מסוגל להזיז את העיניים הדומעות שלי מעיניה הכחולות.
בהדרגה, גם השמיעה שלי החלה לחזור אלי.
".. צא החוצה לרגע, תרגע, אתה נסער מדי דניאל" קולו של קורי נשמע אבל גיא השתיק אותו "הוא לא ישמע אותך! וגם אם כן הוא לא יקשיב, תן לו רגע לעכל".
"תהיו בשקט" עומר אמר.
"אני פה דניאל" קולה החלש נשמע שוב.
רציתי להגיד לה מליון ואחד דברים.
הבולטים בינהם היו למה את משקרת לי? למה אני הוזה? ולמה לעזאזל אף אחד לא מעיר אותי מהסיוט הזה?
אבל כל מה שעשיתי בפועל היה ליפול שוב על ברכיי כשנהמה או יללה לא ברורה יצאה מתוך החזה שלי.
הרגשתי את הלב שלי כואב, ואוטומטית שלחתי את היד להחזיק בחזה שלי כשעיניי נעצמו כשהראיה שלי הטשטשה שוב מהדמעות.
הייתי מסוגל להתמודד עם הכל, לא עם זה, לא איתה.
השינויים הדרמטיים האלה היו קשים כל אחד בנפרד, ושהם באו ביחד בהפרש של פחות מיומיים?
ידעתי בוודאות שיריה בחזה תכאב פחות מהכאב שהרגשתי עכשיו.
"תעזור לו קורי" קול חלש נשמע, ושניה אחר כך ראיתי מישהו מתיישב מולי "דניאל תנשום עמוק".
ניסיתי, אבל לא הצלחתי.
המוח שלי כאילו סרב להבין מה קורה כאן.
והכאב בלב שלי התגבר מרגע לרגע.
הראיה שלי החלה להתערפל, והקולות שמסביבי התעמעמו.
רציתי להתנתק, רציתי שהמוח שלי יקח חופשה כדי להבין מה קורה כאן.
הייתי מוכן אפילו לאבד את ההכרה, כי ידעתי שזה יביא לי כמה דקות של שקט מזדיין.
אבל לצערי, לא יכולתי להגיד למוח שלי מה לעשות, הרגיש לי שהגוף שלי פועל בדיוק ההפך.
"תן לי לקום אליו עומר.. בבקשה" הקול שלה נשמע שוב ותהיתי ביני לבין עצמי אם אני חולם.
הגוף שלי היה חלש, חלש מדי.
הידיים והרגליים שלי רעדו בטירוף, הלב שלי דפק בקצב לא סדיר והרגשתי שהשנשימות שלי נקטעות.
"הוא בהת.. חרדה.. הימ.. רונים.. הוא לא.. צ... כנס אל.. ביחד עם הכ.." קולו של קורי נשמע במעומעם ליידי, ולא הצלחתי להבין מה קורה.
הרגשתי שמישהו עוזר לי להתרומם, ושניה לאחר מכן הרגשתי את הגוף שלי נשמט שוב, אך הפעם על כורסא.
הנחתי את המרפקים על הברכיים שלי כשהשליטה בגוף שלי החלה לחזור אלי, וכיסיתי את פניי עם ידי.
השקט ששרר מסביבי לפתע הרגיע אותי, ורק אז, שמתי לב ששני הברכיים שלי ספוגות מהקפה שנשפך על הרצפה, ושהחולצה שלי עלתה וחשפה את הבטן שלי.
ואז גם התחלתי לשים לב לכאבים בברכיים שלי, ובידיים שלי, ובעיקר בראש.
עצמתי עיניים בחזקה, מקבל בברכה דבר אחרי דבר מהסביבה ומתחבר לקרקע שוב.
ניסיתי לעשות סדר במחשבות על מנת להקל על הלב שלי בפעם הבאה שארים את הראש.
בר מתה.
בר ילדה את ליב, ומתה, כי לא היה סיכוי ששתיהן יצאו בחיים מחדר הלידה.
בר מתה כי אני בפירוש אמרתי להתעלם מהצלת החיים שלה ולהתרכז בליב. אני!
הילדה שלי נולדה, ליב שלי בחיים, אבל בר לא.
לפחות לא הייתה אמורה להיות.
אמורה.
היא בחיים? או שזה פאקינג נסיון עלוב לגרום לי לחייך שוב?
השניות האחרונות גרמו למוח שלי לפקפק בהכל.
בכל מה שחשב, וראה, בדרך בה הובלתי את החיים שלי מאז.
השניות האחרונות גרמו לי לחשוב, יש מצב שגם האישה שלי חיה למרות הבלתי יאמן? למרות שהרגתי אותה?
נשמתי עמוק והרמתי שוב את פניי, מביט היישר אל תוך עיניה הכחולות שהביטו בי בדאגה אמיתית.
הפנתי מבטי לעומר שהחזיק את ידה, וניסיתי לא לחשוב איך אני נראה בעיניהם.
"מה לעזאזל- אלוהים אדירים!!" קולה של שחר נשמע לפתע מבוהל, וכל מי שבחדר הסתובב להביט בה, חוץ ממני.
אני הייתי עסוק בעיניים הכחולות שכבר השלמתי שלא אראה יותר לעולם.
אם כל זה לא איזה חלום, אז יש מצב שהיא חיה למרות הבלתי יאמן.
קול בכי של תינוק חדר למחשבותיי, וקורי התקדם במהירות והוציא את המיטה מהחדר, ממלמל מילים בחוץ ומרגיע לאט את הבכי של ליב.
"דניאל" בר קראה בלחש שוב, ואני התרוממתי לאט מהכיסא, מרגיש את הרגליים שלי רועדות בעת שהתקרבתי אל המיטה ונעצרתי סמוך לעומר שהושיט אלי את ידו, מוכן לתפוס אותי אם אפול.
הרמתי את ידי בזהירות כדי לגעת בפניה, וברגע שקצות אצבעותיי נגעו בלחי שלה, הרגשתי כאילו מכת חשמל פגעה בגופי וגרמה לפיק ברכיים נוסף.
שניה לפני שפגעתי ברצפה עומר עצר אותי, וייצב את ידי על המעקה של המיטה, בסמוך לידה הקטנה שנחה שם, מוודא שאני מצליח לעמוד בכוחות עצמי לפני שהרפה.
כאב לי.
כל נשימה כאבה כאילו מישהו הרביץ לי בחזה.
כל פעימה הורגשה כמו אגרוף מבפנים, והדמעות כבר היו בלתי ניתנות לעצירה.
"בואו נצא מכאן" גיא אמר מאחוריי, וכמה שניות אחר כך נשמעה סגירת דלת, ומלבד עומר שנשם לידי לא נשמע שום רעש.
"אני כאן" בר מלמלה ואני התעלמתי, לא מסוגל להבין מה קורה כאן.
"תסתכל עלי" עומר אמר והרים את הפנים שלי אליו "היא חיה אחי, בר בחיים".
"אני חיה דניאל" בר אמרה בשקט ואני החזרתי את המבט אליה והרמתי שוב את ידי, מניח אותה על הלחי שלה ומנסה להפסיק לרעוד.
אנחת כאב נפלטה מפי ברגע שכיסיתי את כל הלחי שלה והנחתי את ידי השניה על היד שלה, מוודא שוב ושוב שהיא חמה ולא קרה.
אני עדיין בחזיון? או שאלה כבר החיים שאחרי המוות? מתתי בכלל?
"אבל את מתה" מלמלתי ובר נדה בראשה לשלילה והרוממה לישיבה במאמץ, מחזיקה את פניי בשתי ידיה ומביטה אל העיניים שלי "אני כאן גיבור שלי, אני איתך".
משכתי באפי בחזקה והנחתי את הידיים שלי על שלה, נושם עמוקות ומשכנע את עצמי שאני לא חולם.
שמי שנוגעת בי זאת בר, בר שלי, והיא חיה.
"אני.. אבל אני אמרתי לקורי-" התחלתי לומר אך עומר קטע אותי "אתה בסדר אחי, לא עשית כלום".
בר חייכה אליי חיוך קטן ואמרה "אתה החבר הכי טוב שלי, ובעלי בהווה, אתה באמת חושב שאעזוב אותך?"
"מה זה בדיוק היחידה הזאת?" בר שאלה ונדחפה מאחוריי אל מול מסך המחשב, מניחה את סנטרה על כתפי.
"ה-יחידה" אמרתי "היא עושה הכל, זאת היחידה הכי חשובה בצבא".
"ולשם אתה רוצה ללכת?"
"כן".
היא עיינה בריכוז בשורות הכתובות במחשב, מעט מילים שמתארות יחידה שעושה הרבה הרבה יותר.
תמציתי, אבל מדויק.
"הו" היא מלמלה "אני חושבת שאתה סתם עושה עבודה קשה מדי".
"מה זאת אומרת?" שאלתי וסגרתי את מחשב הנייד, מניח אותו על המיטה ומסתובב אליה.
"אני אלך לקנות נשק ופשוט אחורר את הפרצוף היפה שלך, ככה תמות בלי הסבל של הטירונות וכל זה.."
הרמתי גבה ופרצתי בצחוק גדול, מטה את ראשי אחורה ומנסה לנשום.
"הפרצוף היפה שלי?"
היא גלגלה עיניים ואמרה "נו באמת, ממשפט שלם זה מה ששמעת?"
"אני לא אמות בר"
"אתה לא יכול לדעת את זה שקרן!"
"אני מבטיח לך".
"למה?"
"כי את החברה הכי טובה שלי, ואישתי לעתיד, את באמת חושבת שאני אעזוב אותך?"
מצמצתי חזרה אל המציאות ומבטי נפל שוב על פניה היפות שהביטו אלי בחזרה.
וכשהרגשתי את הדופק בידיה, ואת הבל נשימותיה על אפי, רק אז, נתתי לעצמי להתעורר ולהכיר במציאות שהיא חיה.
"את.. את חיה" אמרתי וכיווצתי את גבותיי "את פה".
"אני פה" היא אמרה וחייכה חיוך קטן.
הסרתי את ידיה מהפנים שלי והחזקתי אותן בידי, מלטף את שיערה בידי השניה ונעצר על צווארה, נואש להרגיש את הדופק גם שם כדי להיות בטוח.
ואז, רק אז, הרשיתי לעצמי להתקרב ולהצמיד את השפתיים שלי לשלה, ושוב מכת חשמל.
רציתי להרגיש שוב את הטעם שלה, לקבל שוב חמצן לנשימה וסיבה לחיים שלי.
הדמעות כבר זלגו מעצמן, אבל זה לא הפריע לי לבכות.
בפעם הראשונה, לא חשבתי על כמה עומר ירד עלי אחר כך, לא חשבתי שהדמעות יכתימו את החולצה שלי, לא חשבתי על זה שאני צריך לעצור מהנשיקה כדי לנשום, רק המשכתי לטעום אותה.
והלב שלי? הוא כאב בטירוף, אבל כבר לא היה לי אכפת.

החייל שליWhere stories live. Discover now