החייל שלי

עונה 3 פרק 175

"תמיד השלמתם אחד את השני" אמיר אמר
"פתאום אני מבין מה זה לאבד.. פתאום אני מבין מה זה שלוקחים לך חצי מהחיים.." אמרתי "כולם תמיד אומרים שעד שלא מאבדים לא מעריכים.. אבל אני חושב שמה שנכון להגיד זה.. שאתה תמיד מעריך מה שיש לך.. אבל רק שאתה מאבד את זה אתה מבין עד כמה"
********************************
-עדיין נקודת מבט של עומר-
"איך הגעת למצב הזה אחי?" שאלתי את דניאל כשהבטתי בו
"תמיד הבטחנו אחד לשני שלא משנה מה קורה אם שנינו מתים שנינו מתים ביחד.. ואם שנינו חוזרים מהקרב אז אין מצב שהאחד חוזר בלי השני "אמרתי "הבטחנו שנחזור חיים.. אתה זוכר?"
-פלאשבק-
"דניאל בוא תראה" צעקתי לדניאל כשישבנו בחדר מבצעים, גם בשעות האלה של הלילה עוקבים אחר הנעשה באיזור המתקנים, 8 מצלמות, ורק שתי עיניים.
"מצאת?" הוא שאל שהגיע לידי והניח על השולחן קפה לשתינו.
הצבעתי על אחת המצלמות, שבה נראה תנועה רציפה "הם ניסו גם קודם לחבל שם.. נכנסו מכניסה A ויצאנו אחרי שעתיים ו40 דקות מכניסה C" אמרתי
הוא הביט כמה שניות לפני שהעביר את המסך אל הרשימות ששמרנו, הביט כמה שניות בנ"צ של הכניסות והפצצות המותקנות בהם וחזר למצלמות. "הם עברו דרך הגלאי.. עניין של 5 דקות וכל האיזור שהם חונים בו הלך" הוא אמר ונשען אחורה, רגוע.
הבטתי בו במבט משועשע ואז העברתי מבט בחדר הריק שישבנו בו כמו שתי חמורים.
"אני מת שהם יעשו משהו.. רק בשביל שלא נשב פה כמו שתי אדיוטים" הוא אמר ולגם שוב מהקפה שלו
"אתה חולה נפש אתה יודע?" שאלתי
"למדתי מהטוב ביותר" הוא אמר ואני גלגלתי את עייני והעפתי עוד מבט במצלמות
"הכל בדדר עד עכשיו?" אמיר שאל לפתע שנכנס עם מקס, ובידו שקית של אוכל שהזמנו.
"תודה לאל" מלמלתי וחטפתי מידו את השקית, מניח אותה על השולחן השני שהיה ריק, ומתיישב באחת הכיסאות.
"הוא עוד שניה היה מת פה.." דניאל אמר והתיישב לידי, מתחיל לאכול כמו כולם.

"יש התקדמות?" מקס שאל שסיימנו לאכול
"הם עברו דרך הגלאי בכניסה C, כל הנקודת חניה שלהם באוויר" דניאל אמר
"אני חושב שהגיע הזמן שנזיז עניינים" אמיר אמר
"אני רוצה כמה שפחות אנשים ביציאה אמיר.. ושאני אומר כמה שפחות אנשים זה אומר לא יותר מ10" דניאל אמר כשמקס קם ועבר לפינה המרוחקת של החדר על מנת לבצע משהו במחשב.
"אנ-" אמיר החל לומר אך נקטע כאשר הטלפון שלו צלצל, והוא נאנח וענה "כן?" "אוקיי אני מיד מגיע"
הוא קם מהכיסא ואמר "בעיות של טירונים.. לכו תשנו.. מחר נשב על הכל ונתחיל לדבר ברצינות" הוא אמר ויצא.
"יש אלוהים" מלצלתי בשקט שקמנו ולקחנו את הטלפונים שלנו, יוצאים מהמשרד והולכים לכיוון הביתן שלנו לישון סוף סוף.
"הגיע הזמן" דניאל אמר באנחה.
"איך אתה לא מפחד מהדברים האלה?" שאלתי "אני כמוך מת לצאת כבר.. השיעמום פה הורג אותי אבל.. אני חייב להודות שיש איזה פחד שמציק לי"
"אני מפחד.." הוא אמר "אבל מפחד לאבד מישהו יותר מאשר להיכשל או למות"
גיכחתי "קצת קשה שהכל נופל עלינו אה?"
הוא חייך חיוך עקום והשפיל את המבט שלו "אבל אני שמח שתקעו אותי איתך ולא עם מישהו אחר שאין לו מושג על מה אני מדבר"
"חסר להם שהיו עושים אחרת" אמרתי "אבל אני חייב להודות.. אני הכי מפחד לאבד אותך"
"אתה לא" הוא אמר והרים את המבט שלו, מסתכל קדימה "אתה לא תאבד אותי ואני לא אותך.. אנחנו לא יכולים לתת לאף אחד לאבד אותנו.. איבדנו מספיק"
"אתה מתגעגע אליו?" שאלתי, נזכר בניר לפתע ומרגיש צביטה קלה בלב.
"מאוד" הוא אמר "אין דבר יותר כואב מלאבד אח"
"תבטיח לי שלא נאבד אחד את השני דניאל" אמרתי "אני עושה צחוק מכל דבר ו.. אם אני יאבד חברים אחרים זה יכאב.. אבל אני לא בטוח עד כמה אני יוכל להשתקם אם אני יאבד אותך.. אתה הדבר הכי קרוב למשפחה שיש לי"
הוא שלח אלי מבט משועשע ואמר "עברת צד עומר? אתה רוצה לכרוע ברך? אני יבקש מאמיר שיסדר תאורה?"
גלגלתי את עייני ודחפתי אותו בכתף כשהוא צחק "אני צוחק" הוא אמר "אני מבטיח אם אתה מבטיח"
"אני מבטיח" אמרתי והוא הנהן
"ושתדע" הוספתי "אתה לא הטעם שלי"
-סוף פלאשבק-