החייל שלי

פרק 42

משוכתב**

"אוקיי.. שתי הפרינססות פה עייפות.. אני מתקשרת אלייך ממני" היא אמרה וחיכתה כמה שניות לפני שהביאה לי את הטלפוו ונישקה את הלחי שלי, ואת השפתיים של עומר ויצאה החוצה.
"עכשיו אפשר לישון" עומר מלמל ואני גיכחתי והנחתי את הפלאפון בתיק, עוצם עיניים ולאחר שניות בודדות נרדם..
****************************************
-נקודת מבט של בר-
"האוכל מוכן גיא!" צעקתי כשהעברתי את החביתה האחרונה מהמחבת לצלחת ופיזרתי מלח על הסלט.
הוא ירד מלמעלה שלגופו מכנס קצר בלבד, וספיר ירדה מיד אחריו, מתיישבת לידו בשולחן ומתחילה לאכול.
זוג פרות.
"דיברת עם דניאל?" גיא שאל ואני נדתי בראשי לשלילה כשהתחלתי לאכול גם אני "לא מאותו יום"
"בטח קורעים אותם שם" גיא אמר "אם הוא לא התקשר יותר משבוע.. אין לו זמן לנשום כנראה"
"זה דניאל" ספיר אמרה בפה מלא "תפסיקו לדאוג כבר.. הדבר הכי נורא שיקרה לו זה ששתי בנות ימותו כשהם רבות עליו"
בעטתי בחזקה ברגלה וגיא צחקק לאחר שפלטה צווחת כאב "כי אני אישית ידאג להרוג אותם" אמרתי.
"הוא יתקשר בקרוב אני מניח" גיא אמר ולגם מהקפה שלו
"עד איזה שעה אתה בעבודה היום?" ספיר שאלה והוא נאנח "היום אני כפול.. עד הלילה" הוא ענה והיא שלחה אליו מבט זעוף והמשיכה לאכול "עלק חבר שלי.. אתה עם העבודה יותר ממני"
"שנדבר על זה?" שאלתי "הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ומאז הייתי איתו אולי חודש" אמרתי "ואנחנו ביחד קצת יותר משנה"
"זה באמת עצוב" גיא אמר וצחקק, מסיים מה שיש בצלחת שלו וקם, עולה בחזרה למעלה כשהוא עונה לשיחה שהתקבלה בפלאפון שלו.
נאנחתי וסיימתי לאכול גם אני, מפנה הכל ושוטפת את הכלים, מנגבת ומנקה מעט את המטבח.
התיישבתי ליד ספיר על הספה והגברתי את הווליום של הטלוויזיה כשהקליפ שאהבתי של שון מנדס התנגן.
אבל באופן לא מפתיע המחשבות שלי חזרו שוב חדניאל.
אני לא ישקר, פחדתי עד מוות כששמעתי שהוא נשלח לשטח עוד לפני שהגיע הזמן שלהם בכלל.
אני לא חושבת שביום הראשון שהם יוצאים שולחים אותם לעובי הקורה ומעמידים אותם במערכה לבד מוקפים אויבים מכל הכיוונים ואומרים להם תירו.
אבל עצם זה שמעכשיו הם עצמאיים בשטח והם כן חשופים וכן מסתכנים, מרעידה לי לאט לאט את הלב.
אני סומכת עליו ואני יודעת שהוא יודע לשמור על עצמו כמו שצריך אבל החשש הזה תמיד נמצא.
וזה שהוא לא מתקשר לא ממש עוזר להרגיע אותי.
למרות שגם שהוא מתקשר הוא בכלל לא מדבר על זה.. אסור להם להגיד חצי מילה.
גם ידעתי שלא הכל טוב ויפה וחסר סיכון כמו שהוא רוב הזמן אומר לי, אבל לא ממש הייתה לי מילה בעניין.. זה החלום שלו, ואני הייתי האחרונה שתהרוס את זה.
"אני זז" גיא אמר שירד למטה וקטע את רצף המחשבות שלי "אני יחזור מאוחר" הוא אמר כשהתקדם אלינו וסיים את הקפה שלו, ואז הביט בי "על מה את חושבת?"
"זרוק ניחוש" מלמלתי והוא גיחך "די כבר לחשוב עליו"
"לא יכולה"
"הוא לא הולך להלחם בר.. הוא רק יוצא לשטח"
"זה עדיין מסוכן" אמרתי בפרצוף אטום
"הרבה פחות ממה שאת חושבת" הוא ענה ואני נאנחתי
"את רוצה לישון כאן היום?" הוא שאל כשהעביר מבטו לספיר.
"אני.. אמ.. אני צריכה לבדוק מה.. מה המצב בבית" ספיר אמרה והתחמקה ממבטו
הוא התכופף לגובה שלה "אל תלכי הביתה היום" הוא אמר "תישארי כאן ואני אקח אותך מחר"
"אני לא.. אני לא רוצה שתיקח אותי" היא אמרה
"די" הוא ענה "תפסיקי לחשוב שדבר כזה ישנה את מה שיש ביננו" הוא אמר "זה לא.. שום דבר לא.. ואני לא מוכן שתלכי כשאני יודע שאת לא רוצה"
היא הביטה בו כמה דקות ואז חיבקה אותו "תודה"
הוא נאנח ושלח אלי מבט שמתחנן, ואני הבנתי את כוונתו והנהנתי, ממלמלת "עלי" בלי קול.
"תתקשרו אלי אם אתן צריכות משהו" הוא אמר ונישק את השפתיים שלה ואת המצח שלי לפני ששמט על השולחן כמה שטרות "ולכו תעשו חיים"
"ממש לא" אני וספיר אמרנו ביחד "יש לנו כסף"
"ביי אהובות שלי" הוא אמר בלי להתייחס ויצא מהבית, משאיר את השטרות באותו מצב.
הבטנו אחת בשניה ביאוש "אני לא נוגעת בזה"
היא גיכחה ואמרה "את יודעת שהוא יפקיד לך את זה לחשבון אחר כך"
נאנחתי ביאוש "שתיהם אותו דבר"
"נפלנו לבור ללא תחתית" היא ענתה
"אני בבור הזה מגיל 3" אמרתי בפרצוף מיואש והיא צחקקה
"רוצה לדבר על זה?" שאלתי והיא הביטה בי והשפילה מבטה "לא עכשיו"
"אני כאן" אמרתי והיא הנהנה וחייכה "אני יודעת"
החזרתי את מבטי לטלוויזיה והגברתי את הקול של הקליפ שהתנגן.
-נקודת מבט של גיא-
"כן קרציה" עניתי לשיחה שהתקבלה מדניאל בעוד אני נוהג לעבודה.
"לא דיברתי איתך שבועיים ואני קרציה?"
"כן" אמרתי ופניתי ימינה אל הכביד הראשי.
הוא נאנח ואני שאלתי "עוד לא מתת?"
"לא" הוא ענה "לצערך"
גיכחתי "איך שם?"
"מתיש" הוא ענה "רק עכשיו קיבלנו מנוחה אחרי 17 שעות פעילות"
"עשיתם כבר משהו?"
"לא יכול לדבר על זה" הוא אמר ואני קיללתי "דבר איתי בכללי"
"שתי הפצצות וחיסול חוליה" הוא ענה
"רק היום?" שאלתי
"ביומיים האחרונים" הוא ענה
"וכמה זמן יש לכם הפסקה?"
"8 שעות" הוא אמר "ואז שוב על הרגליים"
"אימון לילה" אמרתי והוא הסכים ואז העביר נושא "איך בבית?"
"רגיל" אמרתי "בר לא מפסיקה לחשוב עליך.."
"בגלל זה אני לא מתקשר אליה" הוא ענה "היא תחשוב על זה יותר ותדאג יותר"
"אתה צריך להרגיע אותה אחי.. היא בטוחה שכל רגע מעמידים אותך מול כיתת יורים" אמרתי
"אני יודע" הוא ענה "אבל שתשכח מזה קצת"
נאנחתי והוא המשיך "מה עם ספיר?"
"אני לא יודע אחי" אמרתי "היא רצתה לחזור הביתה אבל לא הסכמתי לה.. השארתי לה ולבר כסף שיעשו קצת קניות"
"כן זה טוב" הוא אמר "העניין עם אבא שלה הסתדר?"
"אני לא יודע" אמרתי "אני לא יודע כלום"
"אתה דואג לה?"
"תמיד" אמרתי "אבל אני יותר דואג מזה שהיא לא מדברת"
"היא תדבר עם בר" הוא אמר "כולם מדברים איתה"
"אבל בר לא תגיד לי כלום"
"מה שאתה יודע זה מספיק כרגע" הוא ענה
"מה אני יודע אחי? שאבא שלה מתחיל להיות אלכוהוליסט ומהמר על כל דבר שהוא רואה? זה כלום אחי.. אני לא רגוע אם אני יודע שהיא לא בבית" אמרתי
"שהיא תרגיש שהמצב מחמיר היא תדאג לספר לך" הוא ענה "כרגע זה קורה פעם ב.. ולא ממש חמור" הוא אמר "תתחיל לדאוג יותר להצעת נישואים שלך"
נאנחתי "דיברת עם סופי?"
"לפני יומיים היא התקשרה" הוא ענה "דיברנו קצת ואז היא יצאה לאירוע של חברה"
"היא התקשרה אלי אתמול אבל הייתי בישיבה" אמרתי
"היא תתקשר שוב" הוא ענה "אתה מכיר את סופי"
גיכחתי, כן, אני מכיר את אחותי מאוד טוב.
למרות שהיא האחות הגדולה שלנו אני מרגיש כאילו אני יותר גדול ממנה, כל הילדות שלי למעשה הרגשתי ככה.
הייתי שומר עליה והייתי פוקח עין על כל אחד שמסתכל עליה, והיא הייתה מתעצבנת מזה הרבה ומזכירה שוב ושוב שהיא גדולה ממני בשנתיים ושזה משמעותי, אבל בתוכה היא יודעת שלא.
וכשדניאל גדל מספיק הוא הצטרף אלי, והיא התייאשה כשהבינה שבמקום אחד נהיה לה 2 שומרים.
עד שהיא קיבלה תואר הצטיינות במסגרת הלימודים שלה, והחליטה לקחת את ההצעה שהציעו לה ולעבור להמשיך את המסלול בחו"ל, ושם היא הכירה את אריק.
וכמו בזמנים שהיא הייתה ילדה, עד שאני ודניאל לא נתנו את האישור שלנו היא לא התקדמה איתו מעבר לידידים רגילים.
"אכלת?" שאלתי
"נהיית אמא או בר?" הוא שאל ואני גיכחתי
"אכלתי" הוא ענה "מה שאפשר לאכול כאן"
"אם הייתי יכול הייתי שולח לך אוכל של אשתך" אמרתי וחייכתי שהוא קילל "אתמול היא הכינה המון.. כל מה שהיא מכינה נגמר.."
"בן זונה" הוא קילל ואני צחקתי "איזה ידיים יש לה"
"אני נשבע שאני הורג אותך" הוא אמר
נאנחתי "היא מתגעגעת אליך"
"אני מתגעגע אליה פי מליון" הוא ענה ונאנח "אבל אני לא יודע מתי ישחררו אותנו"
"אתם בכוננות גבוהה?" שאלתי בכיווץ גבות
"לא" הוא ענה "אבל אנחנו מיעוט בשטח"
"הבנתי אותך" אמרתי ונאנחתי כשפניתי לרחוב של המשרד
"מה?" הוא שאל את עומר שמלמל משהו שלא הצלחתי להבין "אבל עכשיו הוא שח-" "השתנה המצ- איזה מצב?" הוא נאנח "אני בא אני בא"
"הכל בסדר שם?" שאלתי והוא נאנח "הקפיצו אותנו"
"תדבר איתי" אמרתי והרגשתי כיצד החששות מתחילים לפעול אצלי בקטנה.
הוא אישר וניתק את השיחה.
החניתי את המכונית בחניה השמורה לי ויצאתי, נכנס לבניין המשרדים הענק ואומר שלום לכמה אנשים לפני שפניתי אל המעלית, ולחצתי על הקומה בה נמצא המשרד שלי.
אני לא ישקר, אני כן חושש בעקבות הפקודה שהפלוגה של דניאל קיבלה לצאת לשטח כל כך מוקדם יחסית.
אמנם אני יצאתי לשטח אחרי פחות זמן, אך אני הייתי בפלוגה פחות נחשבת, הטירונות שלי הייתה יותר קצרה, ומכאן שגם הפעילויות שעשינו בשטח לא היו ברמת כוננות כמו שהפלוגה של דניאל מבצעים.
ועם כמה שאני נשמע כמו אמא שלי, אני סומך עליו בעיניים עצומות.
הוא יודע מה הוא עושה והוא יודע לשמור על עצמו..
אבל יודע או לא, מסוכן או לא.. זה עדיין האח הקטן שלי, וזה עדיין הבן אדם הכי קרוב אלי, אז החשש - קטן או גדול- תמיד יהיה שם.
-נקודת מבט של בר-
"קומי" ספיר אמרה בפעם השביעית כשהיא בעצמה שוכבת כמו ממותה על הספה
"מה את רוצה?" מלמלתי והעברתי ערוץ
"שופינג"
"עשינו כל כך הרבה בזמן האחרון" אמרתי ביאוש
"גיא הביא לנו כסף" היא אמרה "את באמת רוצה לנשאיר אותו ככה?"
העפתי מבט השולחן ואז החזרתי מבטי אליה, מחייכת חיוך תחמן, ותוך שתי דקות כבר שתינו היינו בדרך למעלה.
לבשתי בזריזות גינס לבן וגופיה כחולה צמודה, סידרתי את התכשיטים שלי במקומם ופיזרתי את הגולגול המבולגן שהיה בשיערי, נותנת לו להישמט על כתפיי בזמן שנעלתי את הסנדלים השחורות שלי ולקחתי תיק קטן עם הדברים הנחוצים שאצטרך.
ספיר כבר חיכתה בחוץ מוכנה, מסמסת משהו בטלפון שלה ומחייכת בעוד אני עם המפתחות והקפה שלי צועדת החוצה.
"גיא?" שאלתי והיא גיכחה "כל כך שקוף?"
"יאפ" אמרתי והיא צחקקה והגביהה את השירים ברדיו.