החייל שלי

פרק 51

משוכתב**

"איך את מרגישה?" שאלתי את בר והופתעתי כשהיא הוציאה את ידה מאחיזת ידי "אני בסדר" היא אמרה "אבל.. מי אתה?"
*************************************
הבטתי בה כמה שניות המום, לא מסוגל אפילו לנשום.
"את.. את לא זוכרת?"
"אני לא מכירה אותך" היא אמרה "מי אתה? ו.. ואיפה אני?"
"הו בר! אני רואה שהתעוררת" קולו של הרופא נשמע לפתע כשנכנס לחדר, אך שכחתי איך מסובבים את הראש על מנת להסתכל עליו.
"אמ.. מה קרה?" היא שאלה אותו ואני הזזתי את ידי מהלחי שלה כשהוא שאל "את לא זוכרת?"
היא נדה בראשה לשלילה והוא הביט בי "אני מצטער.. תצטרך לצאת בשביל שנבדוק אותה"
הנהנתי והסתובבתי לצאת מהחדר, הרגשתי כאילו מישהו שולט בתנועות שלי זז במקומי, כאילו אני רובוט בלי מחשבות או רצונות.
"דניאל?" עומר שאל אותי כשיצאתי מהחדר והבטתי במבט ריק בקיר שמולי.
"מה הולך?" "הלו?" "היא בסדר?" "היא לא מתה.. שמעתי אותה" "דניאל" "היי" "היא חיה?" "רק תגיד שהיא ערה ושהכל בסדר" "לעזאזל דניאל"
"היא.." התחלתי למלמל והם השתתקו באחת "היא לא זוכרת אותי"
"מה?" הם שאלו כולם במכה.
"היא לא זוכרת אותי, היא לא זוכרת כלום" אמרתי ועומר עקף אותי בדרך לחדר שלה כשהוא ממלמל "אין סיכוי"
התיישבתי בכיסא מול הדלת של החדר שלה, כשאני עדיין מנסה לעכל מה זה אומר... לגבי העולם והחיים שלי מעכשיו.
אחרי כמה שניות עומר יצא עם אותו מבט שהיה על הפנים שלי "היא לא זוכרת.. כלום"
"אני לא מאמינה" שחר מלמלה והתחילה לבכות.
קברתי את פניי בתוך ידי כשאני מנסה להבין מה אני אמור לעשות מעתה והלאה.

"אתם לבר?" הקול של הרופא העיר אותי מהמחשבות ומשך את תשומת ליבי מהחלון שגם ככה היה כבר חשוך.
"כן?" שאלתי, כבר עייף מהיום הזה ורק מייחל לחזור להיום בבוקר ולהחזיק אותה חזק כדי שלא תצא מהחדר.
"אז מאחר והפגיעה העיקרית מהתאונה שלה הייתה בראש, היא סובלת מאמנזיה זמנית" הוא אמר.
"דבר איתי באנגלית דוקטור"
"זה אומר שהמוח שלה נכנס למצב של מגננה עקב המכה שהיא קיבלה, הוא כאילו מתחיל מחדש ולכן הזיכרון שלה נאבד.."
"וזה לנצח?" שאלתי.
"אי אפשר לדעת בוודאות, אבל אני כמעט בטוח שלא" הוא אמר "במקרים כאלה בדרך כלל לוקח לזיכרון כמה ימים לחזור.. עד שהמוח מתאפס על עצמו"
"אבל יש סיכוי שהיא תאבד את הזיכרוו לנצח?" עומר שאל.
הרופא פתח את פיו לענות אל נקטע על ידי גיא שהגיע לפתע ושאל "מי תאבד את הזיכרוו לנצח?"
הפניתי מבט שואל אל הרופא, מחכה שימשיך לדבר והוא אכן המשיך ואמר "סיכוי קטן, אבל הוא אכן נמצא שם"
"אפשר להכנס אליה?" שחר שאלה והרופא הנהן "נשאיר אותה יום או יומיים להשגחה, אם נראה שהכל תקין נשחרר אותה"
"תודה" שחר אמרה והוא הנהו וחזר אל הדלפק שלידו התקבצו עוד רופאים.
"מישהו מוכן להסביר מה קורה פה?" גיא אמר לאחר כמה דקות של שקט.
"אתה לא רוצה להיכנס אליה?" ליאב שאל אותי בשקט ואני נדתי בראשי לשלילה אך בכל זאת קמתי מהכיסא ונכנסתי, שומע על הדרך את עומר מתחיל להסביר לגיא את המצב.
"איך את מרגישה?" שאלתי בחשש כשראיתי שהיא מביטה בי במבט לא מובן.
"אני בסדר" היא אמרה "חוץ מזה שאני מרגישה כאילו יש לי חור ענק בזיכרון"
"הראש שלך קיבל מכה חזקה" אמרתי "יש לך איבוד זיכרון.. אני מקווה שהוא זמני"
"הרופא אמר משהו על זה" היא אמרה ועיקמה פרצוף "אבל לא הקשבתי.. אני רעבה"
גיכחתי "את רוצה שאני אביא לך לאכול?"
"עוד מעט" היא אמרה והצביעה על הכיסא ליד המיטה שלה "תשב איתי"
התיישבתי לידה והיא הביטה בי כמה רגעים בגבות מכווצות לפני שאמרה "מה אתה בשבילי?"
הלב שלי רק נשבר עוד יותר למשמע השאלה הזאת, ידעתי שעד לפני התאונה היא אהבה אותי, וידעתי שהיא יודעת שהיא חלק גדול מהחיים שלי.
אבל עם זאת ידעתי שהיא לא יודעת כלום עכשיו, וקרוב לוודאי שיקח לה זמן להיזכר.
זה כאב, לדעת שכל הרגעים היפים שלנו מעתה והלאה יהיו רק אצלי בראש.. ושכנראה נצטרך להתחיל הכל מההתחלה.
"החבר הכי טוב שלך" אמרתי, בוחר לא להפיל עליה מההתחלה תיק כל כך רציני.. לא רציתי לכפות עליה אהבה.
"אה" היא אמרה "וזה שנכנס מקודם?"
"החבר הכי טוב שלי" אמרתי והיא המהמה לאישור.
"ויש עוד אנשים בחוץ?" היא שאלה.
"אח שלי, והחברה הכי טובה שלך"
"אה" היא אמרה שוב וחשבה כמה רגעים עם עצמה לפני שאמרה "מה באמת קרה?"
"עשית תאונה" אמרתי "מישהו נכנס בך בכוונה"
"מי?" היא שאלה.
"לא יודעים עדיין" שיקרתי, היה מסובך להסביר את הכל עכשיו ולא היו בי כוחות להתחיל לספר כל כך הרבה אחורה.
היא הנהנה בראשה ולפתע היה נראה כאילו שקעה במחשבות, ועיניה התמקדו בנקודה לא ברורה.
"את בסדר?" שאלתי והאגרפתי את ידי בחזקה בשביל לא לאחוז בידה.
"כן כן" היא אמרה במהירות "את.. אתה.."
"מה?"
"אני עייפה" היא מלמלה.
"את רוצה לישון?" שאלתי והיא נדה בראשה לשלילה. "אני רוצה לאכול"
"אני אלך להביא לך אוכל?" שאלתי והיא נדה בראשה לשלילה שוב "תישאר איתי"
"אוקיי" אמרתי ונשענתי שוב אחורה, מביט בעיניה שהביטו בי בחזרה, וזיכרון או לא.. הם עדיין היו הדבר האהוב עלי בעולם.
"העיניים שלך" היא אמרה "הן יפות.. אני אוהבת אותן"
חייכתי והתקרבתי אליה מעט "שלך יותר"
היא חייכה ופתחה את ידה, מחכה שאכניס את ידי ואעטוף אותה לפני שסגרה את ידה וניסתה לעטוף את ידי, אך ידה הקטנה בקושי הגיעה לפרקי אצבעותיי.
היא הביטה בי כמה שניות וניסתה להילחם בעיניה שנפלו מעייפות, עד שלבסוף היא התייאשה ונרדמה.
המשכתי להביט בה עוד כמה דקות, והדלת שנפתחה לפתע קטעה אותי ומשכה לשם את תשומת ליבי.
"היא נרדמה?" הרופא שאל כשניגש לקלסר שעמד על השידה ליד המיטה והביט בו.
"היא אמרה שהיא עייפה"
"זה נורמלי" הוא אמר "גם בעקבות המצב שלה וגם בעקבות הניתוח שהיא עברה, הגוף שלה מותש"
המהמתי בהבנה ונאנחתי, מוציא את הטלפון שלי מהכיס וקורא את ההודעה של ליאור שהתקבלה 'הלכתי למשטרה, והם עוד מעט יקראו לי להעיד.. תודיע לי כשיודעים מה קורה איתה'
'היא התעוררה אבל איבדה את הזיכרון.. היא לא זוכרת כלום' החזרתי תשובה.
'אני לא מאמינה!' היא כתבה ומיד שלחה הודעה נוספת 'מבטיחה לבוא לשם כשאני אסיים כאן'
'בהצלחה' סימסתי והחזרתי את הפלאפון לכיס בחזרה, חושב לאט לאט על כל העניין.
היה לי קצת קשה לעכל מה שהולך פה, ואני לא חושב שבאמת הבנתי את גודל העניין.
שמחתי שלפחות היא לא דוחה או שונאת אותי, ושהיא מוכנה להקשיב וסקרנית, זאת הדרך הנכונה בשהילה להתחיל לזכור כמה שיותר דברים.
אך ללא ספק כל מה שהראש שלי התעסק בו זה רון, והעובדה שהוא זה שגרם ללב שלי להיות חצוי.
הרגשתי איך בשניה הגוף שלי החל לרעוד מעצבים, ונשבעתי לעצמי שעד שאני לא אהרוג אותו, או לפחות אראה אותו מדמם, אני לא ארגע.
'את יודעת איפה הוא?' סימסתי לליאור במהירות.
'אצל טל' היא אמרה 'למה?'
קמתי מהכיסא והוצאתי בעדינות את ידי מידה, מוודא שהיא לא התעוררה לפני שהתחלתי לצאת החוצה, סוגר את הדלת בשקט.
"נו?" עומר שאל כשקם לקראתי.
"שמור לי עליה" מלמלתי ולקחתי מגיא את המפתחות של המכונית לפני שיצאתח בריצה מהמחלקה, מתעלם מהקריאות בשמי.
'לאן הלכת?' גיא סימס לי אחרי פחות מדקה, אך אני התעלמתי ונכנסתי לרכב, מתניע אותו ומתחיל מהר בדהרה החוצה מפה.
צליל של שיחה נכנסת משך לשניה את תשומת ליבי מהכביש.
המחשבה הראשונה שעברה בראשי היא להתעלם, אך לאחר רגע הוצאתי את הפלאפון וכיווצתי את גבותיי בחוסר הבנה כששמה של ליאור הופיע על הצג.
"את לא אמורה לתת עדות עכשיו?" שאלתי ישר כשעניתי.
"דניאל שלא תעז ללכת לרון! אני יודעת מה אתה מתכנן! שלא תעז" קולה בקע מתוך הספיקר.
"אני לא מסוגל לשבת בשקט" אמרתי ופניתי שמאלה קצת מהר מדי.
"דניאל אתה תהרוס את העדות!" היא אמרה.
"מה?"
"אם ילכו לתחקר אותו ויראו שהוא פצוע.. מה שאני בטוחה שתעשה לו, העדות שלי לא תהיה קבילה! וגם אם כן, הם יעצרו גם אןתך" היא אמרה "חוץ מזה שהוא יוכל להשתמש בזה נגדך"
"אני כל כך עצבני ליאור, זה לא מעניין אותי" אמרתי ופניתי אל הרחוב שבו נמצא הבית של טל.
"דניאל הוא חזק! אני יודעת שכרגע עם העצבים שלך אתה חושב שהוא לא יכול לעשות לך כלום אבל הוא כן! ואתה לא תעזור לאף אחד ובטח שלא לבר אם תהיה פצוע" היא אמרה "דניאל אני מבקשת ממך! תן לי לתת את העדות ותן למשטרה לעשות את העבודה שלהם" היא המשיכה כשראתה שאני שותק כל הזמן הזה "אחר כך מצידי תהרוג אותו"
נאנחתי "מבטיח לא לעשות יותר מדי" אמרתי וניתקתי, יוצא מהרכב ומתקדם לעבר הדלת.
דפקתי בשקט ונשמתי עמוק ששמעתי צעדים מבפנים, ואחרי שניה ראיתי את טל פותחת את הדלת.
לא חיכיתי שהיא תדבר, ופתחתי את הדלת בעצבים, מחפש אותו בעייני וקולט אותו אחרי כמה שניות בספה.
התקדמתי לכיוונו ותפסתי אותו בחזקה מצווארון החולצה, חושק את שיני בחזקה ומתאפק לא לדפוק לו את הראש בחלון.
"יום אחד" סיננתי "אני אהרוג אותך" וריכזתי את כל העצבים ביד שלי שניגשה הישר אל צד פניו, גרמה להם לעוף בתנופה אחורה.
העפתי אותו אחורה בעזרת היד השניה שאחזה בחולצה שלו, ובעטתי ברגלו בחזקה, חושק את שיני בחזקה ונותן לו בוקס אחרון בסנטר, לא מזיז עפעף מרעש המכה שאני לא יודע מה גרמה בתוך הפה שלו.
"רק תתקרב אליה" סיננתי דרך שיניים חשוקות "ממרחק של עשר מטר.. אני יורה בך"
הבטתי בו כמה שניות מנסה להיאבק בנשימה שלו, מתעלם מהבכי של טל מאחורי ומסתובב לצאת החוצה אל המכונית בחזרה.
ניסיתי ליישר את האצבעות שלי כשהתחלתי בנסיעה אך כיווצתי את פניי בכאב, מעצמת המכות הרגשתי כאילו האצבעות שלי התנוונו בלי יכולת לזוז.
אך במקום לנסוע היישר לבית חולים, המשכתי ישר לכיוון הבית, הרגשתי שאני חייב הפסקה מהמרתון המטורף הזה שהחל אתמול בבוקר.
החניתי את האוטו בחניה השמורה לי והתקדמתי בזריזות לעבר הבית כשאני נועל את הרכב אחרי בעזרת השלט.
עליתי היישר למעלה כשאני פושט את הבגדים מעליי, ונכנסתי להתקלח בזריזות כמעט כאילו אני בבסיס.
יצאתי בזריזות ולבשתי על עצמי בוקסר וגינס לפני שהוצאתי את הערכת עזרה ראשונה מהארון הקטן וחבשתי בעדינות את היד שלי שהייתה נראית רע מאוד.
יצאתי חזרה אל החדר שלי ולבשתי מעליי גופיה שחורה ומעליה קפוצון שחור לפני שצעדתי לחדר שלה והוצאתי מתחת למיטה את תיק הנסיעות הקטן שלה.
הכנסתי מכנס טרניג אפור שלי, ופיג'מה שלה לתוכו ועוד חליפה של בגדים להחלפה, שמתי לה את האוזניות ועוד כל מיני שטויות שידעתי שהיא תרצה לפני שסגרתי את התיק וירדתי בחזרה למטה.
חטפתי משהו קטן לאכול מהמטבח והכנסתי לתיק של בר כמה חבילות של שוקולד שידעתי שהיא תרצה בכל זמן, ויצאתי חזרה אל המכונית.
קיוויתי בליבי שהזיכון שלה יתחיל לחזור אליה, אם אם לא לגמרי אז לפחות בטיפה.
לא רציתי שכל הרגעים שלנו בתור חברים הכי טובים או בתור זוג ישארו רק אצלי בראש.
לא רציתי שהיא תשכח את האהבה שלה אלי, ואת האהבה שלי אליה.