החייל שלי

פרק 39

משוכתב**

"אני מצטער" מלמלתי והבטתי בעיניה, כאילו מנסה להעביר לה דרך המבט כמה כואב לי על זה שהיא לא שלי יותר, כמה כואב לי שכואב לה.. ועוד יותר כואב לי שאני לא יכול לעשות כלום עם העובדה שהדבר הכי יקר לי בחיים כבר לא שלי.
**********************************
-נקודת מבט של בר-
עוד ארבעה ימים עברו ואני כבר מרגישה שאני מתחילה להתשגע.
היד שלי התרפאה מעט, ולפני יומיים גיא לקח אותי לרופא כדי שיחליף לי את התחבושת המאולתרת של דניאל ויחבוש לי את היד בצורה טובה יותר.
אבל אני ודניאל עדיין באותו מצב.
מפעם לפעם יש מבט או חיבוק קטן אבל המצב עדיין כמו שהוא ואנחנו עדיין לא ביחד.
נאנחתי כשסגרתי את המים במקלחת ויצאתי, עוטפת את עצמי במגבת ומוציאה מהיד את השקית ששמרה על זה שהיא תישאר יבשה.
לבשתי את ההלבשה התחתונה שלי ומעליה מגבת כשיצאתי מהחדר בעוד אני מלפפת סביב שיערי מגבת נוספת.
מלמלתי לי את אחד השירים של ריהנה שאהבתי לפני שהרמתי מבטי מהרצפה ופלטתי צווחת הפתעה כשראיתי את דניאל נשען על הקיר ליד המיטה שלי.
"מ.. מה אתה עושה פ.. פה?" שאלתי כשאני מרגישה את הנשימות שלי נהיות כבדות בהתחשב בעובדה שאני רק עם מגבת.
הוא לא ענה אך הלך וסגר את הדלת, נועל אותה ומתקרב אלי, אוחז במתניים שלי והולך אחורה לאט עד שהגב שלי נתקע בקיר והוא נצמד אלי "יותר מדי"
"מה?" שאלתי בלחש והרגשתי כיצד הידיים שלי עולות מעצמם אל המתניים שלו.
"יותר מדי זמן הייתי בלעדיך.." הוא אמר והבל דיבורו הורגש על פי "קודם כל הצבא.. ואז שחשבת שאני בוגד בך.. ועכשיו זה" הוא מלמל ואני הרגשתי איך הידיים שלו מתקשחות באחיזה על מתניי "אנחנו אמנם ביחד אבל זה לא מועיל לעובדה שאני לא יכול להתקרב אלייך כל הזמן"
"אבל.. שמעת את רון" מלמלתי ונתתי למצח שלי להישמט אל שפתיו "לא אכפת לי" הוא אמר "רון לא יתקרב אלי.. ואני רק רוצה לראות אם הוא מעז להתקרב אלייך.. שבוע זה הספיק לי להיות רחוק ממך.. נמאס לי לתת לכל העולם לחשוב שנפרדנו למרות שאנחנו עדיין ביחד"
-פלאשבק-
התיישבתי שוב על המיטה, מחכה כמה דקות לאחר שמעתי את הדלת נסגרת לפני שקמתי בעצמי, לוקחת את הפלאפון שלי ומחליפה חולצה לפני שיצאתי מהחדר וירדתי למטה, יוצאת מהבית לגמרי ומתעלמת מהקריאה של ספיר.
הרמתי את הפלאפון וחייגתי לדניאל כשצעדתי לאיטי אל עבר הפארק, רק מתחננת שהסיוט הזה יגמר מהר או שהכל יהיה רק חלום.
"בר?" הוא ענה ישר
"ד.. דניאל" מלמלתי והוא ענה "מה יפה שלי? קרה משהו? הכל בסדר?"
"אני.. אני בדרך לפארק לראות את רון" אמרתי
"שלא תעזי בר.. תחזרי הביתה"
"לא לא תקשיב.. אני.. הוא מאיים עלי.. אני פשוט צריכה ש.. שתישאר על הקו לשמוע.. ולמקרה שיקרה משהו" אמרתי והוא שתק כמה שניות לפני שענה "אוקיי"
"אני שמה אותך בכיס" אמרתי והחזרתי את הפלאפון לכיס, ממשיכה הלאה להתקדם.

"אני שמח שאת מבינה" רון אמר והסתובב והחל ללכת, אך נעצר לאחר שניה והסתובב בחזרה "ואני ידע מה את בוחרת"
הוא התמהמהה כמה דקות עם החיוך שלו לפני שוהסתובב, הולך ממני ומשאיר אותי מפוחדת וחסרת אונים באותו המקום, כשאני תוהה ביני לבין עצמי אם אני בכלל נושמת.
הסתובבתי ללכת בחזרה הביתה כשאני מוציאה ביד רועדת את הפלאפון מהכיס "ש.. שמעת?"
"שמעתי" הוא אמר ונשם כמה נשימות, שותק.. מה שמראה בדרך הכי טובה שהוא על סף התפוצצות מעצבים.
"אלוהים.. אם הוא היה לידי עכשיו אני נשבע לך שהייתי הורג אותו" הוא מלמל באיפוק ואני שתקתי, ידעתי שהוא עצבני ברמות.
"דניאל" מלמלתי "אני חושבת שהאופציה הטובה היא שניפרד"
"לא" הוא אמר "אנחנו נראה לכולם שנפרדנו.." הוא אמר "אבל אני לא הולך להתרחק ממך רק בגללו"
"אב.. אני מפחדת" אמרתי
"אני נשבע שאני לא אתן לו לפגוע בך"
"לא עלי" אמרתי
"הוא לא יגע בי.. אני מבטיח לך" הוא אמר ואני נאנחתי "אוקיי.. מצטערת"
"אני אוהב אותך" הוא אמר "ואני מבטיח שהוא ישלם על הכל"
"אני אוהבת אותך"