החייל שלי

פרק 91+92 -פרק סיום עונה!

"אז למה.. לא רצית להכניס אותי?"
"לא רציתי שתחשבי אחרת, לא רציתי שתקבלי עלי רושם מוטעה, אולי לא רצחתי אותה אבל אני אשם במידה כלשהי במוות שלה".
**************************************
פרק 91-

"אתה לא אשם דניאל! אתה לא עשית כלום!".
"יש לי חלק קטן בר".
"לא לא! אתה לא! זה לא אשמתך בשום צורה! היא יצאה עם שניכם, היא קפצה מול המשאית, והיא לא הזעיקה את האחות ברגע שרון נגע בה אז בבית חולים!" היא אמרה.
"לא הייתי צריך לצאת איתה כשראיתי את היחס של רון לגביה.. גם ג'ייקוב הזהיר אותי" אמרתי, מבין מלא דברים בדיעבד.
"רון אובססיבי לגבי כל אחת" היא אמרה "זה לא משהו שידעת, לא ידעת שום דבר ממה שיקרה".
"זה לא קשור" אמרתי "היא עשתה אותי עיוור, ממתי אני חולק בזה?"
"אף פעם".
"ממתי אני מתרחק ממך? מהחברים שלי?"
"אף פעם".
"בקושי הייתי מחובר, נכשלתי כמעט בכל המקצועות ואם לא את, לא הייתי מסיים תיכון, או שהייתי מסיים עם מלא נכשלים".
"זה לא רק אני".
"את ואיתן".
"אנחנו חברים שלך" היא אמרה ומשכה בכתפיה "בשביל זה אנחנו פה".
"אני מאוהב בך.. ברמה קשה".
"תפסיק" היא אמרה והכתה את חזי.
"בסדר בסדר" אמרתי וצחקתי, מתאהב בה כל רגע מחדש.
אני יודע שעדיין יש דברים שאני לא מספר לה, וחלק בתוכי מרגיש ממש רע על זה.
אבל הפרטים הקטנים ולא חשובים האלה יעציבו אותה.
היא לא צריכה לדעת ששכבתי עם אנה כשאמרתי לה שאני עובד בכימיה ובגלל זה היא עשתה את העבודה.
היא לא צריכה לדעת שלא רציתי ללכת לנשף רק בגלל שהיא הלכה עם מי שהיה החבר הכי טוב שלי.
היא לא צריכה לדעת על אינספור מקומות שאמרתי לה שאני נמצא בהם ובפועל לא הייתי.
כל דבר בעיתו.
אני מרגיש רע, אבל באותו זמן מרגיש טוב מדי על השיתוף.
מרגיש שאבן ירדה מליבי.
וכמו תמיד, ההרגשה הכי טובה בעולם זה לשבת ולדבר איתה, על כל דבר שיהיה, קטן או גדול, אבל העיקר שהיא זאת ששומעת ומקשיבה.
הודתי ליקום על ששם את ההורים שלה ברחוב שלי.
"אני לא מבינה".
"מה?"
"למה חשבת שזה ישנה את הדעה שלי עליך? למה חשבת שאני אברח בצרחות? או שאני אחשוב שאתה לא טהור?"
"עשיתי הרבה דברים שאני לא גאה בהם ו-" "כולנו עושים דברים שאנחנו לא גאים בהם דניאל" היא קטעה את דבריי "גם אם יצאת עם אנה הזמן שהייתה עם רון, גם אם לא עשית כלום למרות שידעת שהוא מכה אותה, גם אם בדיעבד הסיבה שהיא מתה זה בגלל שעזבת אותה.." היא אמרה "על הכל אפשר להסתכל משתי צדדים, ואף אחד מהם לא מוציא אותך אשם".
נאנחתי ואמרתי "אי אפשר לשלוט במה שאתה חושב, ככה הרגשתי".
"אני יודעת" היא אמרה "אבל זה לא שינה את רמת האהבה שלי אליך.. זה אפילו הגביר אותה".
"אני אוהב אותך" אמרתי ונישקתי את השפתיים הרכות שלה, מכור למגע שלה עלי, לא משנה באיזה חלק בגוף.
"אתה רעב?" היא שאלה ואני הנהנתי, מרים אותה מהספה ומעמיד אותה על הרצפה, צוחק כשהיא רצה ישר אל המטבח והתחילה לבשל אלוהים יודע מה.
נעמדתי מאחוריה והנחתי את שתי ידי על השיש, כולא אותה צמוד אלי וגורם לה להפסיק לזוז.
"אתה רעב".
"נו?" שאלתי והצמדתי את השפתיים שלי אל הדופק בצווארה.
"אם לא תשחרר אותי אני לא אין לך או- פאק!" היא נאנחה כשנשכתי בעדינות את המקום הרגיש מאחורי האוזן שלה.
היא הניחה את ידייה על שתי ידי ואחזה בי בחזקה, מטה את ראשה הצידה ונותנת לי יותר גישה לצוואר שלה.
נישקתי ונשכתי, שואף אלי את הריח שלה שחרפן לי את הצורה מקילומטים.
"אני מכור אלייך" מלמלתי ונישקתי את החיבור בין הכתף לצוואר שלה, נואש למגע, נואש לחום שלה, נואש.. אליה.
רציתי להדביק אותה אלי ויהיה מה שיהיה.
אך הטלפון שלי שצלצל הפריע לרגע שלנו, גרם לי להתנתק ממנה ולהאנח.
נישקתי את שפתייה נשיקה אחרונה וזזתי ממנה, מחייך לנוכח אנחת ההקלה שפלטה.
"הלו?" עניתי לשיחה מאמיר והתיישבתי על כיסא הבר במטבח.
"מה שלומך דניאל?"
"אני בסדר גמור, הכל בסדר איתך?"
"אני מעולה" הוא אמר ואז חזר בו "טוב די עם הרשמיות, גם ככה זה לא עבד עלי ועליך אף פעם".
גיכחתי והוא המשיך "אני צריך שאתה ועומר תגיעו לבסיס היום, יש פגישה עם מפקד היחידה וצריך לסגור כמה דברים אחרונים בקשר לקידום שלכם".
"היום?" שאלתי בשוק והבטתי בשעוני "לא מאוחר מדי לצאת לבסיס?"
"אני צריך רק את הלילה, תשנו פה ותחזרו מחר".
"למה לא מחר בבוקר?"
"מחר אברי כבר לא יהיה פה".
"אה" אמרתי והרמתי גבות באנחה "בסדר, נגיע".
"תעדכן את עומר?"
"אין בעיה" אמרתי "שעה?"
"תגיעו מתי שבא לכם, לא יאוחר מ10".
"אז נגיע ב10".
"דניאל".
"בסדר בסדר" רטנתי וניתקתי את השיחה, מסמס הודעה לעומר ועוזב את הטלפון על השולחן.
"מה?" בר שאלה מהמטבח ואני נאנחתי "ישיבה עם אמיר, הוא צריך שנגיע לבסיס".
"אבל.. אתם בחופש".
"רק הלילה, נחזור מחר בבוקר אחרי שנסדר כמה דברים בקשר לקידום שלנו".
"הו" היא אמרה "ידענו שזה יקרה".
"נכון".
"אז זה בסדר" היא אמרה בטון של שכנוע עצמי ואני צחקתי "זה בסדר קטנה".
"מתי אתם יוצאים?"
"עוד כמה שעות" אמרתי וקראתי את ההודעה של עומר 'בן זונה, דווקא היום?'
'יש לך תכניות מיוחדות מתוקה?'
'לעשות איתך ילד'
'לא התקבלת'
'לך תזדיין'
'זה בדיוק התכנון, ברגע שתפסיק להפריע' עניתי לו וסגרתי את הפלאפון בהתעלמות משאר ההודעות שכתב.