פרק 64

6.2K 232 12
                                    

משוכתב**

"אפשר להכנס לראות אותה?" שאלתי את הרופא.
"היא עדיין מחוסרת הכרה בגלל ההשפעה של התרופות, היא אמורה להתעורר עוד כמה דקות ואז אכניס אותך אליה" הוא אמר ואני הנהנתי ושאלתי שוב "היא.. היא חיה? בטוח?"
הרופא חייך ואמר "היא חיה, ללא ספק בחיים"
**********************************
"א.. אוקיי" אמרתי "תודה דוקטור"
"אין בעד מה" הוא אמר "ושוב.. אני מצטער"
"אחי" דניאל אמר בעדינות "אתה נושם?"
"אני.. רגע" מלמלתי וניסיתי לעכל את מה שהלך כאן בשעה האחרונה.
"אני לא.. אני חייב אוויר" אמרתי ונעמדתי, צועד היישר אל היציאה למרפסת שהייתה מחוברת ללובי ההמתנה.
ופתאום, כשהבטתח בשמים והבנתי שאהבת חיי לא מתה, ושכל הדאגות הן לשווא, הרגשתי את החיוך שלי גדל יותר מרגע לרגע, יחד עם הדמעות שהמשיכו לרדת.
"אתה בסדר?" דניאל שאל לידי ואני הנהנתי "אני בסדר"
"אתה רוצה קפה?" הוא שאל ואני הנהנתי מתוך ההלם, מנסה עדיין להתאפס על עצמי.
דניאל הביט בי כמה שניות לוושא שאני שפוי, לפני שנכנס פנימה אל תוך הבית חולים ופנה לכיוון המעליות.
ניסיתי לאפס את המחשבות שלי לרגע ולהבין מה קרה פה, אבל לא הייתי ממוקד, לא הצלחתי להבין איך היא מתה ואז היא שוב חיה.
הבלבול שהרופא אמר שהיה, כאילו בלבל לי גם את המוח, ולא ידעתי איך לסדר לעצמי את הראש.
הייתי מאושר מזה שזה לא נכון, ושהיא חיה והיא שוב איתי.
אך מבט אחד על המשפחה בהמשך המסדרון גרם לחיוך שלי מעט לרדת, אני מתאר לעצמי מה הם עוברים, וזה כואב.
משכתי את עצמי מהמעקה ונכנסתי חזרה פנימה, מתקרב אליהם לאט ונעמד ליד מי שלדעתי הייתה האמא.
היא הרימה מבטה אלי ובעיניה היה מבט הזדהות, מהול בהמון צער וכאב.
"אני מצטער על האובדן שלכם" אמרתי "אני מתאר לעצמי מה אתם מרגישים"
"זה בסדר" היא אמרה ואחזה ביידי "אני מצטערת על הבלבול קודם"
"לא" אמרתי "אני מצטער.. זה נתן לכם תקווה אבל עכשיו היא נהרסה לחלוטין"
"ידענו שמשהו דפוק מההתחלה" אחד הגברים שעמדו שם אמא, ואם הבחנתי נכון, הוא היה היחיד שלא בכה.
"הם אמרו שזה עניין של זמן עד שהגוף שלה יחזיר לעצמ את הנוזלים ובעוד כמה שעות נוכל לראות אותה" הוא המשיך כשראה את המבט המבולבל על פניי "אבל היא עשתה תאונה.. היא לא הייתה צריכה נוזלים, היא הייתה צריכה ניתוח"
"אני מצטער" אמרתי, פשוט כי לא ידעתי מה להגיד.
"אני החבר שלה" הוא אמר לי בשקט לאחר שהאמא נפנתה לחבק את הילד הקטן שעמד שם.
"אני מבין" אמרתי "אולי חוויתי את זה לזמן קצר, אבל אני יודע מה עובר עליך"
הוא חייך חיוך קצר בעת שעיניו התרטבו "אני לא חושב שאני מבין בעצמי"
"מצטער אחי" אמרתי ולחצתי את ידו, מבחין מהצד שדניאל הגיע לידי.
"אני מניח שאני אהיה פה עוד זמן, אם תצטרך משהו, אל תהסס" אמרתי והוא הנהן "תודה"
"אגב, אני גיא" אמרתי והוא חייך "אריק"
"הבלבול שלכם?" דניאל שאל והגיש לי כוס קפה אחת.
"שלנו" אריק אמר ונתן לדמעה אחת לזלוג מעיניו.
"מצטער אחי" דניאל אמר ולחץ את ידו, מביט על כוס הקפה שלו לשבריר שניה ומיד מגיש אותה אל אריק "אתה תצטרך את זה"
"אני צריך לברוח מכאן" אריק אמר ולקח את כוס הקפה "תודה"
דניאל חייך לשניה וטפח על כתפו לפני שהביט בעייני.
"בר?" שאלתי כשאריק עזב אותנו, כשהבנתי לפתע שמשהו חסר לידי.
"חיפשתי בכל הקומות הרלוונטיות" דניאל אמר, מסביר את היעלמותו הממושכת בהתחשב בכך שדוכן הקפה היה בקומה שלנו "אני לא מוצא אותה"
"ניסית ברכב? או בגג?" שאלתי והוא הביט בי לרגע, ושניה לאחר מכן כבר היה בריצה בדרכו ליציאה מהמחלקה.
"גיא?" קולו של הרופא נשמע מאחוריי וגרם לי להסתובב.
"כן דוקטור?"
"היא התעוררה, המצב שלה טוב והסימנים החיוניים שלה יציבים, ניתן לראות אותה עכשיו" הוא אמר בחיוך ואני העפתי מבט אחורה, מביט כיצד אריק נכנס יחד עם הרופא אל תוך חדר שהיה במרחק מה מאיתנו.
"תודה" אמרתי והלכתי אחריו אל תוך חדרה של ספיר, מעיף מראשי את המחשבה על המשפחה הזאת ומתרכז בעובדה שהיא חיה.
"הייתי שמח להשאיר אותה להשגחה הלילה" הרופא אמר בזמן שאני התקרבתי למיטה שלה "מחר בבוקר כבר תוכלו ללכת"
"אין בעיה.. תודה" אמרתי שוב והתיישבתי בכיסא ליד המיטה שלה, אוחז חזק בידיה.
"היי" מלמלתי והרגשתי איך הדמעות יוצאות החוצה שוב.
"גיא?" היא שאלה והתרוממה מעט "למ- אתה בוכה?"
"אני.. כי.. אני" ניסיתי להגות משפט אחד אך רצף הרגשות חנק אותי מבפנים.
"רק תבטיחי שלעולם לא תלכי" אמרתי והיא חייכה "אני מצטערת שהבהלתי אותך" היא אמרה בקול צרוד מעט.
"לא את" אמרתי "בעצם כן אבל.. לא חשוב, תבטיחי"
"אני נשבעת" היא אמרה "אתה רוצה לספר לי מה עובר עליך?"
"לא" אמרתי "לא עכשיו"
היא הביטה בי, ואני רק ניסיתי לשנן ולזכור את המבט מהעיניים שלה שאהבתי כל כך.
-נקודת מבט של בר-
דמותו הקטנה של דניאל שרצה לכדה את מבטי והוציאה אותי מהמחשבות שהעסיקו אותי בזמן האחרון.
כיווצתי את גבותיי באי הבנה, לא מבינה למה הוא מחייך ונמרץ כל כך.
"הנה את" הוא אמר בהקלה וחיבק אותי חזק.
החבאתי את פניי בצווארו, מרגישה את הלמות ליבו בחזקה.
"הבלהת אותי כהוגן" הוא אמר ואני אחזתי חזק בסוודר שלו, מאגרפת אותו בין ידי ומרגישה שכבר אין לי דמעות יותר.
"בואי" הוא אמר ומדך את ידי.
"לאן? לא דניאל!" אמרתי וניסיתי להתחמק מאחיזתו.
"בר, בואי!" הוא אמר ואני נאנחתי בעצבים "למה אתה מאושר כל כך לעזאזל? פספסת את השורה שהיא מתה?"
"תקשיבי לי פעם אחת" הוא אמר ואחז בלחיי "ובואי"
הבטתי בעיניו, והאושר שבהן עצבן אותי כל כך, שפשוט חשקתי שיניי והתחמקתי מאחיזתו, הולכת במהירות ובעצבים חזרה אל תוך הבית חולים.
צעדתי בעצמי אל עבר המחלקה בה עמדנו כששמענו את הבשורה, ונעמדתי בדיוק במקום שבו עמדו קודם לכן, מנסה להבין איפה גיא.
"כנסי" דניאל אמר ואני הבטתי אל החדר מאחורי ונאנחתי בעצבין "לא רוצה!"
"ב-" "לא! למה? למה אני אכנס לשם? לראות את הגופה שלה? לא מספיק לך מה שאיבדתי עד עכשיו?"
"אבל הי-" "אני לא רוצה להכנס! אני רוצה ללכת הביתה!"
הוא נאנח ובא לפתוח את פיו שוב אך הדמעות שירדו מעייני עצרו אותו "אני רוצה הביתה"
"בר" הוא מלמל בכאב וחיבק אותי חזק "תפסיקי לבכות"
משכתי באפי וניגבתי את הדמעות שלי, מבחינה בזמן שהוא גורג אותי היישר לחדר "זה יעשה לך טוב"
"מה?" מלמלתי באי הבנה "איך לראות אותה מתה יעשה לי טוב?"
"כנסי" הוא אמר ואני דחפתי איתו ממני ונכנסתי בעצבים אל החדר, משאירה את פי פעור ואת עייני פתוחות לרווחה כשראיתי שספיר יושבת, חיה, ערה.
"מה?" מלמלתי באי הבנה שידו של דניאל נגעה בגבי התחתון.
"היה בלבול" דניאל לחש מאחוריי וספיר כיווצה גבותיה באי הבנה "בלבול של מה?"
אך במקום לענות לה, מצאתי את עצמי רצה היישר אל זרועותיה, ומחבקת אותה חזק כל כך.
"אלוהים" מלמלתי "אל תעשי את זה יותר"
"את מה?" ספיר שאלה וגיא אמר "עוד לא סיפרתי לה הכל בר"
שחררתי אותה מהחיבוק וצעדתי אחורה, נצמדת לדניאל ומרגישה בטוחה בין ידיו.
"מה לא סיפרת?" ספיר שאלה בכיווץ גבות.
"לפני שהתעוררת היה בלבול ברופאים" גיא אמר "יחד איתך נכנסה לניתוח מישהי שעברה תאונה, הרופא שלה בא אלינו ואמר שהבחורה מתה"
"חשבנו שזאת את" דניאל המשיך "אבל אחר כך הרופא שלך הסביר לנו מה קרה, ודאג לחדד היטב את העובדה שאת חיה"
"עשיתי לכם את הערב" ספיר אמרה ודניאל גיחך "ללא ספק".
"מצטערת" ספיר אמרה בחיוך התנצלות וגיא גיחך ונישק את ראשה "את לא צריכה"
"איך את מרגישה?" שאלתי ומשכתי באפי.
"אני בסדר" היא אמרה "לא מרגישה כלום"
"בגלל התרופות" דניאל אמר והתיישב על כיסא, מושך אותי לשבת עליו.
"כנראה" היא אמרה ונאנחה לפני שהפנתה מבטה לגיא "אפשר ללכת הביתה?"
"מחר בבוקר" הוא ענה.
"למה?"
"הרופא אמר שהם רוצים להשאיר אותך להשגחה הלילה" הוא אמר והיא גיחכה "עשיתי הרבה צרות?"
"הייתה לך תקופה לא קלה" גיא אמר "ואת לא דאגת לעצמך כמו שצריך"
"לא חשבתי על זה" היא אמרה בהתנצלות.
"מובן" דניאל אמר "פשוט מעכשיו אנחנו נדאג לזה"
"אה?"
"הם יכריחו אותך לאכול ולשתות כל היום, ולא יסכימו לך לקום מהספה אפילו לשירותים" אמרתי ודניאל הנהן מאחורי לאישור.
"לא לא לא!" ספיר אמרה "אני לא נכה"
"מה פתאום" גיא אמר "אבל זה לא משנה"
"אין לי דרך לברוח?" ספיר שאלה עם מבט מתחנן לעייני.
גיכחתי ואמרתי "לא"
"לעזאזל" היא אמרה ואני הנהנתי "פשוט תגידי כן על כל מה שהם אומרים" אמרתי "זה יגמר מהר יותר"
"אז זה מה שאצ עושה כל הזמן?" דניאל שאל והביט בי.
חייכתי בהתנצלות ונישקתי את שפתיו, מרגישה את היד שלו מתאגרפת על גבי.
"מצטער להפריע לכם חברים" קולו של הרופא נשמע כשהוא נכנס לחדר "אבל שעות הביקור נגמרו.. ולצערי כולכם צריכים ללכת.. אלה אם כן יש מישהו שנשאר לישון כאן"
"אני" גיא אמר וספיר מחתה "לא לא! תלך הביתה"
"שקט" גיא אמר והרופא חייך והנהן "אין בעיה"
"אנחנו כבר יוצאים" דניאל אמר והרופא הנהן ויצא מהחדר לאחר שכתב משהו בגליון שעל המיטה.
"צריכים משהו?" דניאל שאל בזמן שהקים אותי לאט והתרומם יחד איתי.
"לא אחי" גיא אמר וקם לחבק אותנו "תודה"
חיבקתי אותו חזק והוא נאנח אל תוך כתפי ומלמל משהו לא ברור על תודה שהייתי פה.
דניאל חייך ולקח את ידי החוצה מבית החולים.
נכנסנו לרכב והוא פתח בנהיגה מהירה אל הבית, משאיר מאחור את כל מה שקרה בשעה האחרונה וערער את כולנו.
כמובן שעם הנהיגה המהירה של דניאל, הוא הגיע לבית בחצי מהזמן שבן אדם רגיל היה מגיע, והחנה את הרכב באלכסון.
הוא יצא מהרכב ובא מיד לפתוח לי את הדלת, אוחז בידי וצועד היישר אל הבית.
הרגשתי רע בליבי שכעסתי עליו כל כך קודם, ופשוט לא ידעתי מאיפה להתחיל להתנצל.
"את רעבה?" הוא שאל שכבר היינו בתוך הבית.
הנהנתי והוא לקח את המפתחות של הרכב שהניח על השולחן לפני שניה ואמר "אני אלך לקנות כמה דברים"
"אני אכין לנו פסטה בינתיים" אמרתי והוא הנהן והביט בעייני כמה שניות לפהי שמשך אותי לחיבוק חזק, מלמל משהו לא ברור ויצא מהבית.
הוצאתי מהארון את כל המרכיבים הדרושים להכנת פסטה בשמנת, והתחלתי לבשל, מכינה את הכל על הגז שיתבשל לפני שאכניס לתנור.
הורדתי מעליי את הקפוצון של דניאל, ועליתי למעלה להחליף את הגינס הארוך לשורט הקצר שלבשתי קודם.
חזרתי למטבח, והוספתי לאט את מה שצריך על מנת שהפסטה תצא מושלם.
העפתי מבט בשעון כשראיתי שהשעה כבר מאוחרת יחסית, ובדקתי את הטלפון שלי שנח עדיין בכיס הקפוצון.
גלגלתי את עייני למראה כמה שיחות של נענו מעומר, וייחסתי חשיבות לזאת שלא נענתה מניר.
חזרתי מיד לניר אך לצערי לא הייתה תשובה, אז בלית ברירה חזרתי לעומר.
"בר!!" קולו של עומר ענה לשיחה בצעקה שלא הייתי מוכנה אליה, וגרמה לי להרחיק את הטלפון מאוזניי ולהתכווץ מעצמת הקול שלו.
"אתה חייב לצעוק לעזאזל?" שאלתי והוא צחק "הכל בסדר שם?"
"כן כן" אמרתי "ממה אתה נלחץ?"
"לא את ולא דניאל עניתם" הוא אמר.
"ספיר התעלפה" אמרתי והוא קטע אותי "כן אני יודע, דניאל סימס לי"
"אוקיי" אמרתי והוא המשיך "את בסדר?"
"כן" אמרתי "קצת עייפה"
"לכי לישון" הוא אמר ואני גיכחתי וערבבתי את הפסטה "אני מכינה אוכל"
"למי בשעה כזאת?" הוא שאל ואני עניתי "לי ולדניאל"
"בן זונה" הוא אמר ואני גיכחתי ואמרתי "ביי עומר"
"אני בד-" "אתה לא בא" אמרתי והוא נאנח "אני שונא אותכם"
"הדדי" אמרתי בחיוך והוא צחק וניתק את השיחה לאחר שאיחל לי לילה טוב.
הוצאתי את הפסטה מהגז והוספתי אליה את רוטב השמנת שהכנתי, לפהי שהכנסתי אותה לתנור על חום גבוה וכיוונתי םטיימר של רבע דעה.
הדלקתי את הטלוויזיה והתיישבתי על מעקה הספה, מזפזפת בין הערוצים ונעצרת לבסוף על הMTV.
סידרתי מעט את הבית, שלא היה מבולגן כלל, אבל הייתי חייבת להעסיק את עצמי שלא אשקע שוב למחשבות.
כשהטיימר צלצל מהתנור, צעדתי בזריזות למטבח ובעזרת כפפות עבות הוצאתי את המגש והנחתי אותו בזהירות על השיש, מחכה שתי שניות לפני שהרמתי אותו שוב בחזרה אל שולחן הבר במטבח.
הנחתי ליד המגש שני צלחות וכוסות גבוהות, ואת היין הלבן שאני ודניאל אהבנו.
הנחתי סכום, ושניה לפני שבאתי להתיישב, הדלת נפתחה ודניאל נכמס כשבידיו כמה שקיות.
הוא החזיק המון! והכובד שלהם רק גרם לוורידים שבזרועותיו לבלוט, ולי לסתום את פי מחשש שינזול לי ריר.
הוא הניח את הכל על הרצפה במטבח והתקדם אלי, מעיף מבט על השולחן ואז מעביר את עיניו אלי ומעביר אותן על כולי.
"את מושלמת"
"אני מצטערת" אמרתי בחיוך קטן "התנהגתי מגעיל מקודם.. זה לא הגיע לך"
"זה בסדר בר" הוא אמר ונכנס בין רגליי, מניח את ידיו על ירכי החשופות.
"זה לא.." אמרתי "אני לא צריכה לכעוס ולצעוק עליך, לא משנה מה קורה"
"שקט בר" הוא אמר "אני מבין מאיפה זה בא, אני מבין מה קרה, ואני לא כועס, לא כעסתי אפילו לרגע"
"א.. באמת?"
"כן" הוא אמר וחייך לפני שהצמיד את שפתיו לשפתיי לנשיקה עדינה אך עמוקה, שגרמה לגניחה חלושה לצאת מפי ולכל גופי לסמור.
"פחדתי" אמרתי כשהנחתי את ראשי על כתפו לאחר שהתנתקנו.
"אני יודע" הוא אמר.
"אני לא רוצה לאבד עוד אנשים" אמרתי והוא הרים את פניי "את לא"
"אל תבטיח סתם" אמרתי.
"בר.. את לא"
הבטתי בעיניו הכחולות ומצאתי את עצמי ממלמלת מבלי לשים לב "לא אכפת לי מכולם, אני לא רוצה לאבד אותך"
הוא חייך ואמר "אני נשבע לך שאני אשאר לצידך עד הנשימה האחרונה שלי"
"תדאג שזה יהיה כשתהיה זקן" אמרתי והוא צחק ואמר "אני אוהב אותך"
"למה אתה לא מבטיח?"
"מהסיבה הפשוטה שאני לא יכול לדעת מה יקרה" הוא אמר "אבל אני נשבע שכל עוד זה תלוי בי, את לא תאבדי אותי"
צמצמתי מבט ובחנתי אותו במבט חושד לפני שהנהנתי ואמרתי "אוקיי"
"אוקיי?"
חייכתי ונישקתי את שפתיו "אוקיי"
"אני אוהב אותך" הוא אמר והתיישב לידי, מוזג לשתינו ומתחיל לאכול.
הארוחה עברה בנעימים, דניאל העלה זכרונות מהילדות שלנו ואני לא הפסקתי לצחוק במשך יותר משעה.
הרגשתי כל כך טוב איתו, הלב שלי פרח והיה לי שקט נפשי, רציתי שהעולם יעצור מלכת ופשוט להשאר ברגע הזה לנצח.
"כואבת לי.. הבט.. הבטן.. דניאל די" מלמלתי תוך כדי הצחוק.
"זהו זהו" הוא אמר תוך כדי שהוא צוחק בעצמו "אני מפסיק"
הוא הביט בי במבט חתום והצחוק פרץ מתוכי שוב.
"את כל כך יפה כשאת צוחקת" הוא אמר ואני ניגבתי את הדמעות מהלחיים שלי והבטתי בו.
הוא אחז במתניי וקירב אותי אליו, מצמיד את שפתיו אל שפתיי ומשגע את הגוף שלי.
"אני אוהב אותך, אוקיי?"
"אוקיי"
"אוקיי"
-נקודת מבט של דניאל-
פקחתי את העיינים לאט, מחייך כשהריח של בר חדר לאפי, וגרם לי לחייך מכמות האהבה שיש לי אל הילדה הזאת.
הזזתי אותה מעליי בעדינות והתיישבתי, ממצמץ כמה פעמים ונאנח באכזבה כשגיליתי שהשעה רק עשר בבוקר.
האימונים והשגרה בצבא הרגילו אותנו לקום מוקדם, והגוף שלנו כיוון את עצמו והתרגל לשעות הנוראיות.
עד כדי כך שאני כבר לא מצליח לקום מאוחר יותר.
נכנסתי להתקלח, לוקח את הזמן במקלחת ומנסה להעביר מעל גופי את שרידי הלילה, ובעיקר את ההרגשה שהולך לקרות היום משהו לא טוב.
אני לא יודע מאיפה זה בא.
זה פשוט בא.
הרגשתי כאילו במהלך היום אני אבין שהיה עדיף לי להשאר במיטה ולא לקום ממנה, וההרגשה הזאת גרמה ללב שלי להלום חזק יותר.
סיימתי להתקלח, ועטפתי את עצמי במגבת לפני שיצאתי בחזרה אל החדר, מחייך למראה בר שעדיין ישנה.
לבשתי על עצמי בוקסר ומכנס, לפני שהתכופפתי על הרצפה והצמדתי את שפתיי למצחה החם.
הפנים שלה היו כל כך שלוות שישנה, היא הייתה נראית חסרת דאגות, כמו מלאך.
אחרי מה שעברה אתמול, הלב שלי נשבר לראות עד כמה היא מפוחדת ועד כמה הדמעות שלה יצאו ללא שליטה.
וכל מה שרציתי היה שהיא תצחק ותשמח.
ואז יכולתי לישון ברוגע אחרי שהיא צחקה כל הערב.
הנחתי נשיקה אחרונה על הצוואר שלה וקמתי, לובש גופיה לבנה ויוצא מהחדר, יורד בשקט אל הסלון.
הכנסתי את הפלאפון שלי למטען וניגשתי למטבח, מכין לעצמי כוס קטנה של קפה, וחותך חתיכה גדולה מהעוגה שבר עשתה לפני יומיים.
כל דבר שהיא נגעה בו היה טעים, כל דבר שהיא עשתה היה מוצלח, וכאב לי שהיא לא הבינה את זה.
התיישבתי במרפסת, כשאני מעיין בהודעות האחרונות שלי ועונה לכמה אנשים שלא עניתי מאתמול בצהריים.
מבלי ששמתי לב, עבר קצת יותר משעה מאז התיישבתי על הכיסא.
נאנחתי ועזבתי לרגע את הפלאפון, נכנס שוב למטבח ומפעיל בשנית את המכונה של הקפנ, לפני שעליתי למעלה בריצה לבדוק את בר.
וכמו שציפיתי, היא עדיין ישנה.
חייכתי חיוך גדול ונישקתי שוב את מצחה, זז במהירות אחורה כשראיתי שהיא זזה והסתובבה לכיוון השני.
כיסיתי את כולה ויצאתי שוב מהחדר, בדיוק בזמן למזוג את הקפה ולענות לשיחה מגיא.
"מה אתה רוצה?"
"בוקר טוב גם לך" הוא אמר ואני חייכתי מעצם העובדה שהוא חזר לעצמו.
"בוקר טוב בוקר טוב" אמרתי והוא צחק "יצאנו, אבל אנחנו הולכים לאכול משהו לפני שנבוא הביתה"
"אוקיי" אמרתי.
"זהו"
"אז למה התקשרת?"
"כי אני יודע שהתגעגעת" הוא אמר ואני גלגלתי את עייני ומלמלתי "ביי" לפני שניתקתי.
שתיתי מעט מהקפה שלי, כמה שניות לפני שדלת המרפסת נפתחה ובר נכנסה והתיישבה עלי עם כוס נס קפה משלה.
הנחתי את ידי על גבה והסנפתי את הריח הטוב של שיערה שהיה רטוב מהמקלחת.
"בוקר טוב" מלמלתי והיא נאנחה והניחה את הכוס על השולחן הקטן לפני שהשעינה את ראשה על כתפי.
"בוקר טוב" היא אמרה בזמן שידי החלה כאילו באופן אוטומטי ללטף את גבה.
"איך ישנת?"
"טוב" היא אמרה וחייכה "אתה נוח"
גיכחתי ואמרתי "שמחתי לעזור"
היא צחקה והרימה את שפתיה מעט, מניחה נשיקה עדינה על הלסת שלי לפני שחזרה לכוס הקפה שלה ושתתה ממנו מעט.
"אתה רעב?" בר שאלה והביטה בי ואני נדתי בראשי לשלילה "לא"
"אוקיי" היא אמרה ואני שאלתי "ואת?" בזמן שיידי החלה ללטף את הירך החשופה שלה.
"לא" היא אמרה ואני חייכתי מהלחיים שלה שהאדימו לאט.
היא פתחה את פיה לומר משהו, אך צלצול הודעה מהטלפון שלי קטע אותה.
היא נאנחה והתרוממה, נכנסת לבית וצועדת היישר אל המטבח.
'אתה בבית?' עומר שאל משום מקום
'בוקר טוב גם לך' החזרתי ונאנחתי לעצמי, קמתי בבוקר לחנך אנשים.
'בוקר' הוא ענה 'אתה בבית?'
'כן' החזרתי לו, ומיד אחר כך כתבתי הודעה נוספת 'הכל בסדר?'
'צריך לדבר איתך דחוף' הוא ענה 'אמיר כבר דיבר איתך?'
'לא' אמרתי וכיווצתי את גבותיי באי הבנה, לא מבין מה קורה, ומיד כותב לעומר הודעה נוספת 'על מה הוא צריך לדבר איתי?'
'חצי שעה אצלך' הוא החזיר, מתעלם מהשאלה שלי.
'קרה משהו?'
'אני אסביר הכל' הוא החזיר ואני נאנחתי, והנחתי את הפלאפון על השידה כשאני מנסה להבין ביני לבין עצמי מה קרה לו.
בר חזרה אל המרפסת עם שלל עוגיות ושולקדים בידה, מניחה הכל על השולחן והתיישבת בכיסא השני, מקרבת את ברכיה לחזה שלה.
הבטתי עליה מתלבטת מה לאכול קודם וחייכתי, הילדה הזאת הכניסה לי אושר לגוף.

דפיקות בדקלת נשמעו וקטעו את השיחה שלי ושל בר על איזה גלידה טעימה יותר.
קמתי ונישקתי את שפתיה לפני שפתחתי את הדלת לעומר ולשחר שנכנסו ממנה.
"אתה מוכן להסביר לי מה קורה?" שאלתי את עומר בשקט לאחר שכולם אמרו שלום לכולם.
"אמיר התקשר אלי מוקדם יותר היום" הוא אמר ונשען על הספה "הוא ביקש שאני ואתה נחזור לבסיס"
באתי לפתוח את פי לשאול אותו על מה הוא מדבר ולהזכיר לו שיש לנו עוד כמה ימים, אך הטלפון שלי צלצל ומשך את תשומת ליבי.
"אמיר" בר אמרה כשהרימה את המכשיר מהשולחן במרפסת והגישה לי אותו.
"כן?" עניתי ואמיר שתק כמה זניות לפני שאמר "דניאל? בוקר טוב"
"בוקר טוב"
"עומר דיבר איתך?" אמיר שאל ואני שלחתי מבט אל עומר ועניתי "הוא בדיוק התחיל"
"אז אני אשלים אותו" הוא ענה ואז התקרב יותר לטלפון ואמר בקול ברור יותר "אני צריך שתעלו על מדים ותחזרו לבסיס, אנחנו צריכים לדבר"
"אבל.. יש לנו עוד שלושה ימים.. מקצרים שוב?" שאלתי וראיתי מזווית את העין את מבטה של בר עלי.
"לא לא דניאל" אמיר אמר "אני צריך רק אותך ואת עומר, עוד שעתיים בבסיס"

------------------------------

מקווה שאהבתן!
תודה לכולן על התגובות, אתן מדהימות ❤❤

החייל שליWhere stories live. Discover now