החייל שלי

פרק 26

כשהגענו ונכנבנו לכיתה, נעצרנו מיד בפתח עקב משהו שהתרחש בפנים שגרם לי להלם..
***************************
אלו היו ברנדון ורון שרבו מכות בטירוף כמו זוג משוגעים, והיה נראה שהם במצב הזה יחסית הרבה זמן.
רון דימם מאיזור הגבה והשפה שלו והלחי שלו הייתה סגולה, וברנדון שהיה בערך מעליו, דימם מאיזור האף והעין שלו כבר שינתה את צבעה לכחול בעוד היא מדממת.
התעשתי מהר והעפתי את התיק שלי מהר, רצה אליהם ומושכת את ברנדון אחורה בזמן שאחד החברים של רון משך אותו לכיוון השני.
טל ניגשה אל רון מיד וצעקה בבהלה כשראתה את פניו
גלגלתי את עייני ומשכתי את ברנדון בחזקה אל מחוץ לכיתה, והוא להפתעתי לא נאבק בי.
"מה נכנס בך?" שאלתי אותו כששחרתי אותו מאחיזתי ונתתי לו ללכת בכוחות עצמו, אך חצי צולע אל האחות כשאני לידו.
"אל תתערבי" הוא אמר מבלי להביט בי ואני פערתי את פע בהלם אך סגרתי אותו מיד.
נכנסנו אל החדר של האחות והיא מיד התפנתה לטפל בפצעיו בעוד אני יושבת בכיסא כשיידי שלובות בכעס.

לאחר כמה דקות כשהיא סיימה, ונתנה לו מליון אזהרות להישמר ולהפסיק לריב מכות, יצאנו משם ונעמדנו במסדרון כשהוא מתחמק ממבטי.
פתחתי את פי לומר משהו, שכרוז קטע אותי בעת שאמר "ברנדון סנטלי ורון לי למשרד המנהל עכשיו!"
"בוא.. אני יעזור לך" אמרתי ואחזתי בידו.
"אני לא צריך את העזרה שלך" הוא אמר בכעס והעיף את ידי, צועד בכוחות עצמו לכייון המשרד של המנהל.
סגרתי את פי בעצבים, יש גבול לכמה שאני מוכנה להציע עזרה לבן אדם שלא רוצה אותה בכלל.
הסתבובתי וחזרתי בחזרה לכיתה, נחרדת לנוכח כמות המבטים שהונחו עלי כשהתיישבתי ליד מאי
"מה הולך פה?"
"איו לי מושג" היא אמרה ומשכה בכתפיה
"הוא בסדר?"
"לא אכפת לך באמת" אמרתי כשהבטתי בה משועשעת
"לא" היא אמרה החיוך "אבל עדין"
"הוא בעיקר צעק והתעצבן עלי.. אבל כן.. נראה לי שהוא יחיה" אמרתי באדישות ופתחתי את הקלסר כשהמורה נכנסה
היא צחקקה "למה הוא צעק עלייך?"
"אני לא יודעת" אמרתי "ולמען האמת.. כבר לא ממש אכפת לי"
"אני אמרתי לך שאני לא אוהבת אותו" היא אמרה והשתתקה כשהמורה צעקה עליה שהיא מפריעה.

המשך היום עבר לו מבלי שראיתי עוד את ברנדון או את רון ושחושבים על זה, גם לא את טל
כשאספנו את הדברים שלנו בסוף היום, מאי שמה לב למבטי ונאנחה "את חייבת להפסיק"
"מה?" שאלתי והרמתי את התיק שלי, אוספת את הטלפון ויוצאת החוצה
"לחפש אותו.. הוא בטח הלך הביתה" היא אמרה וצעדה לידי, מנופפת בחיוך לשיר שעמדה ליד השער.
"אני לא מחפשת אותו" אמרתי ומשכתי בכתפיי
היא גלגלה את עיניה "דיברת עם דניאל?"
נאנחתי כשהבטתי בטלפון, כאילו שזה יעזור לו להתקשר "לא.."
"הרבה זמן?"
הנהנתי "אין לו זמן.. כל היום הם באימונים וכשיש להם הפסקה הם ישנים או אוכלים"
"זה קשה שם" היא אמרה "אבל אני בטוחה שהוא מת להתקשר"
משכתי בכתפיי כשהגענו כמעט אל הבית שלי "שיעשה מה שהוא צריך לעשות.. אני לא רוצה להפריע לו"
"הוא אוהב אותך.." היא אמרה בחיוך "רק עיוור יכול שלא לראות את זה"
חייכתי חיוך קטן כשנכנסנו פנימה והיא מיד נשמטה על הספה כאילו אחרי קרב.
"אני רעבה" היא אמרה בקול
"הנה בר תכין לך לאכול" גיא אמר לפתע כשירד מלמעלה כשעל פניו חיוך משועשע
הרמתי אליו גבות "אני לא זוכרת שבאתי לעבוד פה"
הוא גלגל עיניים ונישק את ראשי לפני שהניח כסף על השולחן "תזמינו משהו" הוא אמר ואז לקח את המפתות של האוטו והלך לכיוון הדלת תוך כדי שהוא צועק "אני הולך לעבודה.. אני יבוא בערב עם ספיר"
נאנחתי וגלגלתי את עייני כשהרמתי את הטלפון וחייגתי על מנת להזמין סושי.
מאי הפעילה את הטלוויזיה בזמן שהוציאה את ספר מתמטיקה ובכתה בזיוף כשהחלה לפתור תרגילים לקראת המבחן הקרוב.
התיישבתי לידה ובאתי גם אני להוציא מתמטיקה, שלפתע הטלפון שלי צלצל והכריח אותי לקום מהספה שוב ולקלל את כל העולם.
"הלו?" שאלתי באנחת יאוש כשנשמטתי שוב על הספה
"מה את מיואשת? זה לא שאת באימון רצוף מ3 בלילה נכון? זה לא שאת לא אכלת מאתמול! זה לא את שבקושי ישנת" עומר ענה ישר בתלונות
צחקקתי "שלום גם לך"
"שלום שלום.. עכשיו את מבינה את המצב שלנו אז את נחמדה?" הוא שאל בצעקה
"בפעם הבאה ששתצרח לה באוזן אני יהרוג אותך" דניאל אמר מאחורה
הרחקתי מיד את הטלפון כשידעתי מה יבוא, וכמו שחשבתי, גם שהוא היה רחוק הצרחה של עומר גרמה לי לכווץ את פני בכאב ולמאי לעטות על פניה מבט בהול.
לא עבר שניה עד ששמעתי זעקות כאב מצד עומר "אח אח! אח! טוב!" הוא התלונן "גם ככה כל הגוף כואב לי"
"אתה רוצה שאני יהרוג אותך? זה יגאל אותך מהיסורים" דניאל שאל
"רק תעשה את זה מהר" עומר אמר
"מבטיח" דניאל אמר ושניה אחר כך שמעתי את הקול שלו קרוב אלי "יפה שלי"
"מה אתה מתחנף מה? זה לא שהיא יכולה להביא לך אוכל" עומר שאל לידו וגרם לצחוק שלי להתגבר
"היי" אמרתי "אתם בסדר שם?"
"אנחנו חיים" הוא ענה ביאוש
"אתה נשמע גמור" אמרתי ומאי חייכה חיוך תחמן כשהבינה סוף סוף עם מי אני מדברת.
"נתנו לנו חמש שעות הפסקה.. לפני שנתחיל אימון לילה" הוא אמר
"חולי נפש" אמרתי
הוא נאנח "איך בבית?"
"אני מתגעגעת אליך" אמרתי
"אני יודע.. אני מתגעגע אלייך יותר" הוא אמר
"מתי אתה חוזר?" שאלתי
"הלוואי וידעתי בשביל להגיד לך" הוא אמר
"אני שונאת אותם" סיננתי דרך שיניים חשוקות
"גם אני"
"אני שונאת גם אותך" אמרתי בכעס ומאי צחקקה
"אני אוהב אותך" הוא אמר לאחר שצחקק גם הוא
"אני אוהבת אותך" מלמלתי כשהרגשתי איך לאט לאט אני מסמיקה
"בלי פיצול אישיות בכלל" מאי לחשה לידי וחטפה מכה בכתף
"תלכו לישון.. אתם עייפים ועוד יש לכם אימון בלילה" אמרתי
"רציתי רק לשמוע את הקול שלך" הוא אמר, כהרגלו יודע איך לגרום ללב שלי לדפוק כמו משוגע ולכל המילים שבמוחי לפרוח
"אני מתגעגע אלייך בטירוף.. אי אפשר אפילו להסביר את זה" הוא המשיך "מה אני לא יתן בשביל דקה! רק דקה להריח אותך.. לחבק אותך.."
"יש לך טישו?" עומר שאל בקול ילדותי מאחורה וגרם לשלושתינו לפרוץ בצחוק
"אני אוהבת אותך גיבור שלי" אמרתי
"גם אני אוהב אותו" עומר צעק מהצד השני ואני נחנקתי כמעע מרוב צחוק
"תלכו לישון.. ואל תשכח לתת לו את הכדורים שלו" אמרתי
"זה כבר לא עוזר לצערי" דניאל אצר בייאוש "אני לא יודע מאיפה הקרצתי את הדבר הזה.. אבל לא נראה לי שיש לו תרופה"
צחקקתי וקמתי מהספה לאחר ששמעתי דפיקות בדלת
"תלכו לישון" אמרתי
"בסדר הבנתי שנמאס לך ממני" הוא אמר ואני פתחתי את הדלת ולקחתי את האוכל מהשליח, מודה לו ונותנת לו את הכסף, לפני שסגרתי בחזרה את הדלת.
"לילה טוב יפה שלי" הוא אמר אחרי שניה
"לילה טוב.. אני אוהב אותך" אמרתי בחזרה
"אני אוהב אותך יותר" הוא אמר וניתק את השיחה.
התיישבתי באנחה על הספה, שולחת מבט המום למאי שכבר הספיקה לטחון חצי קופסא
היא קלטה את מבטי ומלמלה "מה? אני בן אדם רעב"
גלגלתי את עייני ונשענתי אחורה, פותחת את הקופסא השניה ומתחילה לאכול כשמבטי נתון לטלוויזיה.
-
הרמתי את הראש מיואשת מספר אזרחות כאשר נזמע הצלצול שסוף סוף הודיע על סיום הסבל שלי.
ארגנתי במהירות את הדברים שלי ויצאתי מהכיתה, לא שמה לב לאן אני הולכת, מה שגרם לי להתקל בברנדון שבדיוק נכנס לכיתה.
הבטנו אחד בשני במשך כמה שניות בשקט ולא אמרנו כלום
נאנחתי וזזתי ממנו, ממשיכה להתקדם לכיוון השיעור הבא שלי, שלפתע הרגשתי שהוא תופס בידי "רגע בר"
"מה אתה רוצה ברנדון?" שאלתי עקב הכמה ימים אחרונים שלהפתעתי הוא כן הגיע לבית ספר, אך חוץ ממבט אחד הוא אפילו לא הביט לכיוון שלי.
"אפשר לדבר?" הוא שאל במבט מצטער
"לא" אמרתי לאחר כמה שניות ומשכתי את ידי מידו, ממשיכה לצעוד לכיוון הכיתה שבה יתקיים השיעור הבה שלי שלצערי הרב מאוד היה ספרות.

"אני חושבת להתאבד" מאי אמרה בפרצוף כשיצאנו מהשער בסוף היום המסויט הזה
"חכי לי" אמרתי במרמור
"בר! בר! חכי רגע בבקשה!" שמעתי קול צועק מאחורי
הסתובבתי ומבטי הפך מיואש שראיתי את ברנדון, שוב.
נאנחתי כשהסתובבתי בחזרה למאי "תלכי.. אני ילך אחר כך"
"בהצלחה" היא אמרה בחיוך קטן וחיבקה אותי לפני שהמשיכה בדרכה
"אפשר שנדבר?" הוא שאל כשהשיג אותי והגיע אלי
"יש לך חמש דקות.. אני גמורה מעייפות ברנדון ואני רוצה הביתה" אמרתי כשהתחלנו ללכת לכיוון המכונית שלו
"אני מצטער בר.. על הכל" הוא כמר ישירות "אני מצטער על אותו יום שהתייחסתי אלייך מגעיל.. ועל השבועות לאחר מכן שלא התייחסתי אלייך"
"אני בסך הכל ניסיתי לעזור לך" אמרתי כשנכנסנו למכונית והוא התניע
"אני יודע אני יודע" הוא אמר "יצאתי בן זונה"
"הסליחה מתקבלת" אמרתי והוא חייך חיוך קטן
"למה רבתם בכלל?" שאלתי
"לא חשוב" הוא ענה והקשיח את לסתו
"הנה זה שוב ברנדון.. באמת" אמרתי ביאוש
"זה פשוט לא חשוב" הוא אמר
"אז מה הבעיה שלך להגיד לי על מה?" שאלתי
"עלייך!" הוא אמר בצעקה ואז חבט בהגה "לעזאזל!"
"מ.. מה?" שאלתי
הוא נאנח והעביר יד בשיערו "הוא אמר כמה דברים עלייך שעצבנו אותי.. אז הראיתי לו עד כמה הייתי עצבני"
"ל.. למה אתה צריך לריב מכות בגללי ברנדון?" שאלתי
הוא שתק ורק חשק את החסת שלו בלי לומר מילה כשפנה לרחוב של הבית שלי
הבטתי בו ושאלתי שוב "ברנד-" אך הוא קטע אותי בכך שצעק "כי אני פאקינג מאוהב בך"

--------------------

אהובות שלי! תודה לכולכן על התגובות המדהימות שלכן ועל ההצבעות!
אני מעריכה הכל!
אוהבת❤