החייל שלי

פרק 63

משוכתב**

"היא תהיה בסדר" אמרתי כשאחזתי בידיו של גיא.
הוא הביט בעייני והנהן, נשאר בשתיקה שלו.
"אתם לבחורה?" קול סמכותי נשמע לרגע, וגרם לשלושתינו להזדקף ולהתרומם.
"מה איתה דוקטור?" גיא שאל והוא נאנח "אני מצטער, ניסינו כל מה שאפשר אבל זה לא הצליח.. היא לא שרדה"
*******************************
"מה?" גיא שאל וגיחך "מה?"
"אני מצטער" הרופא אמר ופנה אחורה, נכנס בחזרה אל הדלתות השוקופות ומחליף כמה מילים עם רופא אחר שעמד שם.
את מבטי לכדו משפחה שישבה במרחק מה מאיתנו והביטה בנו ברחמים, שגרמו לכעס בתוכי לבעבע יותר ויותר.
"לא.." מלמלתי ודניאל אחד בעדינות בידי וקירב אותי אליו.
"לא לא לא" אמרתי והחבאתי את פניי בחזה שלו, מרגישה איך הדמעות לאט לאט מוצאות את דרכן החוצה בשקט.
"לא!" גיא צרח והקפית אותי במקומי, נותן בוקס בחזקה לקיר מאחוריו ומצליח ליצור שם סדק גדול יחסית.
"היי היי" דניאל אמר ותפס את שתי ידיו של גיא בידו, מנסה להרגיע אותו.
"הוא טועה! הוא טועה!" גיא אמר וניסה להתחמק מאחיזתו של דניאל.
"תרגע" דניאל ניסה שוב, ואני ידעתי שהוא מנסה בעצמו להלחם בדמעות שלו, אבל דניאל כמו דניאל, היה אכפת לו יותר מהקרובים שלו.
"לא יכול להיות" גיא אמר בקול חנוק והתיישב אחורה בכיסא, כובש את פניו בין ידיו ונאנח בבכי בשקט.
"היי" דניאל מלמל אלי לאחר שעזב בעדינות את גיא, מוודא שהוא לא יכאיב לעצמו שוב.
הפניתי אליו את מבטי שכבר היה מטושטש מהדמעות, ונאנחתי בכאב.
הלב שלי לא יכל להכיל את גודל הבשורה שנחתה עלי משום מקום.
אז פשוט ברחתי משם.
הסתובבתי והתחמקתי מאחיזתו של דניאל, והתחלתי לצעוד במהירות לכיוון המעליות.
לחצתי על קומת הגג ויצאתי אל האוויר הקר של הלילה, מרגישה כאילו אני יכולה לנשום שוב.
הרגשתי רע שהשארתי שם את דניאל לבד, אחרי הכל, לא היה לי זכות להביע רגש עד שלא אוודא שגיא בסדר בעצמו.
אבל פשוט לא יכולתי.
אחרי שאיבדתי את ליב, חשבתי שלא אאבד יותר מהקרובים אלי.
חשבתי שנגמר הכאב וכל מה שהיה לי רע בתקופה ההיא נעלם, ואני לא אצטרך לבכות מעל קבר של עוד מישהו.
אבל טעיתי.
האובדן של ספיר היה כואב מנשוא, לא ידעתי כיצד הלב שלי יצליח להכיל את כל הכאב הזה, אם בכלל.
היא הייתה החברה הכי טובה שלי.
היא הייתה המקום שבו יכולתי לפרוק כל מה שכואב לי ולא יכולתי לספר לאף אחד אחר.
נכון שרוב הזמן זה היה דניאל, אבל מאז שהיא נכנסה לחיינו הרגשתי שיש איתי עוד מישהו, יש עוד אישיות שאוכל לסמול עליה.
והיו דברים שלא יכוחתח לדבר עליהם עם דניאל בתור התחלה, והיא הייתה שם תמיד.
ורוב הזמן, דניאל היה בצבא, וכמעט כל היום לא זמין באופן כללי, והיא זאת שמילאה את המקום שלו.
או לפחות חצי ממנו, אבל ללא ספק לא הרגשתי לבד.
ואם נעזוב אותי.
היא הייתה שם תמיד בשביל גיא, היא עשתה אותו מאושר והאירוסין שלהם עשו את כולנו מאושרים.
אחרי התקןפה עם אבא שלה, חשבתי שסוף סוף היא מאושרת והיא עשתה את כולנו מאושרים.
היא גם הייתה החברה הכי טובה של דניאל.
ידעתי שהוא בעצמו לא מבין ולא מעכל מה קורה כאן, והייתי צריכה אותו לידי, ולהיות לידו בעצמי.
אבל לא הייתה לי שום זכות להגיד כלום, כי גיא היה חשוב יותר ממני, וגיא היה זה שזקוק לחיבוק יותר ממני.
הרגשתי כעס בתוכי לרגע, כעסתי על ספיר שהרשתה לעצמה לנהוג בכזאת חוסר אחריות שהובילה למוות שלה.
מה שהיה נראה לי מעט הזוי שנגרם מסך הכל התעלפות קטנה.
אבל לא התעמקתי בזה יותר מדי.
ניגבתי את הדמעות שלי בשרוולים ונשענתי על המעקה, מביטה על רצף האורות באופק וחושבת שמעתה הכל יהיה קשה יותר.
לראות את גיא עצוב היה אחד הדברים שלא חשבתי שאראה לעולם, על אחת כמה וכמה גיא בוכה.
זו הייתה מציאות דמיונית מבחינתי.
הוא היה גבר חזק, הגבר השני החזק בחיים שלי.
הוא היה האח הגדול והחזק שלי עוד מאז הייתי ילדה קטנה.
אני זוכרת איך אהבתי אותו כל כך עוד מגיל קטן, כאילו שהפרש השנים ביננו לא הפריע לי מעולם להיות קרובה אליו כל כך.
הוא היה האח של.. אבל הדבר לא מנע ממני להיות איתו כשדניאל לא היה זמין.
בתחילה אפילו שנאתי את דניאל.
ידעתי שגיא הגדול מבניהם ושנאתי את דניאל על כך שיצא בן להורים שלו במקום בת שאוכל לשחק איתה.
אז הייתי עושה עליו חרם בגלוי ונצמדת לגיא שהיה מקבל את העניין בברכה.
אך ככל שגדלנו, אני ודניאל התקרבנו, וגיא נהיה עסוק בבגרויות וצבא, ומילא את זמנו בעיקר בלרדת על שתינו, אך לעולם לא נטש אותי לבד.
כל דבר שהייתי צריכה, בין אם אנשים אחרים יכלו להשיג לי אותו או לא, גיא היה הראשון לעזור.
ועכשיו, כשראיתי איך משפט אחד הצליח לפרק את הגבר הזה לחתיכות, לא ידעתי מה הוא חוזק יותר.
לא נשארתי שם מספיק כדי לחבק אותו וכעסתי על עצמי, אבל לא הייתי מסוגלת לחזור ולראות אותו מפורק, כי ידעתי שזה יפרק אותי פי שניים.
-נקודת מבט של דניאל-
נאנחתי לעצמי כשבר נכנסה למעליות ונעלמה מעייני.
לא ידעתי איפה לשים את עצמי.
הבשורה על ספיר מוטטה את כולנו באחת.
מערב רגוע בבית, שרק רציתי שלא יגמר לעולם עם הרגע שחלקתי עם בר, נהפך לסיוט הכי גדול של כולנו.
שמתי את הרגשות שלי בצד מאחורי חומה כי ידעתי שאני לא החשוב כאן.
גיא חווה את האובדן הכי גדול מכולנו, ורציתי לוודא שהוא עומד ובסדר לפני שאתן לעצמי להתפרק.
התיישבתי לידו והנחתי יד על גבו בשתיקה.
ידעתי שגיא לא בחור של מילים, באיחוד לאחר אובדן כלשהו.
עוד מאז שאיבד את חבריו הטובים בפיצוץ שארע בבסיס שלהם בתקופה ששירת בצבא, ובין האובדים היה סאם, החבר הכי טוב שלו.
הוא לא היה מדבר.
אלה בוכה בשתיקה עם המחשבות והנוף מחלון חדרו.
אז לא אמרתי כלום, אבל ידעתי שהוא צריך להתאפס על עצמו ולהתעורר בקרוב, כי יש דברים לטפל בהם.
טפחתי בעדינות על כתפו והוא נאנח ומשך בכתפיו.
ספיר הייתה.. באמת יקרה לכולנו.
היא הייתה מן מקום כזה שידעת שאתה תמיד יכול ללכת אליה אם יש לך משהו לדבר עליו.
הנוכחות שלה שנכנסה לחיינו באופן תמידי לפני כמעט שנתיים, גרמה למן שינוי שעשה טוב לכולם.
ידענו שניתו לסמוך כליה תמיד.
ידענו שניתו לסמוך עליה עם גיא.
וידענו שניתן לסמוך עליה שלא תאכזב אותך באופן אישי.
אחרי כל התקופה הזאת שעברה, קיוויתי בליבי שהזמן באמת יעשה את שלו ויהיה לה טוב, אבת לא רציתי שהזמן יעשה את שלו בצורה הזאת.
העפתי מבט בגיא ונאנחתי כשאני עוצר את הדמעות שלי בפנים.
אני לא חשוב עכשיו, רק גיא ואיך להרים אותו מהרצפה.
-נקודת מגט של גיא-
לא מתעכל.
המשפט המזורגג שהרופא אמר פשוט לא מצליח להכנס לי לראש.
הכל מסביבי נהיה שחור, הכל איבד משמעות.
לא רציתי להיות בלעדיה, לא הרגשתי שיש לי טעם לחיים.
היא הייתה הכל בשבילי, בשנתיים האחרונות היא נהפכה לדבר הכי חשוב בחיים שלי.
לא ידעתי איך אני אמור לקום מפה ולהמשיך את החיים שלי כמו שאר העולם, כשהבן אדם היחיד שרציתי לצידי לא נמצא.
ובאיזה שהוא מקום בלב היה בי רצון לקום ולהצטרף אליה.
"אפשר לראות אותה?" קולו של דניאל חלחל לאוזניי וגרם לי להרים מבטי אל הרופא שבישר לנו קודם את הבשורה.
בכמה רגעים, הוא נהפך לבן אדם השנוא עלי עלי אדמות.
ואפילו לא הכרתי אותו.
אבל לא היה לו שום זכות לבוא ולהגיד שספיר מתה, משהו שלא היה לי ברור בכלל, בהתחשב בעובדה שהיא בסך הכל התעלפה.
התעלמתי מהמבטים של המשפחה שישבה לא רחוק מאיתנו והביטה בנו ברחמים, והתרכזתי בשיחה של דניאל והרופא.
"לא" דניאל ענה על משהו שלא שמעתי "אני לא יודע"
"היה כשל חמור בניתוח" הרופא אמר "אנחנו עדיין מנסים להבין ממה הוא נגרם"
"ניתוח?" דניאל שאל "היא בסך הכל התעלפה"
"תשמע בחור" הרופא אמר "אני רק מסייע, אני לא יודע למה היא הגיעה למצב של ניתוח או מאיפה נוצר הכשל, כשהרופא הראשי יצא אני מאמין שהוא יגי-" "מה זאת אומרת אתה לא יודע?" שאלתי והתרוממתי מהכיסא "אתה היית איתה בפנים, איך אתה לא יודע מה קרה?"
"סליחה" הרופא אמר "אני לא המנתח"
"איזה ניתוח?" שאלתי בצעקה "היא רק התעלפה, זה משהו שלא דורש יותר מנוזלים ועירוי במקרה הגרוע, ואתה אומר לי ניתוח?"
"אני אמ.. אמ.. אני אל.. אלך לבדוק מה.. מה היה" הוא אמר כשהביט בי מפוחד ומיד ברח חזרה אל תוך הדלתות השקופות.
"תרגע" דניאל אמר ואחז בכתפי "הוא לא אשם"
"הוא כן" אמרתי והעפתי את ידו "הוא הרופא שלה והוא בכלל לא יודע מה קרה שם!"
"הוא אדיוט" דניאל אמר "אבל זה לא אומר שאתה צריך להתהפך עליו גיא!"
"אז על מי אני אתהפך אם לא עליו? הוא אפילו לא יודע איך קוראים לה"
"תרגע!" דניאל אמר שוב והושיב אותי בכוח על הכיסא "אתה יודע בדיוק כמוך שאם הדבר הכי קטן פה לא יהיה ברור אני אעשה בלאגן גדול יותר ממך!" הוא אמר בקול גבוה "אבל קודם כל תן לרופא המנתח לצאת ולראות מה יש לו להגיד!"
נאנחתי ועצמתי את עייני בחזקה כשהרגשתי אותו מתיישב לידי, רציתי לברוח מהמחשבות, אך המצב לקח אותי ישירות אליהם.
קיוויתי שזאת תהיה טעות, קיוויתי שהרופא המטומטם יצא שוב ויצחק ויגיד שזאת הייתה מתיחה רק כדי לראות איך אגיב.
ייחלתי לזה, והייתי מוכן לתת הכל בשביל לגלות שהיא חיה ושכל זה לא אמיתי.
המבט על פניה ביום שהצעתי לה נישואין לא יוצא לי מהראש.
היא הייתה כל כך שמחה, והעיניים שלה ברקו מאושר.
והלב שלי רקד בתוכי מעצם העובדה שהצלחתי לגרום לה לחייך.
-פלאשבק-
"נו גיא! לאן אתה לוקח אותי?" ספיר שאלה בפעם המליון כשנסעתי היישר אל עמק יער, במקום לנסוע לחוף בעיצומו של הנופש שלנו.
"תחכי ותראי" אמרתי והוא נאנחה בעצבים.
"חשבתי שבאנו לנופש, לא לעשות מסלולים" היא אמרה והביטה אל נעליה "ואני עם עקבים בכלל"
עצרתי את הרכב והעברתי למצב חניה, מסובב את כל גופי ומביט בה.
"אנחנו עוד שניה שנתיים ביחד, את מכירה אותי כמעט חמש שנים, ועדיין לא סומכת עלי?"
"אני כן" היא אמרה ועיקמה פרצוף "פשוט אתה מפחיד אותי עם היערות האלה"
"תנשמי עמוק" אמרתי בחיוך משועשע ונישקתי את שפתיה "את תראי שאת תאהבי את המקום הזה"
היא גלגלה עיניים ונישקה אותי שוב נשיקה ארוכה יותר, שרק גרמה לי לרצות לקרוע מעליה את הג'ינס ולהשאר באוטו הזה.
"צאי, עכשיו!" אמאתי והיא גיכחה ויצאה יחד איתי מהרכב.
טפחתי על הכיס שלי לבדוק שהטבעת במקומה, ואחזתי את ידה, מוביל אותה בעדינות דרך שברי העצים.
לאחר כמה דקות הליכה, הגענו לקחת יער המושלמת שאליה כיוונתי, והשולחן שעליו היה ארוחת הערב שלנו זהר בנרות והאיר את הכל, וגרם למעיין מים הקטן שעמד קרוב, להראות רומנטי יותר מתמיד.
"וואו" היא מלמלה ואחזה בידי חזק יותר "המקום הזה מושלם"
"אמרתי לך" אמרתי וסובבתי אותה חצי סיבוב, מוביל אותה בין שביל הנרות שטובי וג'ון דאגו לסדר לנו מוקדם יותר, שהוביל בסופו של דבר אל השולחן.
"גיא" ספיר מלמלה לידי ונצמדה אלי יותר "מה קורה פה?"
"שום דבר" אמרתי והתקדמתי לאט, מחייך אל טובי וג'ון ובלה חברה של ספיר, שעמדו במרחק מה מאיתנו וקרצו לי.
"למה זה כל כך.. מה.. מה קורה" ספיר מלמלה ואני נעצרתי בסוף השביל והזזתי אותה ממני, אוחז בשתי ידיה בין ידי ומביט בעיניה שברקו.
"אני מניח שאני לא צריך לדבר הרבה כי את כבר יודעת מה קורה כאן" אמרתי כשדמעה ראשונה זלגה לה מהעיניים "אבל אני בכל אגיד מה שרציתי"
היא שתקה, ואני רק המשכתי לדבר "מאז שנכנסת לחיים שלי, למרות ששנאתי אותך ואת שנאת אותי בהתחלה, הרגשתי פתאום שהלב שלי מתמלא"
היא גיחכה ואני חייכתי "את כזאת שלא משנה לאן את נכנסת, החדר סביבך מתמלא באור ולכולם פתאום יש חשק לחייך" המשכתי "את אושר, את האושר שלי, את האישה שאני ארצה לצידי לנצח והאחת שאני תמיד יאהב" אמרתי וכרעתי ברך כשהדמעות שלה כבר יצאו ללא שליטה "ספיר, האם תסכימי להיות שלי לנצח?" שאלתי ופתחתי את הקופסא השחורה הקטנה שהייתי בידי, חושף טבעת יהלום עדינה, בדיוק בטעם שלה.
"כ.. כן" היא מלמלה ואני חייכתי וענדתי על אצבעה את הטבעת לפני שמשכתי אותה אלי לחיבוק, מחייך כשהדמעות שלה הרטיבו לי את החולצה ולשם שינוי, לא היה לי אכפת.
"אני אוהבת אותך" היא אמרה ונישקה את שפתי, וחיוכי גדל בידיעה שזאת הנשיקה הראשונה בחלק החדש בחיים שלנו.
-סוף פלאשבק-
אבל לעת עתה, הכאב התחזק כשהבנתי שהזיכרון ישאר בראשי בלבד, וכזיכרון בלבד.
"אתם לספיר?" קול סמכותי ומבוגר נשמע מעלינו.
הרמתי ראשי באנחה ופתחתי את עייני כשהתרוממתי לקראת הרופא "כן"
"תראה אנ-" "תסביר לי קודם כל איך לעזאזל היא הגיעה לניתוח, ואיך קרה שהוא לא הצליח והיא מתה?" קטעתי אותו והוא כיווץ גבותיו באי הבנה, מסובב ראשו ומביט על שאר המסדרון.
"מה? לא לא! אני חושב שחלה פה טעות" הוא אמר והביט בגליון שבידו.
"מה.. מה זאת אומרת?" דניאל שאל לידי ושילב את ידיו.
"ספיר לא נכנסה לשום ניתוח" הוא אמר "ובפעם האחרונה שבדקתי, שזה היה ממש לפני חמש דקות, היא הייתה לגמרי חיה"
"מ.. מה? אבל הרופא הקודם אמר ש-" "כמו שאמרתי, חלה טעות" הוא קטע את דבריי "אני מצטער שנאלצתם לשבת כאן בידיעה שהיא מתה"
"תסביר לי" אמרתי "אני לא מצליח להבין"
"אתם רואים את המשפחה הזאת?" הוא שאל והצביע על המדפחה שהביטה בנו קודם ברחמים, פורצת בבכי לאחר שאחד הרופאים אחז בכתף הנער שעמד שם והלך כשמבט מצטער על פניו.
"הילדה שלהם הגיעה הנה לאחר שעשתה תאונה, הראש שלה נפגע וכתוצאה מכך חצי מהמערכת התפקודית שלה, לצערי הם לא הצליחו להציל אותה והיא זאת שמתה" הוא אמר "הרופא שהודיע לכם קודם הוא מתלמד, וכנראה טעה במשפחות שלהם היה אמור לבשר את הבשורות"
"רגע.. אז מה המצב של ספיר?" דניאל שאל.
"היא בסדר גמור, נתנו לה מעט נוזלים ועירוי, הגוף שלה חווה הרבה לחץ בזמן האחרון וכנראה התמוטטה בגלל זה" הוא אמר "היא במצב יותר טוב עכשיו, רק צריך לדאוג שבזמן הקרוב היא תנוח ותחזיר לגוף שלה את מלאי האנרגיה שאבד לו"
"רגע" אמרתי והתיישבתי "אפשר להכנס לראות אותה?"
"היא עדיין מחוסרת הכרה בגלל ההשפעה של התרופות, היא אמורה להתעורר עוד כמה דקות ואז אכניס אותך אליה" הוא אמר ואני הנהנתי ושאלתי שוב "היא.. היא חיה? בטוח?"
הרופא חייך ואמר "היא חיה, ללא ספק בחיים"

--------------------------

חה!
אני אחזור ואומר, שאם תהרגו אותי, לא יהיה המשך.
מקווה מאוד שאהבתן, ותודה לכולכן❤❤