M O N S T E R // Larry Stylinson 🐾

5 - "The Beast"

אמפג הקליפ של SOTT .

#HarryPoppins

-----

קמתי מרעשים ליד החלון. הבטתי בפלאפון שלי, שלוש לפנות בוקר.

זאין ישן לידי והחדר היה שקט לגמרי. פחד זרם בעורקיי ונחלצתי מהמצעים, מרגיש את לבי דופק. הבטתי מחוץ לחלון, זה היה נוף ליער מהבניין הגבוה דל המעונות. לפתע יכלתי להבחין בדמות שחורה זזה במהירות ביער, לבי חדל מלפעום. הרגשתי את עיניי מתערפלות אבל המשכתי להביט בפחד שהסקרנות גברה עליו.

פתאום הדמות הביטה לכיווני, וקפאתי במקום. למרות שהיא היתה רחוקה מאוד ממני, העיניים שלה זהרו עד אליי. אור צהוב ובוהק. רציתי להסיט את מבטי ממנה ולשכוח מכל זה, אבל משהו מסתורי גרם לי להמשיך ללטוש את מבטי בצללית הבלתי מזוהה. לבסוף השתנקתי, מסיט את הווילונות חזרה ומסתובב עם גבי אל החלון. אני מרגיע את הנשימה שלי וחוזר למיטה בצעדים רועדים ותמונות שרצות בראשי כמו סרט נע.

רוב הסיכויים שזאת היתה סתם חיה, אבל משהו בעינייה הזוהרות היה נראה קצת...אנושי.

ואחרי המקרה הזה, לא הצלחתי לישון שבוע שלם.

-----

עבר שבוע מאז שישנתי כראוי בפעם האחרונה. כל פעם שהלילה מגיע אני מנסה להעסיק את עצמי ולהטביע את זמני בשיעורי בית. רק כדי שלא יהיה לי זמן לחשוב לעצמי.

זאין היה איתי כל השבוע כי הארי נעלם(זאין טוען שהוא אצל המשפחה שלו בצ׳שייר), וזאין הרגיש בודד רוב הזמן.

אני מרחם עליו, כי גם אני מודע לזה שהייתי מרוחק כל השבוע. לא פנוי לכלום.

״אני מרגיש כאילו כולם נעלמים השבוע״ זאין אומר, ואני מביט בו. זה בדיוק מה שחשבתי.
״אני יודע״ אני ממלמל ומשעין את ראשי על החזה שלו. הוא מלטף את הגב שלי בתנועות מעגליות ואני עוצם מעט את עיניי, מקשיב לפעימות לבו.

״אנחנו צריכים לצאת מפה״ זאין קובע ואני נוהם באי הסכמה ״זאין, בבקשה לא.״

״ברצינות, לו׳. אנחנו חייבים לשחרר קצת את המחשבות שלנו. מה אתה אומר על קמפינג?״

קמפינג? ביער? הו, לא נראה לי.

״א-אני באמת מעדיף שלא, זי׳...״ אני ממלמל, מתפלל שירד מהרעיון אך כמו שהזכרתי מקודם, ברגע שזאין עלה על רעיון שמצא חן בעיניו, הוא לא ירד ממנו.

״קדימה, לו׳, יהיה לנו כיף״ הוא לוחץ מעט את כתפי ומצמיד אותי עוד יותר אליו בעוד שאני מביט מעלה לכיוונו במבט חושש. ״אבל...מה אם יש שם חיות?״ אני מרגיש מחנק בגרוני כאשר אני נזכר בלילה ההוא בשבוע שעבר.

״תאמין לי, הם לא יתקרבו לאוהל שלנו.״ הוא אומר בביטחון ונושק לראשי. אני נאנח ומניח חזרה את ראשי על חזהו. ״ואיך אתה יודע את זה בדיוק?״

״אני מנחש, כי האוהל יהיה רועש מאוד״ הוא לוחש ואני יכול להרגיש את החיוך בלחישתו. לחיי מאדימות ואני מגלגל את עיניי בחיוך. הבדיחות הגסות שלו לעולם לא יהיו לא מאוסות.

״אל תהיה כל כך בטוח״ אני טופח פעמיים על בטנו הנוקשה וקם מחיקו, ״מחר, תהיה מוכן בשמונה בבוקר. אני אאסוף אותך מחוץ לקמפוס עם המכונית שלי״ זאין מחייך אליי ואני נושך את שפתי כתוצאה מלחץ ומהנהן.

״יאיי״.

❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓

בחיים לא חשבתי שאני אסיים פרק ב״יאיי״.

בכל מקרה, דברים מתחילים להיות טיפה חשודים מידי בשביל החיים נטולי הדרמות של לואי, לא כך?

רק רציתי לומר תודה לכל הקוראים/ות שפה! תודה על שאתם/ן לוקחים/ות מזמנכם/ן לקרוא ואפילו להצביע ולהגיב על מה שאני כותבת, זה אומר המון בשבילי🌺

~JPH