M O N S T E R // Larry Stylinson 🐾

78 - "No More Lies" (double chapter)

שלום יפות👋🏼 שמחה לחזור אליכן☺️🌟
אז...שמתי לב שבפרק הקודם הרבה מכן התלוננו שהוא היה קצר מידי, עכשיו- לא שאני מצדיקה את ההתלוננויות כי כאילו... אני הכותבת ואני סוג של מחליטה כמה מילים יהיו בכל פרק, יו נואו? - אבל בכל מקרה, כפיצוי החלטתי לתת לכן פרק כפול היום🤗 אז תהנו, כי זה לא יקרה הרבה😉🦄

אוהבת המון,

~JPH
-----

״שמעת פעם על אנשי זאב, לואי?״

לואי השתנק, וברגע הבא הוא כבר לא היה על המיטה, אלא עם גבו לקיר, בצד השני של החדר. עיניו מלאות בפחד. ״ז-זה לא אמיתי, זה רק בסרטים, הארי. אתה צוחק עליי נכון? זאת רק עוד אחת מהבדיחות האלו שלך שאני לא מבין... מצחיק״ הוא אילץ גיחוך בפחד וסרק את עיניי. אני יודע שהוא מנסה לשכנע את עצמו לא להאמין כרגע. אבל הוא יודע שיש יותר מידי רמזים המעידים לכך שזה נכון, ואני מבין אותו. הוא יברח ממני.

עיניי נפלו, ולבי פעם מהר יותר. ״אני אבין אם תברח עכשיו בצרחות, אבל רק רציתי להגיד לך את זה כי אתה באמת, באמת חשוב לי. אני לא רוצה להמשיך לשקר לך לגבי מי שאני. למה בכל ירח מלא אני צריך להיעלם לך כשבן זוג אחר יוכל לחבק אותך במיטה וללחוש לך עד כמה שהירח יפה בלי רצון להרוס כל פאקינג דבר בחדר, כולל אותך. אני רוצה שתחייה חיים רגילים, תחייה בשבילי את החיים הרגילים שאני אף פעם לא זכיתי לקבל. ״ עצרתי, מביט בעיניו.

(שיט זה קיטשי סוריי)

הוא קפא, עיניו סורקות את החדר עד שנעצרות בחזרה על עיניי. הוא רעד כל כך, וכל מה שרציתי עכשיו היה להיעלם מכאן. הרגשתי כה חסר אונים, כה חלש למולו. כאילו כל מילה שיאמר עכשיו תחרוץ את גורלי לעד.
״אז אתה כאילו... איש זאב?״ קולו היה שקט ורועד. ״ע-עם פ-פרווה והכל..? לעזאזל, אני אפילו לא מאמין שאני אומר את זה כרגע״

משכתי בכתפיי, מעביר את ידי בשיערי. ״כל המיתוסים האלה, על אנשי זאב, הם לא אמיתיים... וגם, אם לומר את האמת, דיי מעליבים. ההורים שלי היו כאלה, אבי רצה לחיות עם הלהקה בעוד שאמי רצתה חיים רגילים. אני וג׳מה, אחותי הקטנה, נשארנו איתה בהולמס צ׳אפל, בעוד שאבי ברח עם אוסטין ועם מייקל -האח הבוגר שהיה כאן אתמול.״

״לא סיפרתם לי עליו״

״כן..ובכן, זה בגלל שהוא מסובב על כל הפאקינג ראש... אנחנו מכחישים אליו קשר.״

לואי התקרב כמה צעדים מהוססים לכיווני והתיישב חזרה על המיטה, רחוק ממני. ״בבקשה אל תפחד ממני״ פלטתי בשקט, מבטי כאוב כשהבטתי בעיניו. הוא נאנח בשקט, מביט לשניה בעיניי בכאב. אני שונא את עצמי כל כך ברגע הזה. אני שונא את עצמי על שהתחלתי להתקרב אליו, כי עכשיו אני פאקינג מאוהב בו והוא מפחד ממני. איך אני אמור לחיות בלעדיו?