M O N S T E R // Larry Stylinson 🐾

83 - "Normal's Boring"

״ה-הארי, חכה״

״מה קרה?״ הארי הסתובב לכיווני בשקט וחיזק את אחיזתו בכף ידי. ״מה...מה אם התוכנית שלנו תיהרס? מה אם מישהו יפגע?״ לחשתי, מרגיש את הגרון שלי יבש וזיעה מתבצרת על מצחי.
״אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך, וגם בי ובקייט. הכל יהיה בסדר, רק תהיה איתי״

הוא אחז באגני והצמיד אותי לגופו, ראשי מסתחרר כשהבטתי בשפתיו ובעיניו הקרובות מתמיד. הלב שלי מאיץ ומאיץ עד שסוף סוף הוא ריסק את שפתיו הרכות על שלי, ואיברי הפנימיים נקרעו לחתיכות.

הוא הזיז את שפתיו בעדינות, באיטיות, כאילו שר לי שיר ערש דרך הנשיקה והרגיע כל טיפת לחץ שהצטברה בתוכי. הוא היה התרופה שלי. והייתי זקוק לו יותר מתמיד.

״אני מבטיח לך״ הוא לחש ופקחתי את עיניי באיטיות, מביט בו מתרחק ממני לתוך היער. היתה לו אוזניה בתוך אוזן אחת ומיקרופון שמחובר לחולצתו כך שיכלתי לדבר אליו ולשמוע כל מה שקרה, אך לא יכלתי לראות דבר. אי הידיעה הרג אותי.

Harry's POV.

הלב שלי פעם במהירות ובחזקה בעודי מתקרב יותר ויותר למקום המיועד ביער. עכשיו אני כבר בטוח שקרה משהו, הרי כל כך שקט פה, ואם מייקל היה באמת כל כך קרוב לאן שאני עומד עכשיו הוא כבר היה מריח אותי ותוקף.

שקט זה אף פעם לא סימן טוב.

עמדתי ליד העץ, מביט במצלמות האבטחה השבורות שהיו מסביבי. לעזאזל. כנראה שמייקל חכם יותר ממה שציפיתי ממנו להיות.

לאחר שווידאתי שהשטח פנוי ושמייקל אכן לקח את קייט למקום כלשהו, רצתי חזרה ללואי. ״ל-לו׳, הוא לקח אותה, אנחנו צריכים לחפש אותם.״ אמרתי, מתנשף. לואי פער את עיניו שנצצו מדמעות. ״ה-הוא מה?״

״הוא לקח אותה, הוא כנראה עלה על המצלמות ועלינו. כל דקה שאנחנו לא רודפים אחריהם הם מתרחקים יותר ויותר״ אחזתי בידו, לא נותן לו להגיד מילה לפני שהרמתי אותו צמוד לגופי, אוחז בו חזק ומתחיל לרוץ.
״ה-הארי, תוריד אותי, אני יכול לרוץ לבד״

״לא ככה״, אמרתי. לא התכוונתי שקולי יצא בנהמה, אבל זה מה שקרה כשעיניי התחילו להפוך לצהובות בוהקות והרגשתי את ניביי מתארכים בפי בעודי מאיץ את ריצתי כל כך שכל מה שלואי יכל לראות היה כנראה נוף מטושטש שמתחלף במאית השניה.

״הארי! מה לעזאזל!״ הוא צעק, אך הידקתי את אחיזתי בגופו הקטן וקירבתי את ראשו לחזה שלי.

״אני לא אתן לשום דבר לפגוע בך, אהוב״

אמרתי בלבי, מוודא שלואי קיבל את המסר כשהרפה מעט את שריריו המתוחים וכרך את ידיו סביב צווארי.

עקבתי אחרי הריח של מייקל עד שנעצרתי ממול בית. יש לציין שהבית היה עצום בגודלו, בעל מראה מעט...נטוש, הייתי אומר.

כמו הטירות המפחידות האלה מהסרטים?

״הו לא, לא לא לא. אנחנו לא הולכים להיכנס לשם! וכשאני אומר אנחנו אני מתכוון גם אליך״ לואי נזף, הוא עדיין רעד מהמהירות הלא רגילה של הריצה והוא עדיין היה בזרועותי. הרגשתי איך כל גופי חזר לקדמותו ונאנחתי. ״לו׳ יהיה בסדר, כמה פעמים אני צריך להגיד לך?״

הורדתי אותו בעדינות את הרצפה, אבל הוא עדיין טיפה רעד והברכיים שלו לא ייצבו אותו אז תמכתי באגנו בידי האחת, ועם השניה אחזתי בעדינות בפניו החיוורות.
״אתה לא רוצה לשם שינוי לעשות משהו נורמלי? כמו להתקשר למישהו לעזרה? אתה לא סופרמן״ לואי מלמל בשקט וגיחכתי, נושק למצחו ומצמיד את ראשו לחזהי, מחבק אותו.

״אנחנו יכולים, אבל... נורמלי זה משעמם״

❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓

שבת שלום🙏🏼🌟💓

~JPH