Harry's POV.
יצאתי מחדר השינה, מפהק, וראיתי את לואי עם גבו אליי במטבח. זה עדיין היה ערב, אז כנראה שלא ישנתי כל כך הרבה זמן. נרדמתי ישר לאחר שחזרתי מהשיעורים, הייתי מותש...
״היי, אתה״ מלמלתי בצרידות לא מכוונת שנגרמה משינה, וכרכתי את זרועותיי סביב אגנו. הוא קפץ מעט אך הסתובב בתוך אחיזתי בחיוך, כורך את זרועותיו סביב צווארי ומנשק את שפתיי. שיט, הלב שלי פעם כל כך מהר פתאום. אני בחיים לא אתרגל לזה.
ליקקתי את שפתיי, צורב את הטעם שלו בזכרוני וחייכתי אליו. ״אך ישנת?״ הוא שאל, מעביר את אצבעותיו בשיערי. ״טוב, איך היה ביער?״ שאלתי.
פניו החווירו לפתע והוא הרים את גבותיו. ״א-איך אתה יודע שהייתי ביער?״
״ובכן, ניחשתי... אתה אוהב ללכת לשם, לא?״ שאלתי בבלבול. למה הוא כל כך נבהל? מה הוא חשב שאני, קוסם?
״הו, כן... ובכן, היה מצוין, כמו תמיד...״ הוא מלמל וחיבק את גופי, קובר את פניו בצווארי והידקתי את אחיזתי בגופו הקטן.
״יופי, מה אנחנו אוכלים?״
״ובכן, ניסיתי להכין את הצלי בקר ההוא שאתה ואוסטין תמיד מכינים, אבל אני לא מבין איך להפעיל את התנור המזויין הזה!״ הוא התעצבן וגלגל את עיניו. גיחכתי, הוא הדבר הכי חמוד, עדין ולא מאיים שקיים על כדור הארץ! הוא פשוט נראה כמו חתלתול עצבני וקטן. הרגשתי את הצורך ללטף אותו. (Me#)
״אתה כל כך חמוד״ חיבקתי אותו בחזקה, מוחץ את פניו כנגד החזה החשוף שלי. ״אתה מתכוון לעזור לי? או לפחות לשחרר אותי? אני מתחיל לא לנשום כאן...״ הוא מלמל לחזהי והניח את ידיו הקטנות עליו, דוחף אותי ממנו בעדינות ומחייך אליי, שיערו עכשיו התבלגן על ראשו ואפו היה מעט אדום מלהימחץ כנגדי וחייכתי אליו בחזרה, מעביר קצבת שיער מאחוריי אוזנו ומחייך עוד יותר כשהרגשתי אותו נשען למגעי.
״אני אעזור לך, אם אתה עד כדי כך מתעקש״ חייכתי בזחיחות וניגשתי אל עבר התנור. ״אתה רק מכוון את המעלות, מסובב לכאן ולוחץ פה... וזהו״ הפעלתי את התנור והסתובבתי חזרה ללואי המוקסם. ״אתה כל כך סקסי כשאתה מבשל״ הוא פילרטט ונצמד אל פלג גופי העליון החשוף, משחק בשרשראות שלי.
״ממ..באמת?״ הבטתי בו בגבה מורמת, והעברתי את מבטי אל ידו הקטנה. רגע, שרשרת הצלב שלי נמצאת על צווארי וכך גם שרשרת מגן הדוד, אבל איפה התליון שלי?
״חכה דקה, לו׳.״ אני אומר בלחץ לפני שניגשתי לחדר השינה. הוא בטח על השידה, הרי אני תמיד מוריד אותו לפני שאני הולך לישון... בטח סתם שחכתי לשים אותו בחזרה.
״קדימה... קדימה... איפה זה?!״ הפכתי כל פריט ופריט על השידה, מחפש בלחץ את התליון יקר הערך. ללואי אין מושג עד כמה התליון הזה חשוב, ואם יגיע לידיים הלא נכונות, זה יהיה הסוף של כולנו.
הוא לא היה בשום מקום.
לפתע, צעקת אימה נשמעה מכיוון הסלון, וקפאתי.
לואי!
רצתי במהירות מחוץ לחדר, מביט בתדהמה במראה שלפניי. הדירה היתה מלאה בזרים, ובכן... לא כל כך זרים לצערי. אלו היו אנשיו של מייקל, הם החזיקו איתם את לואי ואוסטין, עינייהם צהובות וזוהרות והם נהמו לכיווני באזהרה.
פניו של לואי היו מבועתות. עיניו מלאות בדמעות בעודו מנסה להתנגד לאנשים הזרים. אוסטין, לעומתו, היה מלא בזעם כשהביט באחינו הגדול, מייקל, צועד לעברי.
מסביב צווארו לא היה אחר מאשר התליון שלי, ועל פניו חיוך זחוח ומרושע.
״מחפש את זה?"
❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓
אני אוהבת את כולכן ומאחלת לכן צום קל וגמר חתימה טובה! 🌸🌼🌻🌺
~JPH
YOU ARE READING
M O N S T E R // Larry Stylinson 🐾
Fanfiction״יש בבחור המתולתל, הגבוה והחיוור הזה משהו. ואני עומד לגלות מהו.״ //או// לואי חשב ששום דבר יותר לא ישתנה בחיים שלו. הוא אולי אפילו קיווה לכך. היתה לו מערכת יחסים יציבה, וציונים טובים. אך כל זה התנפץ לו בפנים... בדרך הכי חיובית שיש. ----- היי! אם קר...
