פקחתי עין אחת, וכשהבחנתי שזאין ישן לגמרי, פקחתי גם את השניה. אני מתיישב בזהירות ומגשש עם ידיי בחושך כדי למצוא את הבגדים שלי. אני לובש עליי את הבוקסר ממקודם שהיה זרוק לצידי, מכנסי טרנינג ארוכים וסוודר של זאין. הבטתי בפלאפון, זה היה שלוש לפנות בוקר.
אני לוקח את הפלאפון איתי ויוצא בשקט מהאוהל. אני נושך את שפתי ועוצם את עיניי חזק לרגע מהכאב החד שהיכה בעצם הזנב שלי וטיפס מעט במעלה עמוד שדרתי. זאין לא היה עדין כלכך הפעם. לאחר שהתרגלתי לתחושה, אני מתחיל ללכת ספק לצלוע לכיוון המקום שממנו שמעתי את הקול.
אחרי שסיימנו, זאין ישר נרדם, אך אני לא הייתי מסוגל להירדם.
מסיבה כלשהי אני המשכתי לחשוב על היללה הזאת ששמענו. אנחנו שמענו במהלך הלילה עוד הרבה יללות אבל אף אחד מהן לא נשמה כמו היללה ההיא. היא היתה הרבה יותר חזקה. ואני חושב שיכלתי לשמוע בה איזה רגש. כאילו והיללה היתה כמעט אנושית, כאילו החיה דיברה אליי. זה היה קול שאין ביכולתי לתאר אותו.
אני ממשיך ללכת עד שלפתע אני שומע רעש שנשמע קרוב, כמו מין דריכת עלים כזאת. אני עוצר, פעימות לבי דופקות באוזניי ואני מפחד שמא החיה תשמע אותן ותתקוף. אני בקושי נושם כאשר אני סורק באיטיות את העצים סביבי, מאמץ את עיניי לראות משהו בחושך כיוון שאני לא רוצה להדליק את הפנס של הפלאפון, אך לפתע הוא השמיע התראה לא שקטה בכלל ועיניו נפערו. ״שיט״ אני לוחש לעצמי ומרגיש כאילו עיניי מתערפלות מפחד. ״מ-מה לעזאזל?!״ אני ממלמל כאשר אני מבחין בשתי נקודות זוהרות המציצות ממאחורי עץ.
דמעות מתווצרות בעיניי ואני מתחיל לקחת צעדים איטיים לאחור, למרות שזה מרגיש כאילו אני אינני מסוגל לזוז. הפחד משתק אותי ואני רק רוצה לחזור לשכב לצד זאין באוהל החמים ולשכוח מהכל.
הנקודות הצהובות הזוהרות מתקרבות אליי ככל שאני מתרחק. ״ל-לא! בבקשה...״ אני עכשיו לגמרי בוכה, זרועותיי מחבקות את עצמי ולמרות שאני אפילו לא יודע מהי החיה, ההרגשה שהיא עומדת לקרוע אותי לגזרים ולאכול את כל מה שנשאר ממני בוערת בי ושורפת אותי מבפנים.
אני בולע רוק כאשר אני מבחין שהחיה מתגלה כזאב. זאב ענק בעל פרווה חומה כהה ועיניים צהובות זוהרות.
״כ-כלב טוב״ אני פולט, מתרחק יותר אחורה ככל שהוא מתקרב. לפתע הוא משמיע נהמה וחושף את שיניו, אני מייבב בקול ומתייפח, כל גופי רועד וידיי מושטות לפנים, כאילו שאני יכול לעצור את החיה המפלצתית הזאת.
״ל-לא, לא, ל-לא...לא, לא...״ אני מרגיש את החרדה משתלטת על כל גופי ואני הולך אחורה עד שאני מרגיש את גבי נתקל כנגד עץ. אני מכופף את ברכיי ומתיישב צמוד לעץ כשברכיי צמודות לחזה שלי וידיי מכסות את ראשי. אני מנסה להיעלם בעוד ששפתיי רועדות ואני ממלמל ׳לא׳ שוב ושוב ושוב. הכל נהיה שחור ולבי מרגיש כאילו הוא הפסיק לפעום לגמרי.
לפתע הנהמות הפסיקו, ועיניי נפקחו. כמובן שעדיין לא ראיתי כלום כיוון שידיי כיסו את ראשי, אבל יכלתי להרגיש גוף פרוותי מתחכך בכתף שלי. מה?...
אני מרים את ראשי מעט ורואה את הזאב הענק מחכך את ראשי בכתפי כמו חתלתול קטן ורך שרוצה קצת אהבה. ״א-אוקיי״ אני פולט בשקט ומסדיר את נשימותיי. כל גופי עדיין רועד והזאב מרים את מבטו אליי, מביט עמוק אל תוך עיניי. הרגשתי כאילו עיניו הזוהרות האירו את שמי הלילה כמו כוכבים בשמים שחורים.
הרמתי את ידי הרועדת באיטיות, מניח אותה בהיסוס על פרוותו הרכה להפליא של הזאב ומלטף את ראשו בשקט. הוא עוצם את עיניו ומנמיך את ראשו, משעין אותו על יריכיי ונשכב לצידי. חייכתי למראה החמוד שלו והמשכתי ללטף את פרוותו, מתחיל לנשום בקצב סדיר יותר והרעידות הפסיקו בהדרגה.
הוא הרים את ראשו לאחר כמה דקות, וליקק את הדמעות היבשות מלחיי. עצמתי את עיניי וצחקקתי, מרחיק אותו בעדינות ממני. ״אתה חמוד״ אני מבלגן את הפרווה שעל ראשו והוא עוצם לרגע את הכוכבים הזוהרים שבמקום עיניו ופקח אותם. כשהוא קירב את ראשו אליי, יכלתי להריח ריח חלש של אפטרשייב. מה שמצאתי מעט מוזר כי...ובכן, אני לא חושב שלזאבים אכפת כל כך כיצד הם מריחים, אבל נתתי לזה להשתחרר מהמחשבות שלי והמשכתי ללטף אותו.
״אני אקרא לך...בראוני״
❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓
מתחיל להיות דרמטי...😉
מה אתן חושבות על בראוני? ולמה לעזאזל לואי לא ברח על נפשו?..
ודרך אגב, איך היה לכן ל״ג בעומר? 🔥
(אם לא שמתן לב, אף אחד לא ענה כששאלתי אם יש פה קוראים בנים, אז אני אכתוב בלשון נקבה מעכשיו. אם במקרה מצטרף קורא, תגיד לי ואני אכתוב בשתי הלשונות☺️)
~JPH
YOU ARE READING
M O N S T E R // Larry Stylinson 🐾
Fanfiction״יש בבחור המתולתל, הגבוה והחיוור הזה משהו. ואני עומד לגלות מהו.״ //או// לואי חשב ששום דבר יותר לא ישתנה בחיים שלו. הוא אולי אפילו קיווה לכך. היתה לו מערכת יחסים יציבה, וציונים טובים. אך כל זה התנפץ לו בפנים... בדרך הכי חיובית שיש. ----- היי! אם קר...
