M O N S T E R // Larry Stylinson 🐾

12 - "Knives"

״יצאנו לקמפינג ו...אני הרסתי הכל...״ אני ממלמל ושוב מסיט את עיניי מעיניו. ״לא אתה לא...א-אני מתכוון, איך הרסת?״ הוא אומר מהר, ואני נאנח. ״אני לא יודע...אני פשוט, טוב בלהרוס דברים.״ אני מושך בכתפי בעצב ומרגיש את הארי מתקרב ומתיישב קרוב יותר אליי על הספה.

אני לא מצליח לשלוט בלב שלי שמתחיל לפעום מהר יותר מהרגיל.

״הוא אידיוט אם הוא כועס בגלל זה״ קולו הצרוד והנמוך של הארי מהדהד באוזניי, ועיניי מתערפלות לרגע.
״א-אבל...״ אני משפיל את ראשי שוב ומשתתק, לא יודע מה לענות כיוון שאני יודע שהוא הרי צודק.

זאין יכול להתעצבן מהדברים הכי פשוטים ולהפוך אותם לריב שגורם לשנינו המון סבל. אבל זה פשוט מי שהוא, ואני לא יכול לשנות אותו.

״זה לא מגיע לך״ לבי נדם כאשר אני מרגיש את ידיו הגדולות אך העדינות, חופנות את סנטרי ומיישרות את עיניי הכחולות אל עיניו הירוקות הצלולות.
הוא הביט לתוך עיניי במשך כמה שניות, לא משחרר את הכחול שנאחז כל כך חזק בירוק.

אני בולע רוק כשהוא משחרר מאחיזתו אך מבטי נשאר עליו. ״אתה לא מכיר את זאין״ גבותיי מתכווצות מעט בכעס. ״נכון״ הוא משיב באדישות, עיניו המקפיאות שורפות אותי מבפנים עד כדי כך שאני מרגיש את כפות ידיי מתחילות להזיע.

״אתה לא יודע כמה... כ-כמה הוא טוב אליי״ אני מחליש את קולי ממילה למילה ומרגיש את הלחץ בתחתית גרוני. למה אני מרגיש ככה?

אני מנער את ראשי ונמנע מלחשוב על הדברים הרעים בבן זוגי. ״אני רואה...״ אני יכול לשמוע מעט זלזול בקולו של הארי וקם לעמידה בכעס. ״איך אתה מעז?! אתה לא יודע כלום! אתה לא מכיר אותי ואותו בכלל!״ הארי עדיין מביט בי באדישות, משלב ידיו על החזה שלו ונשען אחורה על הספה.

״נכון״ הוא עונה שנית. קולו מלא בביטחון וחסר כל רגש שלבי יכול להצביע עליו. ״א-אז פשוט... תפסיק!״ אני מושך בשיערי, חסר סבלנות וכוח מהוויכוח הזה. הארי רק נעמד למולי בידיים משולבות, גובהו מתנשא מעליי פתאום כשגופינו כמעט צמודים.

״ומה תעשה כשהוא יחזור עוד כמה שעות? שיכור מהתחת? ויתחיל לדבר שטויות שידקרו אותך כמו סכינים בלב? הא? מה אתה עומד לעשות אז, לואיס?״ הוא מגלגל את שמי בארס על לשונו והוגה אותו לא נכון בכוונה.

החזה שלי עולה ויורד, אני מרגיש את ראייתי מיטשטשת בדמעות כשאני צונח חזרה על הספה, יבבה בורחת מפי ואני מעביר יד בחזקה בשיערי ומכווץ את עיניי לרגע. הוא צודק.

״שיט, לואי...״

״לך. מפה.״ אני פולט בשקט, מביט בהבעתו הכועסת שהתחלפה למלאת חמלה לרגע. ״לואי אני---״
״עוף לי מהפאקינג חדר, הארי!״ אני צועק, לאחר מכן משתנק בבכי ויבבות נפלטות מפי. ״פשוט תלך, בבקשה...״ עכשיו אני כבר לוחש, לא מסוגל להוציא עוד קול מפי.

הוא צודק, וזה כואב. זה כואב כמו גיהנום לדעת שזה נכון, זאין כבר לא מתנהג אליי כמו שהתנהג פעם, כשהתחלנו לצאת. הוא יחזור שיכור ואלוהים יודע למה הוא מסוגל.

הארי נותן בי מבט סימפטי אחרון לפני שיוצא מהחדר, טורק אחריו את הדלת.

אני לא יודע מתי זאין יחזור, ואני לא יודע לאן הוא בכלל הלך. אבל מה שאני כן יודע, זה שאני לא רוצה להיות כאן כשהוא חוזר.

❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓

מדוע לואי הגן כל כך על זאין, אם הוא הרי ידע שהארי צודק?

מה הוא ניסה להוכיח להארי/לעצמו?

~JPH