זהו זה. כנראה... כל הדברים שלי ארוזים, והדמעות יבשות.
הארי לא שם לב בכלל. האמת, לא ציפיתי שהוא גם ישים לב. הרי יש לו את אוסטין עכשיו.
״לואי?״ נעצרתי, מסובב את מבטי להארי ואוסטין שיושבים על הספה.
״מה הקטע של המזוודה?״ הארי הרים גבה, גילגלתי את עיניי. מה הוא חושב שהקטע?
״אני חוזר לגור עם ליאם... חשבתי שזה יעזור, ככה לאוסטין יהיה יותר מקום, איתך.״ מלמלתי. הגרון שלי חנוק, כל כך חנוק, אבל אני נלחם בדמעות. נלחם בדחף לבכות, ולצרוח על הארי.
״מ-מה? לא, א-אני... אני יכול ללכת, אני מצטע---״
״אוסטין, תחסוך את זה״ קטעתי אותו. הארי הביט בו, ואז בי. עיניו הקרות הקפיאו אותי. הוא היה נראה כל כך... כועס... ופגוע. לפחות אני מעדיף להאמין שהוא היה פגוע.
״זה לא ירגיש לכם יותר מידי שונה, אני מבטיח״ מלמלתי בגלגול עיניים לפני שיצאתי מהדירה.
עצרתי במקומי, וסגרתי את עיניי כל כך חזק. כל כך חזק שיכלתי לראות את הגלקסיה המשונה הזאת, הצורות האלו. מכירים?
רק רציתי להישאב לשם. רק רציתי שקט. אבל כנראה שלא תמיד מקבלים מה שרוצים...
״לואי?״ ליאם שאל בהפתעה כשנכנסתי לדירה. נייל ישב עליו, והם שניהם היו אדומים כמו עגבניות. הו, יופי.
״ז-זה זמן לא טוב כל כך, מייט. מצטער״ ליאם מלמל במהירות כשנייל האדום קבר את ראשו בצווארו.
״כן...מצטער״ סגרתי את הדלת בשקט, והסתובבתי חזרה.
לא היה לי לאן ללכת. לא היה לי למי להתקשר. אין לי אף אחד כרגע.
היער הוא המקום היחיד שיקבל אותי עכשיו.
התיישבתי על המזוודה שלי, על יד הנהר שהספיק כבר לקפוא חלקית, הרי כבר דצמבר. למרות זאת, הדמעות שלי לא קפאו כלל.. הן רק המשיכו לשטוף את פניי ולגרום לי להיראות כמו אידיוט. אני אידיוט.
למה אני תמיד נופל בשביל אנשים שלא אוהבים אותי? אני עד כדי כך משעמם, שכל מי שהייתי איתו, ברח למישהו אחר?
בטוח עשיתי משהו לא בסדר...
״לו׳...״ לבי קפץ, ונעמדתי מיד למגע היד על כתפי. הרמתי את ראשי להביט בהארי שנשך את שפתו והביט בי. כל כך עמוק בתוך עיניי, כמו שהוא עושה תמיד.
״איך מצאת אותי?״ מלמלתי, מושך באפי. כעסתי עליו כל כך. אני עדיין. אבל לא יכלתי לארגן את הדברים בראש שלי ברגע ההוא כדי לסלק אותו. אז פשוט נתתי לזה לקרות.
״אני תמיד מוצא״ הוא ליטף את לחיי הרטובה, מקרב את ראשינו. הנחתי את ידיי על חזהו, אבל לא דחפתי. למרות שרציתי כל כך, לא הדפתי אותו ממני. כי אני פראייר בשבילו. כי כל מגע שלו יכול להעיף אותי לירח ובחזרה.
לא הדפתי את גופו, אלא איגרפתי את בד חולצתו בידיי, והצמדתי את שפתינו בחוזקה. הארי נהם לתוך הנשיקה, דבר שמצאתי לוהט כל פעם שעשה זאת כשנישק אותי, ואחז בשני צידיי פניי. כל הרגשות שלנו, כל הגעגוע. כל זה- התפרץ בבת אחת בנשיקה כל כך פשוטה.
כמו הר געש עצום שמחכה להתפרץ, וסוף סוף שיחרר את הלבה שלו, ככה הלב שלי הרגיש.
הלשונות שלנו אפילו לא התחרו על שליטה, כי ידעתי שהשליטה בידיו.
מגע שפתיו על שפתיי היה משהו שבחיים לא אצליח לתאר. הוא פתח את פיו, בולע את כל הרגשות שלי לתוכו יחד עם הנשיקה. בחיים לא חוויתי דבר כזה. לא עם זאין, ולא עם אך אחד אחר.
התנשמנו, מצחינו מוצמדים, ורק שהינו ככה לכמה דקות. חולקים את אותו האוויר לנשימה, ביחד עם הרגשות שהתפוצצו מתוך שנינו.
אף פעם לא חשבתי שהלב שלי יכול להרגיש חלש כל כך.
ופתאום הרגשתי משהו קר ורטוב על האף שלי, ועוד אחד, ועוד אחד.
״יורד גשם״ הארי לחש, חיוך חושף שיניים מתפרש על פניו המסורטטות.
״יורד גשם״ אמרתי בצחקוק, שנינו מתחילים לצחוק בקול, מביטים אחד לשני בעיניים. אני אפילו לא יודע למה צחקנו. אולי זאת רק הסיטואציה. צחוקינו דעך לאט לאט, ורק הבטנו אחד בשני בחיוך. גופינו עדיין צמודים, ואנחנו עדיין חולקים את אותו האוויר.
הארי ליקק את שפתיו בעודו מסיט קבוצת שיער מפניי, סורק אותי.
״יש משהו שאני צריך לספר לך״
חיוכי נפל. זהו זה. הוא הולך להיפרד ממני, לטובת האוסטין ההוא. הוא בטח כבר נישק אותו לפני שנישק אותי.
אבל כל המחשבות האלה, לא גרמו לי להרגיש עד כדי כך אידיוט, עד ששמעתי את הארי אומר;
״אוסטין הוא אחי הקטן״.
❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓
מי ראתה את זה מגיע😂
דרך אגב, אוסטין בתמונה למעלה
~JPH
YOU ARE READING
M O N S T E R // Larry Stylinson 🐾
Fanfiction״יש בבחור המתולתל, הגבוה והחיוור הזה משהו. ואני עומד לגלות מהו.״ //או// לואי חשב ששום דבר יותר לא ישתנה בחיים שלו. הוא אולי אפילו קיווה לכך. היתה לו מערכת יחסים יציבה, וציונים טובים. אך כל זה התנפץ לו בפנים... בדרך הכי חיובית שיש. ----- היי! אם קר...
