ברגע שנכנסתי חזרה לדירה, כל המבטים היו עליי. הבנתי מדוע.
הם רוצים תשובות, תשובות שאני לא יכול לספק להם. לא כרגע.
אני לא רוצה לעשות את זה, אבל אין לי ברירה. הם לא יכולים לדעת, אפילו לא לואי.
סימנתי לאוסטין שאני אדבר איתו על זה אחר כך לפני שהבטתי בכולם. ״אני כל כך מצטער״
הרגשתי את עיניי נדלקות כמו נורות לד עוצמתיות, מביט בהבעתו המפוחדת של לואי. לואי שלי. הדבר הבא שעשיתי היה להעביר את מבטי בעינייהם של כל אחד מהנוכחים בחדר. חוץ מאוסטין, כמובן, כי זה לא ישפיע עליו.
״תשכחו הכל״ אמרתי בפשטות, כאב מכרסם את החזה שלי כשפרצופיהם חסרי הישע דל כל חברי הטובים מביטים בי בחוסר אונים לפני שמצמצתי פעם אחת, גורם לכולם להתמוטט בשינה ולעיניי לחזור למצבן המקורי.
Louis' POV.
התעוררתי לצד הארי. מה לעזאזל קרה אתמול? אני רק זוכר שהיה את הדבר הזה עם הזאבים ושתינו בירות בדירה... כנראה שתיתי יותר מידי.
״האז... קום״ נישקתי את לחיו כמה פעמים והתכרבלתי בגופו עוד יותר. ״מממ..״ הוא מלמל, פוקח את עיניו הירוקות. הוא כל כל יפה, איך אני מסוגל לעמוד בפניו בכלל?
״אתה... זוכר משהו מאתמול?״ הוא שאל בהיסוס. אתמול? אתמול מרגיש לי כמו גוש מעורפל של דברים שספק קרו ספק לא קרו. כמו חלום אחד גדול שמערפל לי את תת המודע.
״לא ממש, למה? מה עשיתי?״ מתאים לי לעשות דברים הזויים כשאני שיכור. אני לא אהיה מופתע, אבל... אולי טיפה מאוכזב מעצמי.
״הו, כן... אתה לא הפסקת להימרח עליי ולצעוק ׳אני בהריון הארי! אני בהריון!׳.״ הוא התפרץ בצחוק וגילגלתי את עיניי. ״נו באמת״ הכיתי את כתפו בצחקוק, אך הוא רק משך אותי מעליו כך ששכבתי על גופו, ראשי מונח על חזהו החשוף.
״אתה חושב שהזאבים עזבו כבר?״ לחשתי, הארי הנהן. ״הם עזבו, הכל בסדר״ הוא ליטף את הגב שלי ברכות ונשק למצחי. ״עכשיו קום, יש לנו לימודים להגיע אליהם״ הוא טפח על ישבני פעמיים וקפצתי. ״הארי!״
״מה? אתה יודע כמה קשה זה לעמוד בפני הדבר הזה?״ הוא נשך את שפתיו, גורם לי להסמיק. אלוהים.
״קצת שליטה עצמית הארי, רק קצת.״ קרצתי לו, והלכתי לחדר המקלחת, ואני אשקר אם אגיד שלא ניסיתי להבליט כמה שיותר את ישבני בעודי הולך.
-----
״הארי סטיילס ולואי טומלינסון לחדר המנהלת מיד״ קולה של גברת ריין נשמע בכריזה פתאום, ועשרות מבטים הופנו אל שנינו, כל השאר מתעלמים.
״מה עשינו עכשיו..?״ הארי מלמל, ואחז בידי כשהלכנו לכיוון הבניין המוכר.
״מזהים אותו?״ פרצופה הכועס של גברת ריין בירך את פנינו כשנכנסנו לחדרה. מול שולחנה ישב לא אחר מאשר אוסטין. לעזאזל.
״היי, א-אוסטין״ מלמלתי בשקט ואוסטין הבזיק לשנינו לשנינו מבט מתנצל ושקע יותר בכיסאו.
״אתם יודעים שחוק מספר אחד באוניברסיטה הוא שאף אחד לא נשאר כאן אם הוא אינו רשום!״ היא אומרת, טון קולה רשמי ומבהיל.
״כן, גברת ריין, אבל אוסטין הוא אחי הקטן והוא רב עם אימנו, לא היה לו איפה לגור!״ הארי שיקר, שולף את הפרצוף הכי מתרפס שלו.
״יכלתם לספר לי״ מבטה התרכך מעט, אך עדיין נותר רציני. ״אוסטין יאלץ למצוא לו מקום אחר לגור בו, או לשלם לאוניברסיטה ולהתחיל ללמוד משנה הבאה״ היא הציעה, והבטתי באוסטין מאחוריה שהניד בראשו בטירוף.
״אחרי כריסמס הוא כבר לא יהיה פה, גברתי״ הארי ענה בשקט.
״אני אצטרך להשאיר את שניכים בריתוק מחר, תנקו את הקמפוס במשך היום.״ היא קובעת, אני והארי נאנחים בתבוסה. מה נעשה עם אוסטין? נצטרך למצוא לו דירה משל עצמו.
בכל מקרה, נתראה בקרוב, חדר ריתוק...
❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓
האם הארי עשה את המעשה הנכון?
מה אתן חושבות שיקרה כתוצאה מכך?
~JPH
YOU ARE READING
M O N S T E R // Larry Stylinson 🐾
Fanfiction״יש בבחור המתולתל, הגבוה והחיוור הזה משהו. ואני עומד לגלות מהו.״ //או// לואי חשב ששום דבר יותר לא ישתנה בחיים שלו. הוא אולי אפילו קיווה לכך. היתה לו מערכת יחסים יציבה, וציונים טובים. אך כל זה התנפץ לו בפנים... בדרך הכי חיובית שיש. ----- היי! אם קר...
