אני לא הבנתי עד כמה התגעגעתי ללהיות ביער עד עכשיו.
הדבר שהכי אהבתי היו הגבולות הבלתי מוגדרים, וריח הטבע. במיוחד אחרי הגשם.
אני לא מאמין שבעוד חודש וקצת נצא לחופשת הכריסמס, אני אראה סוף סוף את המשפחה שלי. הבנות וארני בטח ממש התגעגעו אליי. מה שבטוח, אני מתגעגע אליהם...
אני כבר יכול לדמיין את ארוחת החג, ואת בוקר החג, ושיט! אני צריך לקנות מתנות לכולם! אולי כשאחזור אבקש מהארי ואוסטין לבוא איתי, הרי הם בטח גם חוזרים הביתה וגם צריכים לקנות מתנות, לא?
הבטתי לנעליי מלאות הבוץ, ולעלים הרטובים עליהם רגליי דורכות. הכל היה פשוט מושלם מידי.
לפתע הבחנתי בנקודת אור קטנה בין העלים החומים-כתומים.
״מה לעזאזל...״ מלמלתי כשהרמתי את החפץ מהאדמה. כשניקיתי את זה מעט מהלכלוך, זה התברר כתליון עם אבן קטנטנה וכחלחלה. מאוד מזכיר את התליון שסבתא של הארי נתנה לו, רק שהאבן היתה כחולה, ולא ירוקה.
עכשיו ההתלבטות שלי היתה אם להשאיר את זה כאן, או לקחת?
מצד אחד, יכול להיות שזה של מישהו, והוא יחזור לחפש את זה בבוקר... אבל מצד שני, אני ממש ממש אוהב את השרשרת הזאת.
החלטתי בכל זאת לקחת אותה, כי מה הסיכויים שהבן אדם הנכון ימצא אותה אחריי? אפסיים.
הנחתי את התליון מסביב צווארי, סוגר אותו עליי ומסתיר אותו בכך שמכניס לתוך צווארון חולצתי.
-----
״היי״ קראתי כשנכנסתי לדירה, מבחין בשני האחים יושבים על הספה. ״לקח לך הרבה זמן...״ הארי מלמל וקם לכיווני, עוטף את ידיו סביב אגני ומנשק את שפתיי ברכות. כמעט שחכתי שגם אוסטין בחדר.
לפתע הרגשתי צריבה בחזה שלי, כמו אש. כאילו הצמידו אליי גפרור בוער. זה כאב כמו גיהינום.
נאנקתי בכאב ומיהרתי להתרחק מהארי. נראה כאילו הארי הרגיש זאת גם, כי הוא גם פלט קול כאוב והרחיק את גופינו. ״מה לעזאזל?!״ הוא כיווץ את גבותיו, ואני הייתי עסוק בלשפשף את המקום הכואב. הרגשתי את התליון מבעד חולצתי הדקה, זה היה בדיוק באותו המקום!
״שיט, לואי יש לך חור בחולצה. תוריד אותה רגע״ הבטתי מטה ומשכתי מעליי את החולצה. החור היה קטן, וקצוותיו שחורים כנגד בד החולצה הלבנה. ממש כאילו שרפו אותה.
״מה זה?״ הארי הצביע על השרשרת שלי, שנחה על יד פצע הכוויה על עורי. ״א-אמ... מצאתי אותה ביער, והיא היתה דומה לשלך... חשבתי שזה יפה״ משכתי בכתפיי. הפצע שרף כל כך, כבר הזכרתי?
הוא נאנח ונראה מאופק, בעודו מפנה אליי את גבו והולך לכיוון השירותים.
הוא הביא ערכת עזרה ראשונה ואני בנתיים הורדתי את התליון מגופי. אין לי מושג כיצד זה קרה, אבל איבדתי את החשק לגמרי מלענוד אותו.
הוא הוציא משחה לבנה נגד כוויות, ולקח מעט על אצבעו. ״זה בסדר?״ הוא שאל בשקט כשעיניו הצטלבו בתוך עיניי. קפאתי, אך בכל זאת פלטתי ׳כן...׳ חלש.
ולא ידעתי עד כמה שורפת המשחה הזאת יכולה להיות- אבל אחרי כמה דקות הכאב נחלש ואצבעותיו של הארי עברו בעדינות על החזה החשוף שלי.
לולא הארי היה כל כך קרוב אליי, בטח הייתי קופא מקור עכשיו.
״תודה״ פלטתי והוא הרים אליי את ראשו. ״אין על מה״ הוא חייך חצי חיוך מרומז לפני שתפס את שפתיי לנשיקה. השארתי את עיניי עצומות גם לאחר שהתנתקנו, ופקחתי אותן באיטיות. והוא היה שם, עם העיניים הירוקות המסנוורות האלו שלו והשפתיים האדומות והפתוחות למחצה. ירדתי עם עיניי לצווארו החיוור, ולחזה שלו. ורק אז הבחנתי בכתמי הדם הטרי שכיסו את חולצתו הלבנה.
❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓❓
אני לא ממש יודעת מה לשאול על הפרק הזה כי טוב... יש יותר מידי מה לשאול.
מקווה שהיום עובר עליכן טוב🌟
~JPH
YOU ARE READING
M O N S T E R // Larry Stylinson 🐾
Fanfiction״יש בבחור המתולתל, הגבוה והחיוור הזה משהו. ואני עומד לגלות מהו.״ //או// לואי חשב ששום דבר יותר לא ישתנה בחיים שלו. הוא אולי אפילו קיווה לכך. היתה לו מערכת יחסים יציבה, וציונים טובים. אך כל זה התנפץ לו בפנים... בדרך הכי חיובית שיש. ----- היי! אם קר...
