"דניאל, יותר מהר", ליאת זרזה את ביתה.
"אני באה אמא", דניאל אמרה. היא כיבתה את האור שבחדרה בפעם האחרונה.
היא החזיקה את המזוודה הסגולה שלה וצעדה לאט לאט.
ואז, היא נעצרה ליד חדר ריק שדלתו פתוחה.
"אני יודעת דניאלי, גם לי זה קשה", ליאת אמרה והתקרבה אל דניאל.
"אז למה את מתחתנת שוב?" דניאל שאלה ונאנחה.
"דניאלי, אני גם מתגעגעת לאבא שלך, אבל מה את רוצה? עברו שלוש עשרה שנים, את כבר בת שש עשרה", ליאת אמרה. היא חיבקה את דניאל.
"אני יודעת", דניאל לחשה באוזנה. ליאת שחררה את החיבוק.
"בואי דנדוש", היא אמרה והתחילה ללכת לדלת.
"רגע", דניאל אמרה. היא נכנסה לחדר הריק והסתכלה מסביבה.
"ביי אבא", היא אמרה, "אני מתגעגעת אלייך".
דמעות נצצו בעינייה של דניאל.
"בגללי היצור הזה הרג אותך", היא חשבה.
דניאל ניגבה את הדמעות ויצאה מהחדר שהיה בעבר חדר העבודה של אביה.
"ביי אבא", היא אמרה שוב כאשר היא סגרה הדלת, "לתמיד".
היא יצאה מהבית.
"בואי", ליאת אמרה ושתיהן נכנסו למונית.
הנהג שם את המזוודות בתא המטען וחזר פנימה.
"אפשר לנסוע?" הוא שאל.
"כן", ליאת אמרה. הנהג התחיל לנסוע.
"את תאהבי את הבית החדש", ליאת אמרה לדניאל, "את תראי".
"כמו שאני הייתי אמורה לאהוב את אלי, שירי ורודי?" דניאל שאלה והסיטה את מבטה מליאת לחלון המונית.
"יהיה בסדר", ליאת אמרה, "יהיו לך אחים, בית חדש, התחלה חדשה".
"אני לא רוצה בית חדש, או אבא חדש, אני רוצה את אבא שלי", דניאל אמרה, "ולא איזה תחליף. את לא מבינה את זה?"
הדמעות שוב נצצו בעינייה של דניאל, אבל היא ניסתה להסתיר את זה.
"את תתרגלי לזה", ליאת אמרה, "את תראי, רק תתני להם צ'אנס".
"כן, כבר אמרת את זה", דניאל נאנחה, "גם אם אני לא אקבל את זה, אין לי ברירה, נכון? את מתחתנת מחר, עם נירן. מה זה בכלל השם הזה, נירן?"
VOCÊ ESTÁ LENDO
אנשים מפלצות ומה שמעבר
Fantasiaאף אחד עדיין לא הסתכל לתפלצת בעיניים ונשאר בחיים. אף אחד, לא ערפדים, או פיות, או מכשפות, או כל סוג אחר של מפלצות, גם לא חיות. וכמובן, גם לא בני אדם. אף אחד, טוב, אולי כמעט אף אחד. רק ילדה קטנה, בת שלוש, הסתכלה לתפלצת ישר בעיניים, ונשארה בחיים. ילדה...
