דניאל שכבה על המיטה שלה, דלת חדרה הייתה סגורה.
היא בהתה בתקרה והתמקדה בשקט והדממה, אבל אז, קריאות הוציאו אותה מהרהוריה.
"ביי אבא", היא שמעה את קולה של אלי.
"ביי חמודים", היא שמעה את נירן עונה.
"הם הולכים למסיבה?" דניאל שאלה את עצמה, "אני חייבת לברר את העניין הזה!"
מאז שהיא שמעה את השיחה של רועי ושירי, היא החליטה שהיא רוצה לברר את העניין, את כל הנושא הזה שהם דיברו עליו, ערפדים ומכשפים, ועוד יצור שלא הכירה, התפלצת.
"מעניין מה זה תפלצת", היא חשבה לעצמה שקמה מהמיטה.
היא יצאה מהחדר והתגנבה החוצה, היא החליטה שיהיה יותר טוב אם ליאת ונירן לא יראו אותה. היא יצאה מהבית וראתה את אחיה החורגים מרחוק.
"עכשיו או לעולם לא", היא אמרה לעצמה והתחילה לרוץ קדימה.
במשך כל המעקב, היא הקפידה להסתתר, היא לא רצתה שהם יראו אותה, כמובן.
"לאיפה הם הולכים?" היא שאלה את עצמה, בעודה נמחצת בין גדר לשיח.
אחרי עוד כמה דקות של מעקב, הם הגיעו לבית קברות.
"מה?" דניאל שאלה את עצמה, "מה הם עושים בבית קברות? זה קריפי לגמרי!"
היא עקבה אחריהם בעיניה, הם נכנסו פנימה והתקרבו לאחד הקברים.
"וואו", רועי אמר, בתור תגובה אלי נעצה בו עיניים.
"מה את רוצה?" שירי שאלה את אחותה.
"שלא תדחפי", אלי אמרה ודחפה את שירי קלות.
"תירגעו", רודי אמר, "זה לא הזמן. בואו כבר".
עכשיו, דניאל כבר התחבאה מאחורי אחת המצבות. היא הרימה מעט את מבטה, וראתה דבר מוזר.
"מה עכשיו?" רועי שאל. אלי גלגלה עיניים וגיחכה.
"לפחות היית מלמדת אותו משהו", אלי אמרה לשירי.
"אולי תרדי ממני?" שירי שאלה.
"מותק", אלי אמרה, "עדיין לא תפסתי".
"היי", רודי אמר ונעמד בניהן, "אל תריבו עכשיו".
"מה שתגיד", אלי אמרה וגלגלה עיניים.
"תגידו, מה הסיפור של הדניאל הזאת?" רועי שאל, "כאילו, אמא שלה... אבא שלכם... אני לא רואה את הקשר".
"גם אנחנו לא, זה בסדר", אלי אמרה וחייכה חיוך ציני.
"מה יש לה זאתי?" רועי חשב.
"טוב, תפתח כבר את הקבר", אלי זרזה את רודי, "הם בטח כבר התחילו".
"המסיבה בתוך... הקבר?" מחשבה מצמררת עברה במוחה של דניאל.
היא צפתה ברודי, שפתח את הקבר, ואז היא ראתה את שלושת אחיה החורגים, ורועי, נכנסים פנימה. היא התקרבה לקבר, שנסגר מעצמו.
"אמא", היא לחשה, היא ממש נלחצה, ובעיקר מתה מפחד.
"לא... זה לא קרה עכשיו, זה חלום רע..." היא ניסתה לשכנע את עצמה, "אמא שלי הולכת להתחתן עם... עם מה בעצם? השד יודע!" היא התחילה ללכת אחורה, עברה בה המחשבה של לנסות להיכנס, אבל אחרי הרהור נוסף בנושא, היא הגיעה למסקנה שהיא לא עד כדי כך משוגעת.
"זה לא הגיוני", היא חשבה. היא רצה מחוץ לבית הקברות, היא התרחקה קצת ורק אז עצרה.
היא הסתכלה אחורה, לכיוון בית הקברות.
"אני לא מאמינה", היא לחשה. היא התחילה ללכת לכיוון הבית.
לפתע, היא חשבה שהיא שמעה משהו, אז היא התחילה לרוץ כמו משוגעת בלי להסתכל אחורה. שהיא הגיעה הביתה, היא פתחה את הדלת ורצה לחדר שלה. היא נכנסה פנימה וטרקה את הדלת.
"רגע אחד... פה אני מתחבאת? פה אני מרגישה מוגנת?" היא הרהרה לעצמה אחרי שהתיישבה על המיטה. דניאל הרגישה שהיא משתגעת, היא לא ידעה אם זה סתם או...
היא ניסתה לשכנע את עצמה שהיא סתם מדמיינת, אבל לא היה לה הסבר הגיוני אחר חוץ מאשר: הם לא אנושיים.
היא נמרחה על המיטה, היא חשבה מה לעשות:
לספר למישהו? לשמור את זה לעצמי? לגלות להם שאני יודעת?
היא תפסה את ראשה בידיה, עצמה עיניים וניסתה להתרכז.
הדבר היחיד שהיא חשבה עליו באמת, היה כמה שהיא עייפה.
לבסוף, בין כל ההרהורים, המחשבות וההתלבטויות, היא נרדמה.
בחלומה, היא ראתה אישה בעלת עיניים חומות ושיער שחור, כמו לאמא שלה.
"דניאל", האישה קראה לה, "בואי לפה, אני לא אפגע בך. אני אוהבת אותך".
חיוך התפשט על פניה של דניאל, בחלום לא הטרידו המחשבות על משפחתה החדשה.
BINABASA MO ANG
אנשים מפלצות ומה שמעבר
Fantasyאף אחד עדיין לא הסתכל לתפלצת בעיניים ונשאר בחיים. אף אחד, לא ערפדים, או פיות, או מכשפות, או כל סוג אחר של מפלצות, גם לא חיות. וכמובן, גם לא בני אדם. אף אחד, טוב, אולי כמעט אף אחד. רק ילדה קטנה, בת שלוש, הסתכלה לתפלצת ישר בעיניים, ונשארה בחיים. ילדה...
