אנשים מפלצות ומה שמעבר

פרק 47

"היי רודי", משי אומרת עם חיוך דבילי על פניה. היא מתקרבת אליו, הוא אליה, היא עוצמת עיניים ואז... "משי!" מרינה קראה. משי קפצה מהמיטה. בוקר. מה שאומר שהכל היה בעצם, חלום? כן, כן, כן. זה כל מה שזה, חלום דבילי. "ההורים שלך חוזרים מחר", מרינה מזכירה לה. משי רק מהנהנת בזמן שהיא דוחפת לתיק שלה את האוכל. היא ממלמלת ביי בזמן שהיא יוצאת מהבית. תחנת אוטובוס, לעלות עליו, לרדת, ללמוד, לחזור הביתה... המעגל הזה לא נגמר! ובשביל מה? לקום מחר ולעשות אותו דבר בדיוק. טוב, מחר ספציפית לא, כי אין לימודים. "יום שישי", משי מלמלה לעצמה בזמן שהתיישבה במושב שלה. היא ירדה מהאוטובוס ונשמה עמוק. היא החליטה שהיא לא יכולה להמשיך עם כל זה יותר, נמאס לה! היום, זה היום הגדול, בו היא תספר לרודי מה היא באמת מרגישה. החלום שהיה לה בלילה רק גרם לה לרצות את זה יותר. היא לא רוצה לחלום את זה, היא רוצה לחיות את זה! אם הוא יגיד לה כן, זה יהיה היום המאושר ביותר בחייה. אבל רגע, מה אם לא? על זה היא לא חשבה קודם. היא נעצרה ליד שער בית הספר. היא נגעה בשרשרת שלה, פנינה ורודה שמסמלת שהיא הנסיכה. היא קיבלה אותה מאמא שלה, שקבלה מאמא שלה, שקיבלה מאמא שלה, וכן הלאה. הרבה הלאה. היא נכנסה לתוך שער בית הספר והמשיכה ללכת. אם לא, היא פשוט תדע. לא משנה מה התשובה תהיה, היא תדע. אם התשובה תהיה לא, לפחות היא תדע להפסיק לחיות באשליות. היא ניסתה להתרכז בכן. כן קטן ממנו... היא ראתה רק מה אפשר להרוויח מכל העניין הזה. היא הלכה לכיוון המגרש, בגלל שהיה הרבה זמן עד השיעור הראשון. היא ראתה את אדם, בן ורודי יושבים על ספסל כמה מטרים ממנה, מדברים. היא נאנחה והסתכלה על רודי. איך הוא צוחק ישר אחרי שבן אמר משהו, בטח סיפר בדיחה. אדם פתאום הבחין בה. היא הרגישה זאת ונדרכה. "אני כבר חוזר", אדם אמר ואז קם מהספסל. הוא התקרב למשי. "היי אדם", משי אמרה. היא הסתכלה מעבר לכתפו, על רודי. אדם סובב מעט את ראשו ואז חזר להסתכל עליה. "היי, רוצה להצטרף?" הוא שאל. "מה?" משי שאלה וכיווצה גבות. "את פשוט בוהה בנו, אז חשבתי, אולי את רוצה להצטרף אלינו", אדם הסביר, "מאוד מעניין, אנחנו מדברים על המשחק שהיה אתמול. בן גם הזכיר לנו עכשיו איך אחד מהשחקנים החליק, ככה ניצחנו דרך אגב", הוא נעצר רגע כדי לנשום והסתכל עליה. "אבל כל זה לא מעניין אותך, נכון?" הוא שאל, "את לא רוצה להצטרף אלינו, את רוצה להצטרף אל רודי". "מ... מה?" משי גמגמה. זה כל כך ברור שהיא מחבבת אותו? "אז בבקשה, תעשי את זה כבר, כי הוא גם בעניין", אדם אמר. "מ... מה?" משי גמגמה שוב. אדם נאנח בקול וגלגל עיניים. "תגידי, את יודעת להגיד משהו אחר?" אדם שאל. "מ... מה?" משי גמגמה, שוב, "לא... כאילו, כן. מה?" "אני נכנע", אדם אמר, מרים את שתי ידיו למעלה והולך אחורה. "אני כזאת סתומה", משי נאנחה בשקט, משפילה את מבטה ובועטת באבן. היא שיחקה עם הגומייה שלה שהייתה ממוקמת נמוך, בגלל הצמה שלה, והתחילה ללכת. היא זמזמה מנגינה ישנה של בנות ים. היא הסתובבה קצת עד שנשמע הצלצול. היום עבר מהר מאוד, ובלי לשים לב, כבר הגיעו לסוף. "לא לשכוח, מי שלא עשה היום את המבחן, עושה מחר", המורה הזכיר, "ואני לא אתן עוד הזדמנות כזאת, זה היה חד פעמי". "ומה אם תהיה לי סיבה מוצדקת?" מישהו צעק מסוף הכיתה. "כאשר תהיה לך סיבה, אדון גיל הצעיר, תבוא אליי ואני אחליט אם היא מוצדקת או לא", המורה החזיר. צחקוקים נשמעו ברקע ביחד עם הצלצול של ההפסקה האחרונה. אחרי זה יש לה מתמטיקה. היא אף פעם לא הבינה איך היא הגיעה לחמש יחידות. "אני-גרועה-במתמטיקה", היא אמרה אז. אבל עמוק בפנים שמחה שהיא הצליחה להגיע לחמש יחידות. היא חמש יחידות גם באנגלית. אלי ולידור יורדות עליה על זה שהיא חכמה, חנונית כזאת שתמיד מקשיבה בשיעורים. תמיד היו לה ציונים טובים. אבל היא שנאה שאמרו לה שהיא גאון וכל זה, כי היא לא. "רודי!" משי קראה. התיק שלה, התלוי על כתפה הימנית, כמעט נפל בזמן שהיא רצה לכיוונו. היא סידרה את התיק שנעמדה לצידו, ליד הלוקר שלו. הוא הוציא ספר מתמטיקה והכניס לתיק. "היי מש", אמר בזמן שתלה אף הוא את תיקו השחור על כתפו הימנית. הם הלכו ביחד לבחוץ, מדברים על שיעור אנגלית, שהיה השיעור הקודם. משי רצתה להגיד לו, אבל שרק פתחה את פיה, הוא שאל: "אוי, תשמעי איזה חידה שאדם סיפר לי היום, לא הצלחתי למצוא את התשובה, אבל את בטוח תצליחי". זה גם אחד הדברים שהוא אוהב בה, היא גם יפה וגם חכמה. "שוט", משי אמרה, מסתירה את האכזבה. כמובן שהוא לא הרגיש. הם התיישבו על ספסל ומשי העבירה יד על שיערה. "זאת חידת היגיון כזאת", רודי אמר. משי הנהנה, היא התחילה לחשוב שאולי היא לא צריכה לספר לו בכלל מה היא מרגישה. "מה זה, פרי פיצוצי?" רודי שאל, "חמש אותיות", המשיך. פרי פיצוצי... משי חזרה על שתי המילים האלו בראשה, חושבת על התשובה. הם הסתכלו אחת על השני, ומשי ניסתה לא לבהות בו יותר מדי, אז היא השפילה מבט. היא עיוותה מעט פנים מנסה לחשוב על תשובה. חיוך קטן עלה על שפתייה, יש לה תשובה. "רימון", היא אמרה. רודי פלט גיחוך קטן והנהן. הוא באמת האמין שהיא חכמה. לבן לקח שעה שלמה, אבל בסוף הוא מצא את התשובה, בעוד שהוא עצמו לא ידע מה זה. בן גילה לו את התשובה. רודי הסתכל על משי, שבדיוק באה להגיד משהו. "ידעתי שזה יהיה משחק ילדים בשבילך", אמר, "סליחה, רצית להגיד משהו", המשיך. "כן, מה שרציתי להגיד זה שאני-" הצלצול קטע אותה. היא נאנחה. כאילו היקום מנסה למנוע ממנה לספר לו. אם היא תנסה עכשיו, היא בטח תאבד את הקול שלה, ומה זה בת ים בלי קול? "אנחנו נאחר לשיעור", היא מלמלה בזמן שקמה מהספסל. היא הלכה משם בהליכה מהירה. לא כי היא פחדה לאחר, אלא כי היא פחדה מהאמת. זאת לא באמת הייתה הליכה, זאת הייתה בריחה. כי זה כל מה שהיא רצתה לעשות עכשיו, לברוח.