דניאל נכנסה לחדרה וזרקה את התיק על המיטה.
"מה?" ליאת נכנסה לחדר.
"אמא, אני צריכה לשאול אותך משהו", דניאל אמרה. היא סגרה את הדלת וגררה את ליאת למיטה.
"מה?" ליאת שאלה.
"אחרי שסבתא נפטרה, שדיברו איתנו... הם אמרו שהייתה איזו נערה, או... לא חשוב, ש...
שביקרה אותה, או משהו", דניאל אמרה.
"כן, ו...?" ליאת שאלה, מנסה להגיע לנקודה.
"את זוכרת אולי איך קראו לה?" דניאל שאלה.
"אממ... נו, זה עומד לי על קצה הלשון... מאי... מאיה!" ליאת ענתה.
"מאיה. את בטוחה?" דניאל שאלה.
"כן, למה?" ליאת שאלה, "מה זה חשוב?"
"כלום. סתם נזכרתי בזה, לא יודעת למה אפילו", דניאל ענתה.
"או.קיי", ליאת חייכה. היא קמה מהמיטה ויצאה מהחדר.
"צירוף מקרים", דניאל קבעה וקמה מהמיטה, "אין סיכוי שאני..."
היא נאנחה ויצאה מהחדר. היא התלבטה מעט, ולבסוף החליטה לדבר עם רודי, שהיה בחדרו. היא התקרבה לדלת חדרו מעט בהיסוס, בהתחלה חשבה לוותר, פשוט לברוח משם, אבל אז, בלי לשים לב אפילו, היא שמעה נקישות. היא הייתה כל כך שקועה בהרהורים, שלקח לה זמן להבין שהיא דפקה על הדלת. לא לקח הרבה זמן ורודי ניצב מולה.
"היי דניאל", הוא אמר במין חיוך מבוכה.
"היי", דניאל אמרה, מסתכלת על הרצפה.
"רצית משהו?" הוא שאל.
"יש לי שאלה", היא אמרה.
"שוט", הוא אמר, פותח את הדלת לרווחה, מסמן לה להיכנס.
"לא פה", היא אמרה, "אני לא רוצה שמישהו ישמע".
"או.קיי", הוא אמר, "אז איפה?"
"כן, גן ציבורי זה המקום האחרון שאנשים ישמעו מה את אומרת", רודי אמר בציניות, מסתכל על כל האנשים שהיו שם.
"פשוט שב", היא אמרה והתיישבה על הספסל, הוא התיישב אחריה.
"אז מה רצית?" רודי שאל.
"שאמרתי שאני לא רוצה שמישהו ישמע, התכוונתי למי שהיה בבית", דניאל אמרה, מתעלמת מהשאלה.
"נו...?" רודי שאל בחוסר סבלנות.
"מה..." דניאל התחילה לדבר, אבל אז נעצרה. היא לא ידעה אם זה רעיון טוב.
"מה?" רודי שאל.
"מממ... מ... לא, רגע..." דניאל מלמלה.
"טוב, אני הולך", רו די אמר וקם מהספסל.
בעודה בוהה בגבו המתרחק, נפלטה מפיה השאלה:
"מה זה תפלצת?"
רודי נעצר, פשוט קפא במקום. הוא הסתובב ובהה בדניאל.
"מה... מה שאלת? לא.. לא שמעתי", הוא גמגם.
"שמעת, והבנת", דניאל אמרה.
רודי הסתכל לצדדים. הוא התקרב לספסל והתיישב בחזרה.
"איפה שמעת על זה?" הוא שאל.
"אני כבר יודעת שאתה... שאתם משפחה מיוחדת", דניאל אמרה.
"לא ענית לי", רודי אמר.
"גם אתה לא", דניאל אמרה.
"איפה?" רודי חזר על שאלתו.
"אני שאלתי קודם", דניאל אמרה.
"אז את גם תעני קודם", רודי אמר.
"לא נראה לי", דניאל אמרה.
"אני יכול לגלות את זה בדרך זו או אחרת", רודי הזכיר לה.
"בכיף... אני אשאל מישהו אחר", דניאל אמרה וקמה מהספסל.
"את מי בדיוק?" רודי שאל.
"אני אמצא", דניאל אמרה.
"בהצלחה עם זה", רודי אמר, בעודה מתרחקת.
"את יכולה לעשות את זה", דניאל לחשה לעצמה, "את יכולה... לא אני לא".
דניאל הסתובבה והתחילה להתרחק משם. פשוט אין מצב שהיא נכנסת לבית הקברות הזה שוב.
היא לא ידעה לאיפה היא הולכת, היא פשוט התרחקה והלכה.
היא התרחקה כבר ממש, בלי לשים לב אפילו. היא לא הבחינה איך התפאורה המוכרת התחלפה באזורים נטושים. בתים, מחסנים.
היא הלכה, עד שלפתע היא ראתה שהיא עומדות מול צריף ישן.
"איפה אני?" היא תהתה. בהתחלה היא חשבה שהיא לבד, בלי פלאפון, או כל יכולת אחרת לתקשר עם מישהו. היא לא ידעה איפה היא, או איך היא יכולה לחזור.
"אוי לא... מה אני אעשה עכשיו?" היא שאלה את עצמה.
היא הסתובבה והתחילה ללכת, עד שהבחינה במשהו, משהו שלא הבחינה בו קודם.
היא התכופפה ובחנה את החפץ הקטן.
"אלי..." היא לחשה.
YOU ARE READING
אנשים מפלצות ומה שמעבר
Fantasyאף אחד עדיין לא הסתכל לתפלצת בעיניים ונשאר בחיים. אף אחד, לא ערפדים, או פיות, או מכשפות, או כל סוג אחר של מפלצות, גם לא חיות. וכמובן, גם לא בני אדם. אף אחד, טוב, אולי כמעט אף אחד. רק ילדה קטנה, בת שלוש, הסתכלה לתפלצת ישר בעיניים, ונשארה בחיים. ילדה...
