אנשים מפלצות ומה שמעבר

פרק 55

כל מה שהתפלצת החזירה היה הנהון קל. התאומות הסתכלו אחת על השנייה. יכול להיות שכל הזמו הזה הן היו... זאת אומרת, הן עדיין, תפלצות? אבל, הן הסתכלו להרבה אנשים בעיניים. לפתע, פרי נזכרה איך חבריה המעיטו להסתכל לה בעיניים, כל פעם עם אותה הסיבה. קור. כולם תמיד אמרו שרק ממבט אחד קטן עליהן, מרגישים אפילה קרה ושחורה. תמיד. גם אנושיים גמורים, שלא ידעו דבר על החצי העל טבעי בבית הספר, תמיד נהגו להתלחשש בניהם על כמה התאומות מפחידות. ילד אחד, אנושי, בשם ג'וש, הוא זה שהעניק להן את התואר: "תאומות האימה".

כולם היו בהתרגשות גדולה. כל בית משפחת ביבס היה על הרגליים. רודי רץ למעלה, להביא לאחותו הקטנה את המטאטא. "יותר מהר!" אלי צעקה על דניאל בשעה שהן ניקו את הספות. "אני צריכה את השואב!" ליאת צעקה. נירן מיהר אליה עם השואב. "אין לי כוח לזה", אלי רטנה, זורקת מגבת מלוכלכת על הרצפה. "זאת סבתא שלך", דניאל אמרה והרימה מבט אל אלי. "אז מה?" אלי שאלה מנידה את ראשה. דניאל הסתכלה על המגבת והרימה אותה. אלי הסתכלה עליה ונאנחה. דניאל אחריה. "אם זאת הייתה סבתא שלי", דניאל לחשה. "את מתגעגעת אליה?" אלי שאלה, מרוויחה הנהון מדניאל. "מאוד", היא אמרה. דניאל יצאה מהסלון ועלתה לקומה השנייה. "מה קורה כאן?" רודי שאל בשעה שנכנס לסלון עם מגב צהוב. "הכחול יותר טוב", אלי אמרה ורודי הנהן. "איפה המגב הכחול?" שירי צעקה מחדרה. "אצל אבא", רודי צעק, "והצהוב אצלי", הוסיף. כל הבית היה ביותר בלאגן מבדרך כלל. נירן עלה מהמרתף לקומת הסלון. "אני לא מבינה, למה אין שם כלום?" אלי שאלה את נירן כאשר נכנס לסלון, אוחז במגב הכחול. הוא לא ענה. לא כי התעלם, אלא, פשוט לא ידע את התשובה. הוא מעולם לא מצא מה לשים במרתף, אז הוא היה ריק תמיד. אבל, כחלק מהבית, גם אותו היה צריך לנקות. "אבל יש שם משהו", נירן אמר לפתע. זה היה נכון, הוא לא היה לגמרי ריק. היה שם שער מיוחד למימד המפלצות, וכל מני דברים של מכשפים. כמו כדורי בדולח, מטות קסם וכל השטויות האלה. "על מה מדברים?" דניאל שאלה כשנכנסה פנימה. "אבא, למה אנחנו באמת לא משתמשים בזה? אתה יודע, במקום לנקות?" רודי שאל. אלי הנהנה. דניאל הסתכלה מהצד, כמעט בטוחה שהיא יודעת במה מדובר. "כדי שתהיו אנשים טובים יותר", נירן תירץ. "אבל אנחנו לא אנשים, אנחנו מכשפים", אלי אמרה.עכשיו היה זה תורו של רודי להנהן על דבריה. "אתם הולכים לדבר עוד הרבה?" ליאת אמרה, מושכת אליה את תשומת הלב. בתוך רגע, כל אחד חזר לעיסוקיו. רודי רץ למרתף, לנקות את הדברים שבכל זאת נמצאים שם. דפיקה בדלת בקושי עצרה את המהומה. בעודה רצה לסלון, דניאל פתחה את הדלת כבדרך אגב. "אפשר לדבר?" שאל הנער עם העיניים החלומיות. דניאל הנהנה ומשכה אותו פנימה. היא טרקה את הדלת ושניהם רצו אל חדרה. "מה?" דניאל שאלה בעודה סוגרת את הדלת. בן התיישב על המיטה. היא התקרבה אליו ונעמדה מולו. "בן, מהר, אנחנו די באמצע", אמרה בלחץ. היא הייתה בלחץ מפגישה עם עוד מכשפה. מכשפה שעוד אמורה להיות סבתא שלה. נו טוב, סבתא חורגת. אבל עדיין. "אני רוצה להיות איתך לנצח", בן אמר, קם אליה ואוחז בידיה. "לנצח זה זמן ארוך, מי כמוך יודע?" אמרה, משתחררת מאחיזתו. "אני יודע, זה בדיוק העניין", בן אמר בהתרגשות. דניאל הסתכלה עליו במבט מבולבל וביקשה הסבר. בן חייך והסתכל בעינייה. "דניאל, אני יכול להשתחרר מזה", בן אמר ושחרר נאחה קלה. "אני לא מבינה, להשתחרר ממה?" דניאל שאלה, מכווצת גבות. "מזה", אמר וחשף ניבים, "מהניבים, מהדחף לדם, מהכול!" דניאל רק הסתכלה עליו במבט שואל. בן החזיר את ניביו פנימה ונשם עמוק לפני שהתחיל להסביר לה את תוכניותיו. "הקריסטל?" דניאל שאלה. בן רק הנהן.