אנשים מפלצות ומה שמעבר

פרק 75

"וואו", שלומית לא האמינה שזה באמת קרה. היא הייתה בחדר שלה, על המיטה. היא חייכה ולא ידעה מה לעשות.
"הפלאפון", היא נזכרה לפתע.
"שלומית?" אמא שלה דפקה על הדלת, "זאת את שם?"
שלומית נזכרה שהיא אמורה להיות עם דניאל. היא החליטה לצאת מהחלון של החדר שלה, זה עדיף על להסביר הכל עכשיו. ככה יהיה לה זמן לחשוב על מה שקרה.
"שלומית?" אמא שלה דפקה שוב. שלומית מיהרה לצאת מהחלון. כשהיא סגרה אותו, זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא שמחה שיש להם רק קומה אחת. היא תמיד רצתה בית גדול יותר, אבל נראה שזה סוף כל סוף השתלם לה. היא התחילה לרוץ לכיוון הבית הישן של דניאל, יודעת שאף אחד לא יהיה שם.
"מזל שהם עדיין לא מכרו אותו", היא אמרה כאשר נעמדה ליד הדלת. היא ידעה שהבית נעול, אבל לפחות החצר הייתה ריקה. היא התיישבה על הדשא והסתכלה סביבה, נזכרת בכמה דברים שקרו לה שם עם דניאל...

"דניאל, שלומית, כבר מאוחר!" ליאת קראה להן מהמטבח.
"אנחנו באות!" דניאל צעקה. החלון של המטבח היה ממש מעליהן, כי הן נשענו על אחד הקירות של הבית. הקיר של המטבח. הן קמו מהדשא והתחילו להתקדם לדלת האחורית, שהייתה קרובה יותר מהדלת הראשית.
"את ישנה כאן, כן?" דניאל שאלה כשהן נכנסו למטבח.
"היא לא הביאה בגדים", ליאת אמרה והתיישבה ליד השולחן.
"כאילו שזה הפריע לנו קודם, לי", שלומית אמרה. היא הייתה כמו בת בית שם, לכן היא קראה לליאת 'לי' לפעמים.
"כן אמא, אנחנו תמיד לוקחות בגדים אחת לשניה", דניאל הזכירה.
"תאכלו קודם", ליאת אמרה.
"ליאת, אל תהי לחוצה", שלומית אמרה.
"אמא, את זוכרת מה יש שבוע הבא?" דניאל שאלה אחרי כמה שניות של שקט. היא ושלומית הסתכלו אחת על השניה והשתדלו לא לצרוח.
"כן", ליאת אמרה ואז שתי החברות התחילו לצרוח בהתרגשות.
"את מאמינה שאנחנו נהיה בנות חמש עשרה?!" שלומית שאלה.
"איזה כיף!" דניאל צווחה. באותו ערב ליאת סיפרה לדניאל שהיא הכירה מישהו. לאחר כשנה, הם התחתנו והחברות הטובות הופרדו זו מזו...

"את מאמינה שאנחנו עוד מעט בנות שש עשרה?" שלומית שאלה את האוויר. כן, בנוסף לסודות, בגדים וחברות אין סופית, שלומית ודניאל חלקו גם את יום הולדתן. הן חגגו כל יום הולדת ביחד מאז גיל חמש. הן עשו מסיבה אחת לשתיהן, ככה הן אהבו את זה. אבל הן הכירו לפני. הן מכירות מאז שהן זוכרות את עצמן. בואו רק נגיד שביום ההולדת השלישי שלהן, לפני שאבא של דניאל מת, הוא הלך איתה לטיול קצר והם פגשו את שלומית ואמא שלה. מאז הכל היסטוריה. בקיצור, הן החברות הכי טובות מגיל שלוש, מאז שהן יכולות לזכור בערך, וזה באמת ככה, בהתחשב בעובדה שלא זוכרים יותר מדי מגילאים כאלה צעירים. אבל יש דבר אחד שדניאל כן זוכרת מהגיל הזה, את אבא שלה. הוא מת שבוע בדיוק אחרי שביתו הקטנה חגגה יום הולדת שלוש.
שלומית הרימה מבטה, כן, חלון המטבח עדיין שם. היא תהתה אם יש סיכוי שהוא... יכול להיות שאחד החלונות... פתוח?
שלומית קמה ונעמדה מול החלון.
"הוא פתוח?" היא לחשה. היא נשמה עמוק וניסתה לפתוח אותו. נעול.
"ברור שהוא נעול", נאנחה. אחרי זה, היא הבינה שהיא לא יכולה להמשיך להתחבא. היא תחזור הביתה ותספר לאמא שלה שגנבו לה התיק.
"לא..." היא לחשה לפתע. היא נאנחה שוב והתחילה להתרחק מהבית. היא הלכה לכיוון הבית שלה, אבל נעצרה בכניסה לרחוב. מה היא תגיד לאמא שלה? שגנבו לה את התיק? אז איך היא תסביר שהיא חזרה לכאן, בלי כסף? אף אחד לא יאמין למה שבאמת קרה. היא צריכה לחשוב על תירוץ...
"אם אני בלי כסף... רגע, אני יודעת!" שלומית דיברה אל עצמה. ילדה על אופניים שעברה לידה הסתכלה עליה מוזר. שלומית הנהנה לעצמה כאות הסכמה והתקרבה לבית. היא נכנסה והלכה לחדרה. היא פתחה את הדלת וראתה את אמא שלה.
"אמא?" שלומית אמרה.
"שלומית, חזרת. איך היה?" אמא שלה שאלה.
"בסדר. מה עשית כאן?" שלומית החליטה להשמיט את הפרטים הקטנים והמאוד חשובים.
"שמתי לך את הבגדים שיצאו מכביסה בארון. אבל מה את עושה כאן? הייתי בטוחה שתישארי שם יותר זמן, אולי אפילו לישון", אמרה.
"כן, סתם. לא חשוב", שלומית אמרה.
"אז, למה לא ענית לי?" אמא שלה שאלה.
"בגלל שגנבו לי את הפלאפון", שלומית אמרה מהר, בלי לחשוב.
"מה? מתי?!" אמא שלה נראתה מודאגת.
"חיכיתי בתחנה לאוטובוס. בדקתי הודעות בפלאפון ואז... פתאום איזה נער הגיע. לא יודעת מי. הוא חטף לי את הפלאפון מהיד וברח, הייתי רודפת אחריו אבל הוא נעלם משדה הראייה שלי", שלומית שיקרה בלי בעיה.
"באמת?" אמא שלה שאלה והתיישבה על המיטה. היא נראתה די לחוצה.
"העיקר שאת בסדר", היא אמרה, אבל אז נראה שהיא חושבת על משהו, כאילו משהו לא מסתדר לה.
"רגע, אחרי שהוא נעלם, האוטובוס הגיע?" אמא שלה שאלה.
"כן. החלטתי שאני פשוט אחזור הביתה ואז נוכל לעשות משהו. אולי להתקשר למשטרה. לא יודעת. כאילו, הוא היה בלונדיני ואני חושבת שאני יכולה לתאר אותו, אם צריך", שלומית אמרה והתיישבה ליד אמא שלה.
"שלומית, מה באמת קרה?" אמא שלה שאלה ונראתה מעט כועסת.
"מה? מה הכוונה? סיפרתי לך מה קרה", שלומית אמרה. היא התחילה להילחץ קצת, אבל השתדלה שלא להראות זאת.
"המרחק מכאן לשם הוא שעה. נסיעה באוטובוס, הייתי נותנת לזה עוד חצי שעה, ארבעים דקות מקסימום!" אמא שלה אמרה ונראתה כועסת מרגע לרגע.
"ו...?" שלומית ניסתה להבין לאיפה זה הולך.
"אז לפי הגרסה שלך, הפלאפון שלך נגנב לפני כמעט שעתיים. פחות אפילו. אבל אני התקשרתי לפני שלוש שעות", אמה אמרה ונעמדה.
"אמממ... אני לא... לא... כאילו, זה לא מה... אני... אני לא..." שלומית התחילה לגמגם ולא ידעה מה להגיד.
"את האמת, עכשיו!" אמה דרשה.
"הוא נגנב לפני הרבה זמן, בסדר? כל כך הרבה, עד שאני לא יודעת כמה בדיוק", שלומית הודתה.
"ו...? למה שיקרת?" אמה דרשה לדעת.
"כי את לא תאמיני לי", שלומית אמרה.
אמה רצתה להגיד משהו, אבל בדיוק אז הטלפון צלצל.
"חכי כאן!" אמה אמרה לפני שיצאה לענות לטלפון.
"אני חייבת לברוח מכאן", שלומית החליטה. היא יצאה שוב מהחלון. היא התחילה לרוץ לכיוון הבית הישן של דניאל. אחרי היא הגיעה, היא התנשפה והתיישבה על הדשא.
"רגע, מה עשיתי?" שלומית שאלה את עצמה והרגישה כל כך מטומטמת, ברגע שהבינה שזה המקום הראשון שאמא שלה תחפש אותה בו.
"לאיפה אני יכולה ללכת?" היא נאנחה. היא נעמדה והסתכלה מסביבה. היא התחילה להתרחק מהשטח, לא יודעת לאיפה היא הולכת. אחרי כמה דקות הליכה, היא הגיעה חזרה לבית של דניאל, ורק אז הבינה שבעצם עשתה סיבוב. היא נאחה, הסתכלה סביב ונכנסה לחצר. היא נעמדה מאחורי הבית, ככה שהוא מסתיר אותה מצד אחד, והשיחים והגדר מצד שני. היא נשמה עמוק, עצמה עיניים ולחשה: "רגו".
היא פתחה את עינייה ולא אחר מאשר הדרקון הלבן הופיע מולה.
"מסוכן כאן", הוא אמר.
"אתה יכול לקחת אותי כאן?" שלומית ביקשה. רגו הנהן והושיט לה את ידו. היא אחזה חזק בידו והם חזרו לאותו מקום הרוס שבו היו קודם.
"שירי עדיין כאן?" שלומית שאלה.
"לא, היא הלכה", רגו ענה.
"למה? חשבתי שאתם חברים. למה גירשת אותה קודם? למה לא רצית לדבר איתה?" שאלה.
"נעלבתי", רגו ענה ונשכב על האדמה.
"ממה?" שלומית שאלה והתיישבה ליד הראש שלו. היא ליטפה אותו וחייכה.
"היא עזבה אותי, שחכה ממני. פתאום היא חזרה, פתאום אכפת לה. היא רצתה שאני אהיה רק שלה, למרות שהיא השאירה אותי כאן. לבד", רגו אמר. היה ברור שהוא עצוב.
"אל תהיה עצוב", שלומית ביקשה.
"שירי כעסה שמישהו בא לבקר אותי. שמצאתי חברה חדשה. היא רצתה להיות החברה היחידה שלי. היא כעסה שהייתי שמח! שלא הייתי בודד יותר!" רגו נעמד. עשן יצא מנחיריו.
"רגו, תירגע", שלומית ביקשה ונרתעה לאחור.
"היא רוצה שאני אשאר בודד לנצח, כאן! בכלא הזה!" רגו רקע בכעס. הדבר הבא שקרה, זה שהוא פתח את פיו ואש כחולה ומרהיבה יצאה ממנו. האש עפה קדימה, חדה, ישרה, מהירה יותר מכל דבר ששלומית ראתה בעבר.
"וואו", היא פלטה. רגו סגר את פיו, הסתובב והתחיל להתרחק.
"רגו!" שלומית קראה אליו. רגו סובב אליה את ראשו והסתכל עליה.
"בוא", היא לחשה.
"את רוצה לחזור?" שאל.
"אני רוצה ללכת למקום אחר", הודתה. רגו הנהן והתקרב אליה. הוא נעמד מולה והוריד את ראשו אליה.
"אני רוצה ללכת לבית של חברה שלי", שלומית ביקשה.
"יד", הוא הושיט את ידו. שלומית תפסה בידו, עצמה עיניים וניסתה לחשוב על הבית של דניאל. הבעיה הייתה שהיא לא ידעה איך הוא נראה. אז היא פשוט המשיכה להגיד בראשה: "המקום שדני שייכת אליו".
אבל כלום לא קרה. היא פתחה עיניים וראתה שהיא עדיין באותו מקום.
"למה זה לא עובד?" שלומית שאלה.
"עובד זה עניין של השקפה", רגו ענה.
"מה הכוונה?" שלומית כיווצה גבות.
"את ביקשת להגיע לכאן", רגו ענה.
"אני לא... על מה אתה... אני ביקשתי ללכת אליה הביתה, למקום שממנו היא הגיעה!" שלומית התעקשה.
"אז זה כאן. זה המקום שממנו היא הגיעה", רגו אמר.
"לא יכול להיות", שלומית אמרה.
"עובדה", רגו החזיר.
"לא, אתה לא מבין, היא אנושית!" שלומית אמרה.
"אם את אומרת..." רגו לא השתכנע במיוחד.
"טוב, רגו, יודע מה? אני רוצה לנסות שוב", שלומית אמרה.
"בסדר", רגו שוב הושיט את ידו.
שלומית נשמה עמוק, תפסה את ידו, עצמה עיניים וחשבה על דניאל.

"זזנו?" רודי שאל. דניאל הנהנה והסתכלה על אלי.
"כולם כבר שם?" דניאל שאלה.
"לא יודעת, לא אכפת לי", אלי אמרה.
"לחכות לשירי?" רודי שאל.
"אין צורך", אלי אמרה.
"פשוט תפתחו שער. אני רוצה ללכת לבן כבר", דניאל אמרה.
"אוקיי", רודי אמר ופתח שער.
"בואו", אלי אמרה.
"מי יודע, אולי בפעם הבאה דני תפתח שער", רודי אמר.
"נכון, אולי את גם יכולה", אלי אמרה.
"מה? למה שאני אוכל?" דניאל הייתה כבר מיואשת.
"בגלל שכל יצור יכול", אלי אמרה.
"אני אנושית!" דניאל התעקשה.
אף אחד מהם לא הבחין בנערה הברונטית שהופיעה לפתע על המיטה של דניאל.
"דני, את לא אנושית. תביני את זה כבר", אלי אמרה.
"אני כן!" דניאל המשיכה להתעקש.
"תגידי את זה לדניאל שניסתה להרוג אותי היום", רודי אמר.
"ד... דני?" שלומית הסתכלה עליהם המומה.
"שלומית? מה את... איך את... מה?" דניאל שאלה. שלושתם היו המומים למראה הנערה היושבת על המיטה.
שלומית הסתכלה על השער ועל דניאל לסירוגין.
"הוא צדק, את לא אנושית!" שלומית קמה מהמיטה.
"מי זה... 'הוא'?" אלי שאלה.
"בגלל זה לא... בגלל זה נשארתי שם", שלומית אמרה לעצמה.
"נשארת איפה? על מה את מדברת?!" אלי שאלה.
"במושבה של האלפים", שלומית אמרה ושלושת האחים הסתכלו אחד על השני, לא יודעים מה לעשות.