"פרי ולרי, קומו בבקשה", המורה אמרה בנוקשות. התאומות קמו והסתכלו על המורה ודניאל לסירוגין במשך כמה שניות. האחרונה השפילה מבט. רודי רק קיווה שהם לא בצרות רציניות. המורה שילבה את ידיה בכעס.
"למנהל!" קבעה.
"מה זה?!" דניאל שאלה.
"מה ששמעת. כן, למנהל! ספרו לו את המעשיות שלכם", המורה אמרה. רודי תפס בידה של אחותו וגרר אותה החוצה.
היא הייתה פשוט המומה. זה מעולם לא קרה לה.
"זה ג'וני?" פרי שאלה לפתע.
"הוא לא הלך כבר?" לרי שאלה.
"כבר?" דניאל שאלה.
"הם היו כאן קודם. הולכים לבן אחרי הבית ספר", רודי הסביר.
"ידוע", דניאל אמרה והסתכלה על התאומות.
"עם מי הוא... דני, זאת החברה הזאת שלך", לרי אמרה.
"שלומץ?" דניאל שאלה. לרי רק משכה כתפיים.
"בואי", רודי אמר, "צריך ללכת למנהל".
"למה באמת? יצאנו, בואו נשאר בחוץ", לרי הציעה.
"כן, בדיוק. אנחנו גם ככה לא... כמו דני. לא שאת אנושית. לא לגמרי, בכל אופן. ולא שיש בזה משהו רע. להיות אנושי, הכוונה. את יודעת. את פשוט... לא... לא אנושית. ולא יצורה. את..." פרי התחילה להגיד, עם הקדמה קצת ארוכה מדי לטעמי, אבל למי אכפת?
"מעבר", לרי השלימה, "את מה שמעבר".
"יופי באמת. לא, באמת יופי! אז יש מפלצות, אנושיים, ויש משהו מעבר! מדהים! אבל למה אני?!" דניאל שאלה בייאוש והייתה על סף התפרצות.
"על תסתכלי עליי", אמרו התאומות ביחד.
"הלוואי ויכולתי להרוג את התפלצת הזאת. אותה ואת הצאצאים שלה!" דניאל אמרה בכעס. התאומות הסתכלו אחת על השניה.
"זה לא לגמרי מופרך", רודי אמר. דניאל הסתכלה עליו, לא מבינה למה התכוון. היא חיכתה שימשיך, אבל הוא לא. כנראה שדיבר לעצמו.
"יודעת מה? בואו נלך פשוט. לפני שהמשוגעת תבוא לחפש אותנו", פרי אמרה, מתכוונת למורה כמובן.
"כן, רעיון טוב", רודי הסכים. דניאל הספיקה להציץ על ג'וני ושלומית עוד פעם אחת לפני שהארבעה המשיכו בדרכם לחדר המנהל.
"טוב, אז שלומית, היה נחמד להכיר אותך", ג'וני אמר.
"גם אותך", שלומית אמרה. שניהם חייכו.
"אז... כאילו... נתראה", אמר.
"נתראה", אישרה.
"ביי", ג'וני אמר.
"ביי", שלומית אמרה. היא חייכה אליו והתחילה ללכת לכיוון השער.
"היא מדהימה..." ג'וני לחש לעצמו. הוא נאנח והסתכל סביבו. היא אמרה שהיא חברה של דניאל, מה שכבר אומר שזה חסר סיכוי.
"אין מצב", ג'וני מלמל. הוא נאנח בתסכול. הוא לא רצה שתלך, להפך. הוא רצה שהיא תישאר קצת, שהם ימשיכו לדבר. אולי שתבוא אליו לקבר אפילו.
"על מי אני עובד?" הוא שאל את עצמו, משפיל מבט.
הוא נאנח בפעם האחרונה, לפני שהסתובב אף הוא לכיוון השער. הוא לא רצה שתראה אותו, שלא תתחיל לשאול שאלות שהתשובה היחידה עליהן תהיה: "אני ערפד, אז אני לא הולך לבית ספר".
הוא התחבא מאחורי שיחים ליד השער, עד שהיה בטוח שהיא רחוקה מספיק. רק אז הוא קפץ החוצה מהשיחים ויצא מהשער. כמה חבל שהוא לא שם לב שמישהו ראה אותו.
ŞİMDİ OKUDUĞUN
אנשים מפלצות ומה שמעבר
Fantastikאף אחד עדיין לא הסתכל לתפלצת בעיניים ונשאר בחיים. אף אחד, לא ערפדים, או פיות, או מכשפות, או כל סוג אחר של מפלצות, גם לא חיות. וכמובן, גם לא בני אדם. אף אחד, טוב, אולי כמעט אף אחד. רק ילדה קטנה, בת שלוש, הסתכלה לתפלצת ישר בעיניים, ונשארה בחיים. ילדה...
