"של מי היומן?" אלי שאלה שוב.
"זה סיפור ארוך", שירי אמרה.
"זה היומן של ליאת?" אלי שאלה.
"לא!" שירי אמרה מיד.
"אז למה יש פה תמונה שלה?" אלי שאלה.
"לא בטוח שזאת היא..." שירי אמרה, "הילדה בתמונה היא... טוב, ילדה".
"כן, ילדה שבמקרה דומה לליאת בול!" אלי אמרה, לוקחת את היומן משירי, "תסתכלי על הפנים. אותו הדבר, בול!"
"ליאת? יכול להיות שהיא הנכדה?" שירי שאלה את עצמה.
"נכדה?!" אלי שאלה וכיווצה גבות, "על מה את מדברת? ומאיפה השגת את זה?"
"סיפור ארוך", שירי אמרה, חוטפת מידיה את היומן, "שאין בשבילו זמן".
שירי רצה החוצה.
"מה יש לה?" אלי שאלה את עצמה. היא התיישבה על המיטה ונגעה בכרית. היא נעצרה לרגע וכיווצה גבות. היא הרימה את הכרית וראתה ששירי שחכה משהו.
"היי", רועי פתח את הדלת בחיוך.
"אני צריכה לדבר איתך", שירי אמרה. רועי יצא מהבית וסגר את הדלת. שירי אחזה בידו והתחילה לרוץ.
"למה הבאת אותי לפה?" רועי שאל. הוא הסתכל על ההרס והחורבן.
"אתה רואה את זה? מי שכתה את היומן הזה גרה פה", שירי אמרה מגישה לו את היומן.
"אף אחד לא גר באזור של האלפים כבר ארבעים שנה. כי אין פה יותר אלפים!" רועי אמר.
הם הסתכלו מסביבם, כל מה שהיה שם זה הריסות של בתים, סימני מלחמה, הם יכלו להרגיש את ההרס והכאב ששרר שם ארבעים שנה לפני.
"רק היום פתחתי את היומן", שירי הודתה.
"נו? מה כתוב?" רועי שאל בסקרנות גלויה.
"לא ממש קראתי", שירי אמרה, "אבל כן גיליתי משהו חשוב".
"מה גילית?" רועי שאל.
"היא השאירה מכתב לנכדה שלה, אני חושבת", שירי אמרה.
"את חושבת?" רועי שאל בבלבול.
"זה נראה לי כמו מכתב, אבל לפני שהספקתי לקרוא אלי עצרה אותי", שירי אמרה.
"רגע אחד, אלי? היא יודעת? למי עוד סיפרת?" רועי שאל.
"תירגע, לא סיפרתי לאף אחד", שירי אמרה, "לא משנה מה היא עשתה שם, מה שחשוב זה התמונה".
"התמונה?" רועי שאל. שירי פתחה בעמוד האחרון והראתה לו את התמונה המודבקת על היומן.
"חסר פה דף", רועי אמר.
"מה?" שירי שאלה. רועי נגע ביומן, איפה שנראה שאחד הדפים נתלש.
"שיט", שירי אמרה, "זה בטח חלק מהמכתב".
רועי סגר את היומן והביא אותו לשירי, שירי לקחה את היומן והתיישבה במקום שבו עמדה.
"מה עכשיו?" רועי שאל והתיישב לידה.
"נקרא את המכתב. או לפחות חלק ממנו", שירי אמרה.
"בטוחה?" רועי שאל.
"כן", שירי אמרה. היא פתחה בעמוד האחרון והשניים התחילו לקרוא:
"חמודה שלי, נכדתי האהובה, יש משהו חשוב שאני צריכה לספר לך. יש משהו שאת ואמא שלך צריכות לדעת. אבא שלך לא נרצח בידי אדם רגיל, אלא בידי משהו שמעבר לתפיסה שלכן. מעולם לא דיברתי על זה עם אף אחד, על העבר שלי הכוונה, אבל עכשיו, זה כנראה ההזדמנות האחרונה שלי לספר לך את זה. מי שלקחה את אבא שלך, ניסתה לקחת גם אותך.
היא לא משהו שאפשר לעצור. אנחנו קוראים לה- 'תפלצת'.
התפלצת היא היחידה מסוגה, היא ניזונה מנשמות של אנשים ומפלצות. אני יודעת שזה נשמע לך משוגע, אבל אל תפסיקי לקרוא. בהתחלה, אני חשבתי מה שאתן בטח חושבות עד היום, סתם רוצח רגיל, אבל לא. שאת סיפרת לי שעמד מולך יצור ענקי ושעיר, לא היית צריכה להוסיף עוד מילה. את עכשיו חושבת מה שאמרו לך לחשוב, שרק היית קטנה ובטח דמיינת, או שלכל היותר היה מדובר במעיל פרווה. את בטח לא זוכרת את זה, אבל תשאלי את אמא, לא נראה לכן קצת מוזר שלא היו אליו סימנים בכלל? לא אקדח, ולא כל כלי נשק אחר.
משהו לא אנושי הרג אותו. ויש עוד משהו חשוב ביותר שאת ואמא שלך צריכות לדעת..."
"הדף החסר", שירי אמרה.
"אנחנו חייבים למצוא אותו", רועי אמר.
"אני מקווה שהוא בחדר שלי", שירי אמרה.
"גם אני", רועי אמר. הם קמו. שער סגול ענקי הופיע מולם.
"אני לא פתחתי אותו", שירי אמרה.
"גם אני לא", רועי אמר. שניהם התחילו לחשוש.
"שלום לכם", יצאה אישה בלונדינית גבוה עם מעיל פרווה מהשער, "מה אתם עושים כאן?"
ŞİMDİ OKUDUĞUN
אנשים מפלצות ומה שמעבר
Fantastikאף אחד עדיין לא הסתכל לתפלצת בעיניים ונשאר בחיים. אף אחד, לא ערפדים, או פיות, או מכשפות, או כל סוג אחר של מפלצות, גם לא חיות. וכמובן, גם לא בני אדם. אף אחד, טוב, אולי כמעט אף אחד. רק ילדה קטנה, בת שלוש, הסתכלה לתפלצת ישר בעיניים, ונשארה בחיים. ילדה...
