אנשים מפלצות ומה שמעבר

פרק 51

"בואי כבר", פרי צעקה. האחיות רצו הכי מהר שיכלו. לרי הרגישה שהיא לא יכולה לרוץ יותר. היא מעדה ונמרחה על הרצפה. "לרי!" פרי קראה, מסתובבת לאחור. התפלצת הייתה קרובה מדי. "פרי, לכי כבר!" לרי פקדה על אחותה. פרי רכנה מעליה ועזרה לה לקום. גם לפרי היה קשה, היא לא יכלה לרוץ עוד. אבל היא ידעה שאין ברירה. היא אחזה חזק באחותה ורצה בשביל שתיהן. "אני מאטה אותך", לרי לחשה. פרי הסתכלה על אחותה והרגישה שאין לה כוחות יותר. היא משכה את לרי מאחורי קיר והתיישבה. לרי נפלה לידה, מתנשפת בכבדות, שתיהן רק רצו הביתה. "למה...? איך...? מה?" לרי אמרה מתנשפת בכבדות, מנסה להסדיר את נשימתה. פרי נעמדה ומשכה את אחותה למעלה. "אני לא יכולה לרוץ יותר", לרי אמרה, "הקניון הזה ענקי מדי". "רק עוד קצת לר, אנחנו קרובות", פרי אמרה, מנסה לעודד אותה. "קרובות למה? לקניון הזה אין סוף!" לרי התלוננה. פרי נאנחה, תפסה בידה הימנית של לרי והתחילה לרוץ. לרי החריכה את רגליה לרוץ, אבל כמו אחותה, היא ידעה שעוד כמה דקות היא לא תוכל יותר להמשיך. הן הרהרו לעצמן למה דווקא הן. למה? למה מכל היצורים שהיו בקניון, התפלצת הזאת רודפת דווקא אחריהן. "נו באמת, הגוש החום הזה מהיר מדי", לרי התלוננה שוב. "קדימה לר, רק עוד קצת", פרי אמרה, למרות שהיא לא האמינה בזה בעצמה. אף אחת מהן לא האמינה שהן יצאו מזה בחיים. "פרי, לא", לרי אמרה, "הדרך היחידה שלנו החוצה, היא אם התפלצת תתפוס אותנו". פרי פנתה ימינה, חושבת לאן ללכת. "למה נראה לך?" פרי שאלה. הן לא היו אדישות. הן היו הרבה דברים, אבל לא אדישות. הדבר היחיד שהן שידרו, היה פחד. פחד טהור. הן לא מפחדות בדרך כלל, אי אפשר להסביר למה, הן פשוט מרגישות חזקות כל כך, בעלות עוצמה. לא פחדניות. "נצא מהקניון הזה רק בתור גופות", לרי אמרה, מתחילה באמת להאמין בזה. דמעות התחילו לבצבץ בעינייה. זה לא קרה עדיין. אף פעם! פרי נעצרה מול מעלית וחיכתה עד ש היא נפתחה והן נכנסו פנימה, מתנשמות בכבדות. "אל תגידי את זה, לרי", פרי החזה את אחותה חזק, לוחצת על כתפייה. לרי נאנחה, מושכת באפה ומרימה מבט לתקרת המעלית. "בשביל מה את מנסה?" לרי שאלה. עכשיו, היא כבר בכתה לגמרי. פרי הסתכלה על אחותה בוכה ולפתע הרגישה משהו... משהו רטוב ומדגדג מעט, הרגשה מוזרה וכואבת. היא גם בכתה. זאת הייתה הפעם הראשונה, בכל שש עשרה שנות חייהן, שהן בכו. לרי חיבקה את פרי חזק, מפחדת שזהו, עכשיו זה הסוף. פרי השתחררה מהחיבוק וניגבה את עינייה. לרי נגעה בשיערה הפזור, כרגיל, של פרי. הן היו נראות אותו דבר, לא רק כי לבשו אותו דבר. הן אהבו לעשות את זה, זה תמיד שיגע את כולם. לרי התחילה לשחק בשיערה החום. היא הביאה את כולו קדימה ואז העיפה שוב אחורה, נותנת לו ליפול. בעוד היא חושבת על שיערה שמגיע עד קו הברך, פרי הזיזה את הפוני הקטן שלה מצד לצד. ככה הן עמדו שם, כל אחת משחק בשיערה החום שלה. הן היו יפיפיות, קצת מפחידות, נכון, ונכון שלפעמים נרתעו מהן בגלל העיפרון השחור שהיה משורטט תמיד מתחת לעיני הדבש שלהן. אבל, בסך הכל, הן היו שתי אחיות מדהימות. חמודות, מצחיקות. וגם אם לא תמיד אהבו להודות בכך, רגישות. הן אהבו להיות עם החברים שלהן, אבל הן אף פעם לא יודו בכך. יש גבול! אבל אחרי היום, כלום לא מפתיע יותר עם השתיים האלו. המעלית נעצרה והדלת נפתחה. האחיות נמלטו החוצה, רצות אל היציאה. הנה, הן עשו את זה! רק עוד כמה צעדים, רק עוד רגע אחד, רק שניה וזהו. הן יהיו בטוחות. "לא", לרי לחשה. היא ראתה את היצור המחריד מתקרב אליהן. סוף המשחק. הכל נגמר. היה כיף. היה טוב וטוב שהיה. מוות. המילים האלה רצו לתאומות בראש. הן כבר לא יצאו מכאן. התפלצת אחזה בפרי והביטה ישר בעינייה. בתוך עיני הדבש שלה. וככה, זוג עיניים אדומות, פגשו בזוג עיניי דבש...

^Tr/'