"יום טוב", המורה אמר והצלצול נשמע. כל התלמידים נהרו החוצה ודניאל חיפשה את בן במבטה.
"בן!" היא קראה כאשר ראתה אותו. כל התלמידים כמעט היו שם.
"היי", התאומות נעמדו ליד דניאל.
"את בסדר?" לרי שאלה.
"לא", דניאל ענתה.
"מה קרה?" פרי שאלה.
"כן, את לא אמורה להיות עצובה ביום ההולדת שלך", לרי אמרה.
"כן, תגידי טובה שאת בכלל יודעת מתי הוא", פרי אמרה ודניאל חייכה.
"בן לא אוהב אותי, הוא אוהב מישהי אחרת", דניאל אמרה.
"אני מצטערת", פרי אמרה בשיא הכנות.
"תודה", דניאל אמרה.
"בן!" היא קראה שוב, הפעם הוא הבחין בה. אבל אז, שער הופיע ומתוכו יצאו לא אחרים מאשר התפלצת וחמשת עוזריה הראשיים.
"שיט", התאומות אמרו.
"מה אתה עושה?" ג'ק נכנס לקברו של ג'וני וראה אותו שוכב על הרצפה.
"חושב", ג'וני אמר ונעמד.
"שלומית?" ג'ק שאל.
"יש לה היום יום הולדת", ג'וני אמר.
"אני יודע, גם לדני", ג'ק אמר.
"ג'ק, יש לה חבר", ג'וני הניח את ידו על כתף חברו.
"אני יודע", ג'ק אמר.
"אתה בסדר?" ג'וני שאל. ג'ק הנהן והתיישב על הרצפה.
"אני פשוט כל כך..." ג'ק אמר בעוד ג'וני מתיישב לידו.
"אוהב אותה", ג'וני אמר, מבין את חברו.
"בדיוק", ג'ק אמר.
"אל תדאג", ג'וני אמר.
"זה פשוט... קשה לי ש... שהיא לא..." ג'ק לא ידע איך לסיים את המשפט.
"אוהבת אותך חזרה", ג'וני שוב ידע למה חברו התכוון.
"כן, בדיוק", ג'ק אמר.
"מכיר את ההרגשה", ג'וני אמר.
"באמת?"ג'ק שאל.
"אני ומיילי. לפני אלף שנה. היא לא אהבה אותי אז ולא היום", ג'וני אמר.
"איך התאהבת ביצור הזה?" ג'ק שאל ושניהם צחקו. ג'וני משך בכתפיו.
"אבל עכשיו המשכתי הלאה, מצאתי את שלומית. אתה מבין מה אני מנסה להגיד לך?" ג'וני שאל.
"כן, אבל אני לא חושב שאני אי פעם אשכח אותה", ג'ק אמר.
"אתה לא חייב לשכוח אותה, אבל לפחות אל תענה את עצמך", ג'וני ביקש.
"תודה ג'ון", ג'ק אמר.
"מתי שאתה צריך", ג'וני אמר.
"מה זה?"
"איך זה קרה?"
"מי זאת?"
"זאת לא השחקנית הזאת?"
שאלות רבות עלו מקרב כל התלמידים האנושיים, בעוד הלא אנושיים הסתכלו זה על זה, אובדי עצות.
"אנחנו הולכות איתה", פרי אמרה.
"לא", דניאל ביקשה.
"דני, היא תמשיך לפגוע באנשים עד שנבוא איתה", לרי אמרה.
"אתן לא יכולות ללכת", דניאל אמרה.
התאומות התקרבו לשם והסתכלו על התפלצת. כל התלמידים הסתכלו על התאומות.
"אנחנו נבוא איתך..." פרי התחילה.
"רק תעזבי אותם", לרי סיימה.
"ידעתי שנגיע להבנה מסוימת", התפלצת אמרה.
"תביא את האלפית", היא אמרה ומני התקרב אל דניאל.
"תעזוב אותי!" דניאל צעקה וניסתה להשתחרר מאחיזתו.
"תעזבי אותה", פרי ביקשה.
"מצטערת, אבל זה לא תלוי בכן", התפלצת אמרה.
מני הביא את דניאל ודחף אותה קדימה, לתפלצת. התפלצת החזיקה את דניאל והסתכלה בעיניים שלה.
"את לא יכולה להרוג אותי", דניאל אמרה.
"אני יודעת", התפלצת החזירה. היא זרקה את דניאל אל השער, תפסה בבנותיה והם נעלמו דרך השער כלא היו.
"דני..." אלי הסתכלה על המקום שבו עמד שער עד לפני כמה שניות. אדם חיבק אותה חזר כדי שלא תיפול.
"אני לא מאמין", רודי אמר.
"לא... לא... זה לא קורה..." בן אמר ושם את ידיו על פניו.
"תגידי לי שזה חלום", לידור ביקשה ממשי.
"הלוואי שיכולתי", משי אמרה והן הסתכלו אחת על השניה. אחר כך משי הסתכלה על רודי והתקרבה אליו.
"זה לא קרה עכשיו", רודי לחש. משי חיבקה אותו. כל החבורה הייתה בהלם טוטאלי.
"אנחנו חייבים לעשות משהו", אדם אמר.
ואז... אז הם סוף כל סוף שמו לב שכל הבית ספר בוהה בהם, כאילו מחכה לתשובות.
"לא טוב לי", לידור לחשה.
"לכולנו", אלי אמרה.
"מה זה היה?" אחת המורות שאלה.
"מה עושים?" לידור שאלה בלחישה.
"אומרים את האמת", אדם אמר, גורם לחבריו להסתכל עליו כאילו הוא השתגע לגמרי.
"הוא צודק", אלי אמרה.
כן, הם בהחלט השתגעו לגמרי.
DU LIEST GERADE
אנשים מפלצות ומה שמעבר
Fantasyאף אחד עדיין לא הסתכל לתפלצת בעיניים ונשאר בחיים. אף אחד, לא ערפדים, או פיות, או מכשפות, או כל סוג אחר של מפלצות, גם לא חיות. וכמובן, גם לא בני אדם. אף אחד, טוב, אולי כמעט אף אחד. רק ילדה קטנה, בת שלוש, הסתכלה לתפלצת ישר בעיניים, ונשארה בחיים. ילדה...
