אנשים מפלצות ומה שמעבר

פרק 76

"על מה את מדברת?" אלי שאלה והתקרבה אל שלומית.
"חשבתי שאין בנינו סודות", שלומית אמרה מאוכזבת ודניאל השפילה מבט.
"תעני לי!" אלי צעקה.
"אתם לא תאמינו מה..." שירי נכנסה לחדר וקפאה במקומה כשראתה את שלומית.
"רגע... שירי אחותך?" שלומית הייתה מבולבלת.
"גם אותה את מכירה?" רודי הרגיש את האח הגדול והמגונן שבו יוצא החוצה.
"מה קורה כאן? שלומית, תעני לי!" דניאל אמרה.
"כלום. תיהני ב... חוסר האנושיות שלך", שלומית אמרה.
"תצאי מכאן", שירי לחשה לפתע.
"מה?" שלומית שאלה.
"תצאי מהבית שלי!" שירי צעקה.
"שקט למעלה!" נירן צעק מהסלון.
אלי התקרבה לדלת, נשענה עליה וגלגלה עיניים.
"לצעוק שקט לא מוסיף לאווירה!" צעקה. היא טרקה את הדלת והסתכלה על השער.
"אני הולכת", הכריזה.
"לא", רודי סגר את השער.
"שלומית, את מי פגשת?" דניאל שאלה.
"את הד... מה זה משנה?" שלומית אמרה. היא רצתה לענות, אבל בדיוק אז נזכרה שרגו חייב להישאר בסוד, אחרת ציידי הדרקונים יגלו עליו.
"זה משנה", דניאל אמרה.
"כלום לא משנה כבר", שלומית אמרה ויצאה מהחדר. היא טרקה את הדלת והסתכלה סביבה.
"שקט!" נירן צעק שוב.
שלומית התיישבה, גבה נשען על הדלת.
"מה עכשיו?" היא שאלה. היא עצמה את עינייה וניסתה לחשוב מה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לה. בדיוק אז, דניאל פתחה את הדלת, שלומית עפה אחורה וראשה נחבט ברצפת החדר.
שלומית נאנחה בכאב והתרוממה, בעוד שירי ניסתה להחניק צחוק קטן.
"ראיתי", שלומית סיננה לעברה.
"טוב, אין לי כוח לזה", אלי אמרה.
"ממתי יש לך כוח לדברים?" היא שמעה קול מוכר, שמיד גרם לה לחייך. היא הסתובבה ושמחה למראהו עומד בחלון ונכנס לחדר.
"היי", היא אמרה והתקרבה אליו. היא נישקה אותו וחייכה.
"די כבר! חזרתם, הבנו! אבל למה לידנו?" שירי שאלה בתסכול.
"אלייך תמיד יש לי כוח", אלי לחשה. ידיה חיבקו אותו סביב צווארו והוא עטף אותה בזרועותיו סביב גבה.
"אוך... אני עוד רגע מקיאה", שירי אמרה, מסמנת בידה תנועת הקאה.
"רדי מהם כבר, יש להם חסך", רודי אמר.
"היית אומר את זה גם אם הייתי עושה את זה עם ליאם?" שירי שאלה, יודעת כבר את התשובה מראש. רודי הסתכל עליה. היא שילבה ידיים וחייכה מן חיוך ניצחון שכזה. היא ראתה איך אחיה מניד בראשה לשלילה, מבועת, כאילו רואה בדמיונו אותה ואת ליאם.
"די!" רודי דרש.
"תרשה לי לצטט את אבא, שקט!" אלי אמרה מבלי להסתכל עליו בכלל. היא פשוט שקעה בתוך עיניו של אדם.
"אדמונד ואליאן..." שירי אמרה, מחכה שיעשו בדיוק מה שרצתה, וכך היה...
"אל תקראי לי ככה!" הם אמרו ביחד, מתנתקים זה מזו.
"אני את שלי השגתי", שירי אמרה.
"בואו נלך כבר", אדם אמר, מקרב את אלי אליו קצת ומנשק את לחיה.
"אוך... אתם כאלה דביקים", שירי אמרה, מושכת את המילה האחרונה.
"את לא חייבת להיות כאן", אלי אמרה.

"שלום", האחות בעמדת הקבלה הרימה את ראשהלמקור הקול וראתה נער שחום מעט, עם שיער שחור ועיניים ירוקות.
"שלום, איך אפשר לעזור לך אדוני?" שאלה בחוסר התעניינות בולט.
"אני מחפש ערפד שנמצא כאן", הנער אמר.
"אתה יכול להיות יותר ספציפי?" האחות אמרה ונאנחה. הרי זה בית חוליםלערפדים. גם הרופאים והאחיות, כולם... ניחשתם כבר... אנשי זאב!
סתם, נו, אני וההומור הלא מוצלח שלי. ערפדים כמובן.
"קוראים לו בן, הוא מטופל כאן", הנער אמר.
"אהה, כן. ההוא עם השריטה?" האחות שאלה.
"כן", הנער אמר.
"הוא כבר ממש בסדר. המצב שלו יציב. אבל הזיכרון עדיין לא...
חזר", האחות אמרה אחרי שבדקה במחשב.
"אוקיי, איפה אני מוצא אותו?" הנער שאל.
"לפי מה שכתוב לי כאן, שחררו אותו כבר לפני שעה", האחות אמרה.
"אוקיי, תודה", הנער אמר. כשהוא הסתובב, הוא ראה את לא אחרים מאשרהחבורה המאושרת שלנו. דניאל, אלי, רודי, אדם, משי, התאומות, ג'ק, ג'וני ותוספתחדשה, שלומית. לידור כמובן, נשארה בבית. כולם הסכימו שעדיף שהיא לא תחזור לשם.
"וואו", שלומית התפעלה.
"אנושית..." האחות לחשה. הנער הסתובב אל האחות והסתכל עליה.
"אל תגעי בהם", הוא אמר.
"ואתה...? מי בדיוק?" האחות גיחכה. למה שהוא ייתן לה פקודות?
היא צקצקה ורצתה להעיף משם את הנער, אבל היא קפאה במקומה. היא הצליחה רק לצרוחצרחה מקפיאת דם לפני שהתעלפה.
הנער גיחך והסתכל עליה.
"הסיוט הכי גדול שלך", הוא לחש לדמותה, עונה על שאלתה.
"מה עשית לה?" הוא שמע אותם מאחוריו.
"מני?" דניאל הופתעה.
"היי", הוא אמר. הוא לא הוריד את עיניו מהתאומות.
"אפשר לעזור לך?" הן שאלו.
"האמת שכן", ענה.
"מה אתה רוצה?" רודי שאל.
"אתם יכולים ללכת. שחררו את החבר שלכם לפני שעה. אם הוא באמת איבד אתהזיכרון, לא כדאי להשאיר אותו לבד", מני אמר.
"מה אתה רוצה, מני?" אלי שילבה את ידיה וחיכתה לתשובה.
"פשוט מאוד. שלושתכן, איתי עכשיו", מני אמר, מסתכל על דניאל, פרי ולרי.
"אין..."
"סיכוי".
וסתם כי משעמם לי... מנחשים מי התחילה ומי סיימה? מי שיודע, כנראה יש לו זיכרוןטוב, או שהוא פשוט קרא הכול עכשיו...
בכל מקרה, כמו תמיד, פרי התחילה ולרי סיימה.
"חבל", מני לחש. ואז... החבורה המאושרת ראתה בדיוק מה שהאחות ראתה קודם.הם לא יכלו להסביר את זה, אבל הם ראו משהו מבעית. כאילו התפלצת עצמה מסתכלת לתוךהנשמה שלהם. צרחות מקפיאות דם נשמעו לפני שהם צנחו. כולם, חוץ משלושה בנות מיוחדותבמינן.
"זה זה, זה מה שהרג את אבא שלי..." דניאל לחשה, נזכרת באותן עינייםאדומות שהסתכלו ישר לתוך נשמתה לפני שלוש עשרה שנים.