אבל רק בגלל שאתן חמודות, ואני לא מעלה בדרך כלל בימי שישי...
.....................................................................................
דניאל ישבה על המיטה, היא הייתה מכונסת בתוך עצמה.
דלת חדרה הייתה נעולה, אבל היא פחדה שכל רגע מישהו, או משהו, יכנס לחדרה.
"דניאל?" ליאת דפקה על דלת חדרה.
דניאל פתחה עיניים לאט, לאט. היא נזכרה בכל מה שקרה אתמול.
היא הורידה את השמיכה מעליה וקמה מהמיטה.
"דניאלי, את תאחרי", ליאת אמרה. דניאל התקדמה אל הדלת וסובבה את המפתח.
"ממתי את נועלת?" ליאת שאלה.
"מהיום", דניאל אמרה והסתובבה.
"אם את לא רוצה לאחר, כדאי שתתחילי להתלבש", ליאת אמרה. דניאל הנהנה וסגרה את הדלת.
"בוקר", אלי אמרה במבט מקפיא. דניאל לא הסתכלה על אף אחד, ופשוט התיישבה בכיסא הקרוב אליה ביותר.
"את בסדר?" היא שמעה לחישה. היא הפנתה מבט וראתה את שירי.
היא לא ענתה, רק הסתכלה על הצלחת שלה.
דלת הבית נסגרה, אלי, רודי, דניאל ושירי התחילו ללכת לכיוון הבית ספר.
"למה לא ענית לי?" שירי שאלה, מנסה להתקרב אל דניאל. אבל ככל שהיא או רודי תקרבו, כך דניאל כמעט התחילה לרוץ.
"עזבי אותה", אלי אמרה, מגלגלת עיניים כרגיל.
שדניאל עברה דרך שער בית הספר, היא כל כך מיהרה, כדי להתרחק מאחיה החורגים, עד שלא שמה לב לאיפה היא הולכת ומי עומד מולה.
"את בסדר?" אדם שאל. דניאל, שנפלה על האדמה, הרימה את מבטה.
שהיא ראתה את אדם מושיט לה יד, היא קמה לבד והתרחקה משם.
"את לא תוכלי לברוח לנצח", היא חשבה, מנסה להתחמק מרודי שהיה מאחוריה.
"את יודעת שאנחנו באותה כיתה, נכון?" רודי אמר. ידו הייתה על כתפה.
"כן", דניאל אמרה, מנערת את כתפה כדי לסלק את ידו.
"את לא יכולה לברוח לנצח", רודי אמר והתרחק לכיוון הכיתה שלהם.
דניאל נשמה עמוק והתחילה ללכת לכיוון הכיתה שלה.
"שלום דניאל", פרי ולרי אמרו ביחד. הן עמדו ליד הדלת.
YOU ARE READING
אנשים מפלצות ומה שמעבר
Fantasyאף אחד עדיין לא הסתכל לתפלצת בעיניים ונשאר בחיים. אף אחד, לא ערפדים, או פיות, או מכשפות, או כל סוג אחר של מפלצות, גם לא חיות. וכמובן, גם לא בני אדם. אף אחד, טוב, אולי כמעט אף אחד. רק ילדה קטנה, בת שלוש, הסתכלה לתפלצת ישר בעיניים, ונשארה בחיים. ילדה...
