אז מה אתה אוהב לעשות חוץ מלהתערב בחיים של אנשים זרים?" מיילי שאלה.
"כלום", אדם אמר והם צחקו.
"תודה על הגלידה", מיילי אמרה.
"תבואי כל יום", אדם אמר.
הם המשיכו ללכת, מכרסמים את הגלידה, מדברים וצוחקים.
"תגיד, זה לא אדם עם מיילי שם?" דניאל שאלה לפתע.
"מה?" בן שאל. הם הלכו, משלבים ידיים.
"תסתכל לשם", היא אמרה והצביעה ימינה.
"זה הם", בן אמר.
"בוא", דניאל אמרה ומשכה את בן לכיוונם.
"היי", דניאל אמרה אחרי שהיא ובן נעמדו מול אדם ומיילי.
"מיילי", בן לחש.
"היי בן, דניאל", אדם אמר.
"אתה מכיר אותם?" מיילי שאלה.
"כן", אדם אמר, "את?"
"זה ה... אקס", מיילי אמרה.
"כן", בן אמר.
"הוא האידיוט", מיילי אמרה, כאילו עונה על השאלה שאדם שאל אותה קודם.
"מביך", אדם אמר וגירד את עורפו.
"מאיפה אתם מכירים?" בן שאל.
"נפגשנו פה", אדם אמר.
"אז, אתם...?" מיילי שאלה והסתכלה על בן ודניאל, שידיהם עדיין היו שלובות.
"כן, דניאל היא החברה שלי", בן אמר ונישק את דניאל.
"אוקיי", מיילי אמרה.
"כן, ממש מביך", דניאל לחשה.
"טוב, אני חושבת שאני אלך עכשיו", מיילי אמרה.
"ביי מייל", אדם אמר.
"ביי אדם", מיילי חייכה והלכה.
"מייל?" בן שאל והשתחרר מדניאל.
"לא ידעתי שהיא..." אדם אמר.
"בן, הוא יכול להיפגש עם מי שהוא רוצה", דניאל הזכירה לו.
"כן, צודקת", בן אמר.
"רגע, אם היא אקסית שלך, זה אומר שגם היא... אתה יודע?" אדם שאל.
"כן", בן ענה, "ערפדית".
"אם זה מפריע לך שאני אפגש איתה, אז אני אפסיק", אדם אמר.
"אדם!" דניאל נזפה בו.
"דניאל!" בן החזיר.
"בן, אפשר לדבר איתך רגע?" דניאל שאלה.
"טוב, אני הולך", אדם אמר.
"נתראה", דניאל אמרה.
אדם חייך והתרחק משם.
"מה יש לך?" בן שאל.
"מה יש לי?!" דניאל כמעט צעקה.
"דניאל, אל תצרחי", בן אמר.
"לא צרחתי", דניאל אמרה.
"זה מפריע לי", בן אמר.
"ולי מפריע שחבר שלי אידיוט", דניאל אמרה.
"אני לא רוצה שהוא יהיה בקשר איתה, אני רוצה שהיא תלך מכאן", בן אמר.
"היא כבר מספיק גדולה כדי להחליט על החיים שלה לבד", דניאל אמרה.
"כן, אלף שנה זה לא מעט", בן זרק.
"וגם אדם מספיק גדול כדי להחליט על החיים שלו" דניאל אמרה, "הוא יכול להחליט עם מי להיפגש ועם מי לא, לבד!"
"דניאל, תנסי להבין אותי", בן ביקש.
"תקשיב, אני מבינה שזה מפריע לך, אבל זה לא אומר שהיא חייבת ללכת מכאן", דניאל אמרה.
"זה לא מפריע לך שהאקסית שלי פה?" בן שאל.
"תראה..." דניאל אמרה.
"בדיוק", בן אמר.
"תקשיב לי רגע", דניאל אמרה ותפסה את ידו הימנית.
"אני לא רוצה לריב", בן אמר.
"גם אני לא", דניאל אמרה וחייכה.
"אז אפשר חיבוק מהחברה היפה שלי?" שאל.
"תמיד", ענתה ואז חיבקה אותו.
"אני שונאת אותה", מיילי, שהתחבאה מאחורי אחד העצים, לחשה.
"מדברת לעצמך?" היא שמעה קול מאחוריה.
"ג'וני?" מיילי הרימה גבה.
"מה קורה מיילי?" הוא שאל.
"לא ראיתי אותך... אלף שנה", היא אמרה.
"כן, מאז שננשכנו", הוא אמר.
"הזוי ששנינו היינו באותה אכסניה, אז, עם ערפד", היא אמרה, נזכרת במה שקרה לפני אלף שנים.
"כן, הזוי", ג'וני אמר.
"מה אתה עושה פה?" מיילי שאלה, "אתה גר כאן?"
"כן", ג'וני אמר.
"אתה גר בבית קברות במקרה?" היא שאלה.
"כן", ענה.
"יש מצב שאני נשארת אצלך כמה ימים, אתה יודע, עד שאני אסתדר או אחליט מה לעשות?" היא שאלה.
"בכיף", ענה.
היא חייכה. הם שילבו ידיים והתחילו ללכת לכיוון בית הקברות.
YOU ARE READING
אנשים מפלצות ומה שמעבר
Fantasyאף אחד עדיין לא הסתכל לתפלצת בעיניים ונשאר בחיים. אף אחד, לא ערפדים, או פיות, או מכשפות, או כל סוג אחר של מפלצות, גם לא חיות. וכמובן, גם לא בני אדם. אף אחד, טוב, אולי כמעט אף אחד. רק ילדה קטנה, בת שלוש, הסתכלה לתפלצת ישר בעיניים, ונשארה בחיים. ילדה...
