"...גם אני לא אנושית, אני אלפית. מפני שסבא שלך היה אנושי, דנדוש, אז את ואמא שלך הן שילוב של טבעי והאל טבעי. אתן כן אנושיות, אבל יש לכן כמה מיכולות האלפים. התפלצת יכולה להרוג כל יצור חי, חוץ מאלפים ומצאצאי אלפים. לך ולאמא שלך יש הגנה מפניה, כעת, אתן היחידות כנראה, שיכולות להביט לה בעיניים ולהישאר בחיים. אתכן היא לא יכולה להרוג, גם לא את הילדים העתידיים שלך. התפלצת של ימינו כן תמות יום אחד, אבל יש לה תחליף.
יכולה להיות רק תפלצת אחת בכל פעם, אבל על זה כבר כתבתי ביומן, שאותו את מוזמנת לקרוא במידה שעוד לא קראת את הכל. חוץ מצורתה השעירה, עם הניבים, בגודל מפלצתי, יש לה עוד צורה. היא יכולה ללבוש צורה אנושית, צורה יפה, צורה שלא תגרום לאנשים לברוח ממנה. אני לא יודעת למה, אבל מהפרווה, היא לא יכולה להיפטר. אם היא לא מחוברת אליה, היא עדיין עליה, בצורה של מעיל, מעיל פרווה. אני מאוד מקווה שזו אכן את שקוראת את המכתב, אבל גם אם לא, תקראו ביומן את מה שאני יודעת. דבר שרק האלפים יודעים, הסוד הגדול ביותר של התפלצת. התפלצת שנוצרה לפני אלפי שנים, גם יומה יגיע, אבל אין זה אומר שהיא תפסיק להתקיים. באהבה אין סופית, סבתא".
"רועי... רועי אתה ראית את זה?" שירי שאלה, בוהה במכתב, "כאילו, קראת את זה?"
"השם בהתחלה?" רועי שאל, בתדהמה מוחלטת כמו שירי.
"דנדוש", שירי אמרה.
"דנדוש זאת..." רועי אמר.
"דניאל", הם אמרו ביחד.
"בגלל זה יש תמונה של ליאת", רועי אמר, "אם דניאל היא הנכדה, אז הסבתא היא אמא של ליאת. הן חסינות מהתפלצת".
"התפלצת הרגה את אבא שלה", שירי אמרה, "כמו שהיא לקחה את אמא שלי".
"העיקר אמרת שאין מצב שמה שקרה לאמא שלך, זה מה שקרה לאבא שלה", רועי אמר.
"עזוב את זה עכשיו, רועי, אנחנו חייבים לספר לה!" שירי אמרה.
"היא בבית?" רועי שאל.
"אני חושבת", שירי אמרה.
"אז בואי ניתן לה את היומן", רועי אמר, "זהו, הצלחת. את מצאת את הנכדה".
"אנחנו מצאנו", שירי אמרה, חיוך עלה על פניהם.
"אנחנו", רועי אמר. הם חייכו חיוך מבוכה כזה.
"אז... רוצה לעשות משהו מחר? אתה יודע, אחרי שמצאנו את הנכדה וכל זה", שירי אמרה.
"כן, יש לנו זמן פנוי עכשיו", רועי אמר, שניהם עדיין מחייכים. שירי הניחה את היומן על המיטה.
"סרט?" שירי שאלה.
"למה לחכות למחר?" רועי שאל, "תביאי לה את היומן, היא גם ככה יודעת על המפלצות אז היא תאמין".
"אתה צודק", שירי אמרה, "אני אביא לה ואז... נלך לסרט".
שניהם עדיין חייכו.
"טוב, אז אני הולכת להביא לה..." שירי אמרה.
"כן, לכי", רועי אמר. שירי תפסה את היומן ויצאה מהחדר. היא נעמדה מול הדלת של דניאל ודפקה. אין תשובה.
"אולי היא למטה", שירי אמרה. היא ירדה לסלון וראתה את דניאל רואה טלוויזיה. דניאל לא ראתה אותה.
"דניאל", שירי אמרה. דניאל סובבה את ראשה וראתה את שירי עומדת ליד המדרגות, שהיו במרחק מה ממנה.
"כן, שירי?" דניאל שאלה. שירי התקרבה לספה שעליה דניאל ישבה והתיישבה לידה.
"דניאל, יש משהו שאני חייבת לספר לך", שירי אמרה.
"מה?" דניאל שאלה. לפתע אלי נכנסה. החולצה שלה הייתה קרועה מעט והיא נראתה כאילו יצאה ממרדף גדול.
"אלי?" שירי שאלה. אלי התיישבה ליד שירי. כל גופה רעד.
"מה קרה לך?" שירי שאלה.
"התפלצת", אלי אמרה בקושי, "היא מצאה אותי..."
BẠN ĐANG ĐỌC
אנשים מפלצות ומה שמעבר
Viễn tưởngאף אחד עדיין לא הסתכל לתפלצת בעיניים ונשאר בחיים. אף אחד, לא ערפדים, או פיות, או מכשפות, או כל סוג אחר של מפלצות, גם לא חיות. וכמובן, גם לא בני אדם. אף אחד, טוב, אולי כמעט אף אחד. רק ילדה קטנה, בת שלוש, הסתכלה לתפלצת ישר בעיניים, ונשארה בחיים. ילדה...
