אנשים מפלצות ומה שמעבר

פרק 49

"היי", מיילי אמרה. אדם נעצר והסתכל עליה. הם חייכו שהבינו איפה הם נמצאים. אדם התיישב על הספסל לידה. איפה שהם נפגשו לראשונה. "תגיד, מה חשבת על הסרט הזה?" מיילי שאלה. "ההוא על הערפדים?" אדם שאל וקיבל הנהון מהיר ממיילי. הוא משך בכתפיו וחשב לרגע. "לא יודע, הוא היה בסדר כזה", אדם אמר. "בסדר זה טוב או רע?" מיילי שאלה. "תלוי את מי את שואלת", אדם ענה. הם הסתכלו זה על זו. אדם רכן קדימה ונישק אותה.

"רגו!" שירי קראה בשמחה וחיבקה את הדרקון הקטן. היא הסתכלה מסביבה, רק מקווה שאף אחד לא ימצא אותו בחורבות האלו. החורבות האלו היו פעם בית, משפחות שלמות שגרו פה. איפה הם עכשיו? התפלצת הזאת... התפלצת הארורה הזאת, היא הרסה יותר מדי משפחות. יותר מדי בתים. שירי התיישבה על האדמה ורגו התיישב לידה. היא התחילה ללטף אותו, חושבת את מי היא שונאת יותר. התפלצת או "שליטת הדרקונים"? "אל תדאג, 'שליטת השמיים' הזאת לא תציק לך כאן", אמרה, "לא היא, ולא ציידי הדרקונים שלה".

"סיימת כבר?" בן שאל. דניאל נאנחה וגלגלה עיניים. "למה אתה עושה פה שיעורים?" היא שאלה. בן משך בכתפיו. דניאל שכבה על הרצפה ובן ישב על המיטה. הוא זרק את המחברת שלו למטה והתיישב לידה. "למה לזרוק אבל?" דניאל שאלה. בן רק חייך ונישק את לחיה. "את יפה היום, אמרתי לך את זה כבר?" בן שאל. "לא, מה פתאום", דניאל אמרה בקול ציני, "רק אלף פעם". שניהם גיחכו. דניאל ניסתה להתעלם מהערפד המשועמם שהיה בחדרה, כדי לסיים את השיעורים באנגלית. אבל היא לא הצליחה כל כך. "בן, אולי תשב?" דניאל שאלה. בן הפסיק לרוץ מצד לצד וחזר להתיישב לידה. "אתה עושה לי כאב ראש", היא אמרה. בן התבונן בצמתה וחייך. "זה חזק ממני!" הוא צעק, בעודו רץ מהר כמו הרוח בחדרה, שולף שיניים ובעיקר, מתנהג כמו ילד בן שלוש. "היותך ערפד?" דניאל שאלה, מנסה להיזכר איך אומרים דלי באנגלית. "השעמום!" הוא קרא בקול, עלה על מיטתה והתחיל לקפוץ. "אתה לא נורמאלי", דניאל אמרה וקמה מהרצפה. היא תפסה בידו של בן ומשכה אותו למטה. הוא הסתכל עליה כמו ילד קטן. "ברור שאני לא נורמאלי, אני ערפד", בן אמר. "אתה כזה ילד", דניאל נאנחה. בן הרים את גבתו הימנית, מדגיש את הפירסינג שלו. דניאל השמיע קול גיחוך מעורבב עם אנחה. "ומה זה הפירסינג הזה?" היא שאלה. בן משך שוב בכתפו. הוא חייך והתקרב לנשק אותה, אבל בדיוק אז, הדלת נפתחה.

שירי שכבה על האדמה בשעה שרגו רץ במהירות. היא חייכה. "רגו", היא אמרה. רגו הביט בה והטה את ראשו מעט הצידה. שירי נעמדה והתקרבה אליו, מטה אף היא את ראשה הצידה. היא חיבקה אותו חזק ולחשה לאוזנו: "אני חייבת ללכת". רגו התבונן בה במבט עצוב, מה שגרם לה גם להיות עצובה. "שירי, לא, אל תלכי", היא שמעה בתוך ראשה. היא נישקה את מצחו והתרחקה שני צעדים אחורה. "אל תדאג רגו, אני אחזור מחר", היא אמרה, "אני מבטיחה". שירי פתחה שער לבית הקברות ועברה בתוכו.

"פרי, לאן עכשיו?" לרי שאלה. אחותה התבוננה בכל החנויות שהקיפו אותן. מוזרות עד כמה שיהיו, אפילו תאומות האימה אהבו את הקניון של מימד המפלצות. כאילו, הלו, הן עדיין מתבגרות רגילו... מתבגרות. הן עדיין מתבגרות. לא היה צריך להוסיף מילה, שתי האחיות הלכו למקום האהוב עליהן בקניון: "מילקג'וקי", חנות המילקשייק של ג'וקי. בהתחלה, היו הרבה לבטים אם לקרוא למקום "מילקג'וק" או "מילקג'וקי", אז ג'וקי החליט לעשות סקר. ברוב קולות, תשעים אחוז מהמצביעים, העדיפו "מילקג'וקי", וכך נולדה לה חנות המילקשייק המצליחה ביותר ביקום. "שלום ג'וקי", לרי אמרה באדישות הרגילה לה. "פרי, לרי, מה שלום הלקוחות האהובות עליי?" ג'וקי שאל בקולו הצפצפני, האופייני לחצי ג'וק חצי אדם. "הכל כרגיל", הן אמרו ביחד. ג'וקי חייך והזיז את מחושיו מצד לצד. הוא כבר ידע מה הן רוצות, הן הרי מזמינות אותו דבר כל הזמן. לפעמים הן חושבות שהחיים שלהן צפויים מדי. הנה, יום ראשון, ומה הן עושות? בדיוק מה שעשו יום ראשון לפניי שבוע. כל החיים שלהן פשוט חוזרים על עצמם. אין חידושים, בלי ריגושים. הימים קשים, לג'וקי יש מחושים... הבנתם כבר, הכל אותו דבר. האחיות התיישבו באחד השולחנות ושתו את המילקשייק שלהן. הם הסתכלו לצדדים: אותם האנשים, אותן החנויות, אותה התפלצת... רגע, מה?!

"היי רודי", דניאל אמרה והתרחקה מבן. היאלא הולכת לנשק את בן ככה, לא כשהוא צופה בהם ככה. "היי בן, לא ידעתי שאתה פה", רודי אמר. בן לא החליט אם הוא אמרזאת בקול פגוע, או סתם ציין עובדה. "יש מצבשאתה לוקח אותו מכאן?" דניאל שאלה במבט מתחנן. "למה? את לא רוצה אותיכאן?" בן שאל כמו ילד קטן. "לא", דניאל ענתה בפשטות ובן העמיד פני בוכה. ממש כמו ילד."מצטער, את החברה שלו, הוא בעיה שלך עכשיו", רודי אמר. "למה נכנסתלפה?" בן שאל אחרי כמה שניות של שתיקה. "אז ככה, דניאל, את יודעת שסבתא שלילא הייתה בחתונה", רודי אמר, "וכמובן שהיא רוצה לפגוש את ליאת ואותך". "נו... דבר כבר!" דניאל אמרה. "סבתא שלי מגיעה לביקור מחר", רודי אמר בחיוך לחוץ. "סבתא, 'צביטת לחי', סבתא?" בן שאל.רודי הנהן, עדיין עם חיוךלחוץ. "למהיש לי תחושה לא משהו בקשר לזה?" דניאל שאלה, "ו... צביטתלחי?" "אוקיי, דניאל", בן אמר ותפס אותה מולו בכתפיה, "כאשר פוגשיםאת סבתא של רודי, צריך לדעת כמה דברים". "צביטת לחיים?"דניאל שאלה שוב בחשש. בן ורודי הסתכלו זה על זה ואז על דניאל והנהנו באיטיות. "אולי כדאי שנספר לך איך סבתא שלי קיבלה את הכינוי הזה", רודיאמר. "כן, אני מסכימה", דניאל אמרה. דבר אחד היה ברור לכל אלה, היום, משהו בחיים שלהם השתנה. היום, החיים שלהםנחצו לשניים, החצי הטוב בסיפור, והחצי שבו הכל מתהפך וכלום כבר לא יהיה יציב יותר.