אנשים מפלצות ומה שמעבר

פרק 57

זה ממש לא היה מתוכנן, אבל אז אמרתי- "למה לא?" וכתבתי פרק.

*****************************************************************************************************

"אז מה עכשיו?" משי שאלה, ידה שזורה בידו של רודי. הם, בן, דניאל, אלי ואדם יצאו משער בית הספר.
"טריפל דייט?" בן הציע.
"למה לא?" דניאל שאלה וחייכה.
"למה עשית את זה?" ג'וני הופיע מול אדם, ככה סתם, משום מקום.
"על מה אתה מדבר?" אדם שאל. אלי נשענה על כתפו של אדם.
"מיילי", ג'וני אמר וצמצם את עיניו.
"מזל טוב, אתה רצית אותה, לא?" בן אמר.
"לא... אנחנו כבר, מיצינו", ג'וני אמר. הוא התקדם עוד צעד והיה עכשיו ממש קרוב לאדם.
"תבין, הלילה שננשכתי בו, היה הלילה שהיא ננשכה בו", אמר.
"יופי. כן, כואב. זיכרון קשה, אני יודע, גם אני עברתי את זה", בן אמר. ג'וני הסתכל על בן והתקרב אליו.
"אתה באמת מעדיף איזו... אנושית?" ג'וני שאל והוסיף, "על פני ערפדית?"
"כן", בן אמר.
"היא לא לגמרי אנושית", אלי אמרה פתאום.
"אההה, כן, אני זוכר. אמרת אז משהו, פליטת פה קלה, על אלפים. אני לא קונה את זה. היא לא אלפית, שכחו מזה", ג'וני אמר.
"לא רוצה להאמין? בעיה 'שך", אלי אמרה כאילו לעסה מסטיק.
"שלך..." אדם היה חייב ללחוש באוזנה.
"לא... פשוט לא", ג'וני אמר.
"זה נכון, אני רבע אלפית", דניאל אמרה.
"כן, מה שתגידי", ג'וני אמר, נהפך לעטלף ועף משם.
"רק עוד קצת ואני נפטר גם מזה..." בן לחש לאוזנה של דניאל.
"היי", התאומות הגיחו מאחוריהם. השישה הסתובבו אליהן.
"פרי, לרי, איפה הייתן?" אדם שאל.
"לא תאמינו בחיים מה קרה לנו", פרי אמרה.
"כן, אנחנו מהבוקר מסתובבות, מנסות לשכנע את עצמנו שזה לא היה סתם חלום", לרי אמרה.
"מה? מה קרה?" משי שאלה.
"לא פה", הן אמרו ביחד.

"נירני, איפה ליאת?" מורגנה, אמא של נירן, שאלה וצבטה אותו בלחי.
"במטבח, היא כבר באה", נירן ענה בשעה שאימו משחררת את אחיזתה על לחיו.
"והיא יודעת שאתם...?" מורגנה שאלה.
"כן אמא", נירן אמר, "אין לי סודות מאשתי".
"שלום מורגנה", ליאת התקרבה אליהם על חיוך רחב.
"ליאתי, כמה טוב לראות אותך סוף, סוף", מורגנה אמרה בחיוך.
"גם אותך", ליאת אמרה. מורגנה תפסה את לחיה וצבטה אותה.
"איזו חביבה. ועכשיו, איפה הנכדים?" מורגנה שאלה.
אמורים להגיע עוד מעט, אמא", נירן אמר ולקח את התיק שלה.
"תודה נירני", אמרה.

"ההורים שלי לא בבית", אדם אמר וסגר אתהדלת. כל הבית היה מסודר ומבריק. אף שיערה או גרגר אבק היה על הרצפה.
"רק, אל תעשו בלאגן", אדם ביקש.
"או שההורים שלי יהרגו אותי..." אלי, רודי, בן, התאומות ומשי דקלמו.
"בדיוק", אדם אמר.
"מה...? מה הולך פה?" דניאל שאלה בלחישה את בן.
"ההורים שלו הם פשוט חולי ניקיון", ענה.
"אוקיי", דניאל אמרה.
"אפשר לשבת על הספות?" משי שאלה.
"את חייבת", אדם שאל ונשך את הלשון.
"עד כדי כך?!" דניאל שאלה שוב בלחישה.
"דני, זאת רק ההתחלה", בן ענה.
"הצילו", דניאל מלמלה.
"נו, מה רציתן לספר?" משי שאלה. התאומות נשמו עמוק ואז...