דניאל הייתה קפואה, היא רק בהתה בחלל המוזר שהיה נראה כמו סלון ענקי.
"וואו", היא פלטה לבסוף.
"מה את עושה פה?" רודי עיוות פנים.
"ידעתי שאתם משוגעים", דניאל אמרה בפחד. קולה רעד והיא נסוגה לאחור.
"למי את קוראת...." פרי התחילה להגיד.
"משוגע?" לרי המשיכה אותה.
"הצילו!!!" דניאל צעקה בתוך ראשה. היא מהר פתחה את הקבר ורצה החוצה.
"לפחות שתסגור", אלי אמרה באדישות. רודי נאנח.
"אני כבר חוזר", הוא אמר וקם מספת הערפדים שבן קיבל ממועצת הערפדים.
"אל תגיד לי שאתה הולך אחריה", אלי אמרה.
"אז אני אשתוק" רודי אמר ויצא מהקבר. הוא התחיל לרוץ, הוא לא מצא את דניאל בשום מקום.
"דניאל!" הוא קרא, אבל לא שמע כלום.
"היי רודי", הוא שמע קול מאחוריו. רודי קפץ בבהלה.
"בן", רודי התנשף, "הבהלת אותי. מה אתה עושה כאן?"
"בא לעזור לך לחפש את אחותך", בן ענה.
"אתה לא חייב", רודי אמר.
"אני יודע", בן אמר, "אבל אני רוצה. וחוץ מזה, הלילה יש ירח מלא. כמה שנים אני חי? שלושת אלפים? בשנים האלו יצא לי לפגוש הרבה אנשי זאב. אני לא אוהב אנשי זאב בירח מלא, הם לא שולטים על עצמם".
"איך שאתה רוצה", רודי אמר. הם התחילו להתרוצץ בבית הקברות, אבל הם לא מצאו אותה.
"היא כנראה יצאה", בן אמר.
"בוא", רודי משך אותו החוצה מבית הקברות.
דניאל התחבאה מאחורי עץ ליד הבית, "זה חלום רע", היא ניסתה לשכנע את עצמה.
"דניאל?" היא שמעה קול מאחוריה. היא הסתובבה וראתה את בן.
"תתרחק", היא אמרה וקפצה ממקומה. היא צעדה אחורה.
"אני לא אפגע בך", בן אמר.
"מה אתה? למה הייתם בתוך קבר?" דניאל שאלה.
"אממ... זה סיפור ארוך", בן אמר. הוא צעד צעד קדימה, בעוד דניאל הלכה מעט אחורה.
"אל תתקרב אליי", דניאל אמרה.
"אמרתי לך כבר, אני לא אפגע בך", בן אמר.
"אני ראיתי... אני ראיתי", דניאל אמרה.
"מה ראית?" בן שאל.
"ערפדים", דניאל אמרה. בן קפא במקומו, הוא ניסה לחשוב למה היא מתכוונת.
"ע... רפדים?" בן שאל.
דניאל הנהנה, "כן, ערפדים. הם ניסו לנשוך אותי", היא אמרה.
"ג'ק וג'וני", בן לחש ועצם עיניים.
"כן, אני חושבת שלאחד מהם קראו ג'ק", דניאל אמרה. כאשר בן התקרב אליה שוב, היא הרימה אבן מהאדמה.
"אני לא אהסס", דניאל אמרה. היא לא ידעה אם לרוץ לתוך הבית, או להישאר בחוץ.
"אני לא אפגע בך, דניאל", בן אמר.
"למה השם שלך כתוב על המצבה?" דניאל שאלה, "אתה גר שם? אם המצבה הזאת שלך אז אתה..."
"מת", בן המשיך אותה. מרוב תדהמה, דניאל הפילה את האבן.
"אתה ערפד", היא לחשה, "אתם כולכם... כולכם..."
דניאל התחילה להתנשף, היא לא ידעה מה לעשות. היא הסתכלה הצידה וראתה את רודי רץ לעברם.
"ידעתי שיש משהו מוזר בתאומות האלו", דניאל לחשה. היא רצה לדלת ונכנסה פנימה.
"דניאל?" נירן שאל אותה. ברגע שהיא ראתה את נירן, היא רק התנשפה שוב.
"מה קרה?" ליאת שאלה.
"לא טוב לי", דניאל חשבה, "לא טוב לי בכלל".
"דניאל?" נירן שאל שוב והתקרב אליה. דניאל התחילה לרוץ ללמעלה.
היא נכנסה לחדרה ונעלה את הדלת.
"מה זה היה?" היא התנשפה ונשכבה על המיטה. היא תפסה את ראשה בידיה.
היא שמעה דפיקות בדלת.
"דניאל?" היא שמעה את רודי, "דניאל, אפשר להיכנס?"
דניאל לא ידעה מה לעשות, היא פחדה עכשיו יותר מתמיד.
"דניאל", היא שוב שמעה את הקול הצרוד, "אל תפחדי. תפתחי את הדלת, אם את רוצה לדעת מה קרה לאבא שלך..."
KAMU SEDANG MEMBACA
אנשים מפלצות ומה שמעבר
Fantasiאף אחד עדיין לא הסתכל לתפלצת בעיניים ונשאר בחיים. אף אחד, לא ערפדים, או פיות, או מכשפות, או כל סוג אחר של מפלצות, גם לא חיות. וכמובן, גם לא בני אדם. אף אחד, טוב, אולי כמעט אף אחד. רק ילדה קטנה, בת שלוש, הסתכלה לתפלצת ישר בעיניים, ונשארה בחיים. ילדה...
