אנשים מפלצות ומה שמעבר

פרק 65

אני רק רוצה לציין שכל הקטע של הסיפור זה מלא עלילות שאיכשהו מתחברות לעלילה אחת עם סוף אחד ויחיד. בסוף תבינו הכול... ואם לא תמיד אפשר לשאול ואני אשתדל לענות כך שהכול ברור...

טוב, סליחה על החפירה, תהינו:

********************************************************************************************

"סוב, שיילין. כמה טוב לראות אתכם", קטלין אמרה עם חיוך מזויף.
"לא באנו לבקר", שיילין אמרה.
"תמיד נחמד להסתכל על עצמי בשחור", רוב אמר והסתכל על סוב. סוב רק הזיז את שיערו מצד לצד. קטלין ושיילין גלגלו עיניים בתיאום מושלם.
"מה שלום אחינו היקרים?" רוב שאל.
"אם היינו נולדים באמת, הייתי אומרת שאנחנו אחים", שיילין אמרה. היא שלפה ציפורניים והתקרבה אל רוב בהליכה מאיימת.
"תתרחקי, מוטציה!" קטלין אמרה וחשפה שיניים.
"שקט!" סוב צעק. הבנות עצרו. רוב קם מהשולחן והחזיר את שני הבקבוקים למקרר. את הקש של קטלין זרק לפח.
"מה אתם רוצים?" שאל.
"התפלצת רוצה תוצאות", סוב אמר.
"היא מאוד עצבנית", שיילין אמרה.
"מה קרה?" קטלין שאלה.
"מזל טוב, היא מצאה את האחיות שלנו", שיילין אמרה.

"בן... בן... תתעורר כבר!" הוא שמע קול חלוש, כאילו מישהו קורא לו ממרחק רב. אבל ג'ק שדיבר אליו, ישב ממש לידו, על הרצפה. כולם כבר חזרו הביתה. מיילי התעקשה להישאר, אבל ג'וני גרר אותה חזרה לקבר שלו. ג'ק נאנח. השמש כבר עולה ובן עדיין חסר הכרה. הוא היה אובד עצות, חסר אונים, לא יודע מה לעשות...
"אל תדאג, ג'וני ואני ניקח אותך למימד המפלצות", ג'ק אמר. בדיוק אז, פתח הקבר נפתח.
"ג'וני?" ג'ק שאל, עדיין מסתכל על בן.
"הנני כאן", ג'וני אמר בעודו צועד אל תוך החדר החשוך.
"קדימה, בוא נלך עכשיו", ג'ק אמר. הוא התרומם אבל ג'וני הושיב אותו חזרה.
"מה?" ג'ק שאל. ג'וני התיישב לידו והסתכל עליו.
"אי אפשר. צריך לחכות שבן יתעורר", ג'וני אמר.
"למה? בוא נלך כבר!" ג'ק אמר.
"כי אם הוא יתעורר והזיכרון יחזור אליו? אנחנו לא יודעים כלום עדיין. בוא נחכה עד שהוא יתעורר. זה הדבר הכי טוב לעשות", ג'וני הסביר.
"לא יודע", ג'ק אמר.
"מה יש לך? ממתי אכפת לך מכל אחד שהוא לא אתה?" ג'וני שאל.
"כי הוא חבר שלנו, אולי?" ג'ק אמר.
"עדיין. ומה היה הקטע הזה אתמול? מה זה העניין הזה עם דניאל?" ג'וני שאל.
"איזה ע... עניין?" ג'ק גמגם.
"זה! על זה אני מדבר! אתה מתנהג מאוד מוזר!" ג'וני אמר.
"ג'וני, עזוב. אתה לא יודע כלום", ג'ק אמר.
"לא, כי אני רק רוצה להזכיר לך שיש לה חבר, שהוא במקרה גם חבר טוב שלך", ג'וני אמר והסתכל על בן.
"אני יודע, אל תדאג", ג'ק אמר.
"אז אתה מודה שיש לך משהו אליה", ג'וני אמר.
"מה?! לא", ג'ק אמר. הוא השפיל את מבטו ולא ידע מה לעשות.
"ג'ק, תיזהר. בן יכול להיות מאוד תוקפני כשהוא רוצה", ג'וני הזכיר.
"אני יודע", ג'ק אמר.
"יופי", ג'וני אמר.
"יופי", ג'ק אמר.
הם בהו בבן בערך שעה. אף אחד מהם לא הרגיש איך הזמן זז. אולי ככה זה כשאתה חי לנצח, הזמן מאבד כל משמעות בעינייך. כל שעה מרגישה כמו שניה. במשך שעה, הם רק בהו בשקט, מבלי להוציא ציוץ, עד שג'וני נאנח.
"מה?" ג'ק שאל.
"כלום. אתה פשוט... אתה מתנהג שונה לאחרונה", ג'וני אמר.
"וזה שונה טוב?" ג'ק שאל.
"האמת? אני כבר לא בטוח", ג'וני אמר. הם שמעו איך הפתח נפתח שוב.
"ג'ק? ג'וני?" הם שמעו קול שואל.
"בואי כבר!" ג'וני קרא, "יא חופרת", הוסיף בלחש.
"היי בנים", מיילי נכנסה לחדר.
"היי", ג'ק אמר בלי התייחסות רבה לערפדית.
"אוקיי. מה יש לו?" מיילי שאלה ושילבה ידיים.
"זה שאין לי כוח ליצור מעצבן כמוך, לא אומר כלום!" ג'ק אמר וקם על רגליו.
"מה יש לך?" מיילי שאלה.
"אולי פעם בחיים המסכנים שלך, תלמדי לשתוק את הפה שלך!" ג'ק אמר בכעס.
"אומרים לסתום את הפה..." מיילי אמרה.
"אותו דבר", ג'ק אמר.
"אז בלמי את פיך, טוב לך?" גם ג'וני קם אליה.
"מה? בנים, מה יש לכם היום?" מיילי שאלה.
"נו, את לא מבינה רמזים?!" ג'ק כבר כמעט איבד את זה.
"מה יש לך?" מיילי אמרה.
"אני-לא-רוצה-שום-קשר-אלייך-!" ג'ק אמר בכעס. מיילי הזעיפה פנים וחשפה שיניים. היה לה מבט רעב בעיניים. ג'וני מיהר לחשוף גם הוא שיניים ונהם עליה.
"תתרחקי ממנו", אמר בשקט מפחיד מעט. מיילי הלכה אחורה.
"הוא גם חבר שלי", מיילי אמרה.
"לא הוא לא", ג'ק אמר.
"שקט!" ג'וני צעק. היה נדמה ששמעו אותו עד לקצה השני של הכדור.
"בסדר, אני אלך", מיילי אמרה בקול פגוע, בשקט. היא הסתובבה ויצאה מהקבר. היא סגרה את הדלת וחשבה לאן ללכת. אין מצב שהיא חוזרת לקבר של ג'וני, פשוט אין סיכוי.
"מה עכשיו?" היא לחשה.
"מדברת עם עצמך? מה קרה? הבנת שאין לך חברים, מתוקה?" היא שמעה קול. היא הסתובבה וראתה את האחים לבית משפחת ביבס ודניאל.
"מה את רוצה ממני?" מיילי שאלה, "מה אי פעם עשיתי לך?"
"גנבת לי את החבר, אולי?" אלי אמרה בכעס.
"אתם כבר נפרדתם! לא הייתם זוג!" מיילי אמרה. אלי חשבה מה להגיד, אבל דניאל הקדימה אותה.
"זה לא היה אמיתי. את ניצלת אותו", אמרה.
"מה?" מיילי שאלה.
"את ניצלת את אדם?" אלי שאלה.
"לא!" מיילי התעקשה.
"שקר", דניאל אמרה ללא רגש.
"מאיפה הבאת את זה?" מיילי שאלה.
"הרגשתי שזה לא אמיתי. הוא לא אהב אותך, רק חיבב אותך קצת. אבל את? חוץ מידיד טוב, לא ראית בו כלום", דניאל אמרה.
"מאיפה את יודעת את זה?" שירי שאלה.
"אמרתי כבר, אני הרגשתי את זה", דניאל ענתה.
"כן, אומרים שלאלפים יש תחושות חזקות יותר. שהם רגישים יותר וחשים את הסביבה", רודי אמר.
"שוב השטות הזאת?" דניאל שאלה. זה עצבן אותה. היא לא אלפית, סבתא שלה הייתה, אבל זה לא הופך אותה לאחת כזאת! נכון?
מיילי הסתכלה על דניאל וגלגלה עיניים.
"ומה את רוצה ממנה?" אלי שאלה.
"ממתי אכפת לך מאחותך החורגת?" מיילי שאלה.
"היא עדיין אחותי", אלי אמרה וצעדה קדימה.
"אלי, עזבי. היא לא שווה את זה", שירי אמרה. אלי הסתכלה על האחים שלה. הם התקרבו לפתח הקבר ונכנסו.
"את באה?" דניאל שאלה.
"כן", אלי אמרה. היא התקרבה אל מיילי והסתכלה לה בעיניים.
"קודם החבר שלי ואז החבר של דניאל?" שאלה.
"מה?" מיילי שאלה.
"תתרחקי מהם. ומהר", אלי אמרה. היא התקרבה לקבר, זרקה עוד מבט מלא שנאה אל מיילי ונכנסה.
"מי כאן?" דניאל שאלה ונכנסה לחדר.
"אנחנו והחבר הגוסס שלך", ג'וני אמר, מרוויח מרפק בבטן מג'ק. שניהם קמו מהרצפה והתקרבו אל ארבעת האחים.
"הכול בסדר?" ג'ק שאל.
"חוץ מזה שהחבר שלי גוסס? לא, הכול מושלם", דניאל אמרה.
"כן, החיים תותים..." רודי אמר. היה קשה להגיד למי בן יותר חשוב- רודי או דניאל?
אבל, היה משהו שהצביע יותר על רודי. לא משהו שאפשר להבחין בו. דניאל עצמה עדיין לא ידעה זאת, אבל אולי גם החברות שלה ושל בן מתחילה להיות... מזויפת?
דניאל התיישבה ליד הספה, על הרצפה ורודי לידה. היא הסתכלה על בן, אבל גם לא יכלה לנתק קשר עין עם ג'ק. ככה היא הזיזה את מבטה מבן אל ג'ק. יש בו משהו, בג'ק הזה, משהו מיוחד. דניאל הסתכלה שוב על בן.
"הוא יהיה בסדר", אלי הבטיחה לדניאל ורודי.
"כן, הוא יהיה", דניאל אמרה. אבל לחלק קטן בתוכה, זה כבר לא היה פתאום חשוב כל כך, כמו שזה היה יכול להיות לפני אתמול. לפני שהיא דיברה עם ג'ק.

"בהצלחה", האישה הבלונדינית אמרה לארבעת האנשים שהשפילו מבט. מוטציות או לא, גם להם יש נשמות. נשמות שהם מעדיפים לשמור בתוכם.
"אל תדאגי גברתי, אנחנו לא נאכזב אותך", קטלין אמרה.
"כדאי לכם מאוד שלא, או שאני אהרוס את שני הזנים שאני עצמי יצרתי", היא אמרה והתיישבה חזרה על כיסאה הגדול.
"תני לנו כמה ימים ואנחנו נמצא אותן שוב",שיילין אמרה.
"אל תדאגו, אני סומכת עליכם. אתם בכל זאת, יצירה שאני יצרתי", היא אמרה והמשיכה להסתכל על הארבעה.
"כן גברתי", הם אמרו יחד, השתחוו, הסתובבו והתחילו ללכת. והכל בתיאום מושלם.
"את באמת סומכת עליהם?" היא שמעה קול.
"לא. ובגלל זה, אני שולחת אותך", היא אמרה. כלב התקרב אליה ושינה צורה לנער שחום מעט, עם שיער שחור ועיניים ירוקות. הוא היה פשוט חתיך...
"משנה צורה שלי", התפלצת אמרה. הנער חייך, שינה את צורתו לפרפר צהוב והתעופף משם.
"אני רוצה את הבנות שלי בחזרה, עכשיו!" היא צעקה. כבר לא הייתה אישה בלונדיניות יפה על הכיסא, אלא יצור שעיר וענק עם עיניים אדומות, שכל רצונה הוא בסך הכול את בנותיה חזרה. למה זה כל כך קשה?

1ң