הגורל שלנו

למה אני חייבת לסלוח?

יום שני:

~14:15~

נקודת מבט ליהי:
ביטלו לנו שעה, "לילו חכי רגע אנחנו רוצים לדבר איתך" מאי צעקה לי, אין לי כוח לאף אחד מהם, הם התנהגו מגעיל שהם גילו את זה,
עכשיו שיניחו לי בשקט שיעזבו אותי, "מאי דיי לא רוצה אני רוצה ללכת הביתה" אני אומרת, "אוי תראו מי פה עכשיו" נטלי אומרת, ואיתה נמצאת גל שצוחקת איתה, "נטלי תתקדמי לי מהחיים תודה" אני אומרת בערסיות, יאללה שיעזבו אותי כולם, "לולי בבקשה בואי הם במגרש" מאי ממשיכה בשלה, "מה לא מובן בלא" אני אומרת, "מה לא מובן בלא" נטלי חוזרת אחרי מה שאמרתי, "תגידי את חושבת שאת מצחיקה פה משהו" מאי אומרת, אין לי כוח לשטויות האלה "מאי למה להתאמץ לרדוף אחרייה יאללה תשחררי יש פי עשר יותר טובות ממנה" נטלי אומרת, זהו פה נשבר לי, "נטלי חשבתי שירין אמר לך לעזוב אותי נכון" אני אומרת, וכל הילדים שמסביבנו התחילו לצחוק, "יאללה את באה" מאי אומרת, אני מגלגלת עיניים והולכת עם מאי, תוך כדי שאני שומעת את נטלי מקללת לעצמה,
אני מגיעה למגרש אני רואה את אופק עמית ועידו, אין לי כוח אליהם אני יודעת שהם הצטערו על הכל, אבל מתי, הם גרמו לכך שרציתי שקט, הם גרמו לכך שעוד שנייה הייתי מאבדת את הילד שלי, וזה רק בגלל מה, שהם לא יודעים להיות שם בשבילי, אני לא הולכת לחבק אף אחד והם מופתעים מכך שאפילו שלום לא אמרתי, עמית בא לדבר אבל אני עוצרת אותו, "מה אתם חושבים?" אני אומרת, כי באמת רוצה להבין שמה שסליחה באמת תעזור, "אתם התנהגתם בחוסר רגישות שכחתם בכלל מי אני וכמה אני צריכה אותכם, אני תמיד הייתי שם לפרגן לכל אחד ואחד מכם" אני אומרת מצביעה על עידו על אופק ועל עמית, "אבל אף אחד מכם לא היה פעם אחת לטובתי פעם אחת!!!" אני זוכרת כמה קשה היה לקבל את ליאב, כמה חיים קשים הם עשו מי זה, ואפשר לחשוב מה כבר עשיתי התאהבתי גם זה לא היה בסדר, "אתם יודעים אני הבנתי משהו אתם אוהבים אותי שאני קטנה שנוח לכם שאין לי אף אחד חוץ מכם ושאני הילדה הטובה שאסור לה אף פעם לעשות טעות, אבל עם אני עושה טעות שזה יותר מה שטוב לי רק חבל שאתם רואים את זה בתור טעות אתם מעבירים ביקרות ועוד משפילים אותי בלי לשים לב אליי" אני אומרת את הכל, דיי נשבר לי, אני לא הולכת כל פעם בגללם לעבור את העינוי הזה והפחד הזה, "פעם אחת לא הייתם לטובתי פעם אחת, לא משנה מה היה תמיד הייתם נגדי וזה כזה לא פייר אני אף פעם לא הלכתי נגד הרצונות שלכם אז למה לעשות לי ככה, ואז לגרום לבלאגן אחד שלם ורק אז מגיע הסליחה שמגיעה לי, ולמה כל פעם אני צריכה לסלוח למה??" אני אומרת, מאוכזבת לא יודעת ממי, מהם? ממני? שאני ככה סולחת כל פעם מחדש, עכשיו זה לא ככה אני רוצה לשנות בכלל את כל היסוד הזה, שיבינו שדיי נמאס לי מהחיים הקשים שהם מעבירים אותי כל פעם מחדש!!!
"ליהי בבקשה דיי" אופק אומר התחננות, "מה דיי כואב לשמוע את האמת נכון אבל הגיעה הזמן להתמודד איתה" אני אומרת בעצבים, הוא מתחיל לגמגמם ואני לא מבינה לאן הוא מנסה להגיע, "אני אני מתכוון שדיי להתעצבן" הוא אומר, וזה עוד יותר מעצבן אותי, "איך אתה יכול להגיד דבר כזה אף אחד מכם לא היה במקום שלי ולא חשב עליי תמיד יודעים לעשות בלאגן ואז לבוא לבקש סליחה לא משנה מה זה היה תמיד לא הייתם לטובתי תמיד" אני אומרת, מדגישה את התמיד, "זה לא נכון ליהי" עמית אומר, "כן נכון פעם אחת באת להגן עלי מולם אבל אז שהם הלכו הסכמת עם כל מה שהם אמרו היה עדיף שתשתוק וזהו" אני אומרת "ליהי את באמת מצפה שלא נגיד את הדעה שלנו" עמית אומר, "הדעה שלכם דפוקה" אני אומרת, "ליהי" מאי אומרת, מנסה להרגיע אותי אבל זה לא יעזור, "ואתה בכלל שותק לא אומר כלום אתה שהכי פגעת תמיד הייתי שם עם זה כדורגל משפחה תמיד באתי אלייך לא נשארת לבד אבל אתה תמיד משאיר אותי לבד ועוד משפיל אותי אז מה אני צריכה בכלל את כולכם שמעבירים עליי ביקורת מה אתם שונים משאר הבית ספר הזה" אני אומרת עצבנית כבר לא יכולה לשמור הכל לעצמי, הגיע הזמן באמת לשבור את הכל ולרסק את החומות, אמרתי את כל מה שהיה לי להגיד כלפי עידו כליפי כולם, "ליהי מספיק" עידו אומר, אבל לא הוא לא מבין "שלך אמרו מספיק הפסקת ממש לא רק היית בשלך כמה טעות עשיתי נכון" אני אומרת, "לא ליהי אני מתכוון שדיי את בהריון דיי תפסיקי להתעצבן ודיי להרים את הקול דיי את תזיקי לילד שלך דיי את צודקת בכל מה שאמרת ובאמת לא מגיע לנו להיות חברים שלך כי אנחנו זבלים אבל דיי מספיק אכלתי את עצמי מי זה שעזבת את כולנו אני לא מוכן גם לספוג צעקות ונזיפות שאת יכולה להזיק לילד שלך דיי תרגיע" הוא אומר את קול זה, אני מופתעת ממה שהוא אומר, הוא עד כדי כך דאג לי, "מה את חושבת אחרי שנעלמת מה קרה לי בגוף כמה אידיוט וסתום ומטומטם הייתי שככה התנהגתי אלייך אני מצטער ואת צודקת את תמיד שם בשבילי עכשיו אני רוצה להיות שם בשבילך ואני יותר לא אלך נגדך לא משנה מה" הוא אומר, אני מופתעת מכל מה שהוא אמר לי, אני לא יודעת מה להגיד, לפני שנייה הייתי פקעת עצבים עליו עכשיו, אני לא יודעת, בלי יותר מידי, עידו פשוט בא וחיבק אותי, החזרתי לו חיבוק, אני מרגישה שיש דמעות על הכתף שלי, אני קצת משתחררת ורואה שהוא בוכה, "עידודו מה יש" אני אומרת, תוך כדי שהוא מחבק אותי חזק יותר, "לא רוצה שתעזבי אותנו אנחנו אוהבים אותך התנהגנו כמו מפגרים אבל אל תעזבי אותנו" הוא אומר מתחנן, כנראה ממש נלחץ מכל מה שאמרתי, לא באמת התכוונתי לעזוב אותם, אבל כן היה צד כזה שנמאס לי, "היי הכל בסדר אני פשוט רוצה שתבינו אותי" אני אומרת, תוך כדי שעידו משחרר אותי מהחיבוק, "אנחנו מבינים עכשיו" עמית אומר, הוא מתקרב וגם מחבק אותי, "אני מצטער אחותי אני יודע שאני אח דפוק" הוא אומר, ואני צוחקת, "את סולחת לי" אופק אומר, "ברור חמור בוא לפה" אני אומרת והוא ישר זורק את עצמו אליי לחיבוק, "היי תזהר על הבטן" עמית אומר לו תוך כדי שהוא מעיף לו כאפה שאופק מחבק אותי, אני פשוט מרוצה שהצלחתי לגרום להם להבין אותי, ומקווה שעכשיו זה יותר לא יקרה

~16:40~

נקודת מבט ליאב:
אני חושב איך אני הולך לדבר עם אמא שלי, אני רוצה הסבר למה יש לה פלוס בחשבון והיא לוקחת ממני כסף, אמרתי לתומר עם הוא יכול לברר לי כמה דברים, האמת שאני פוחד לגלות את האמת, אבל אני יודע שאני חייב, אני רוצה להבין מה לעזאזל הולך פה, למה שאמא שלי תעשה את זה הטלפון שלי מצלצל "תומר אחויה" אני עונה לשיחה,

אני: אהה גבר בדקת לי
תומר אחויה: שומע אני חושב שכדי שתשב
אני: דבר כבר (אומר בעצבים)
תומר אחויה: אמא שלך מעולם לא הייתה בחובות היא אישה מסודרת
אני: מה זאת אומרת?
תומר אחויה: זה אומר אחי שיש פה משהו מסריח, ועוד משהו שקשור לאבא שלך אבל זה כבר לא הצלחתי להגיע לזה
אני: אני כבר אגיע לזה לבד תודה אחי
תומר אחויה: אחי אל תעשה שטויות

הוא אומר ואני מנתק לו כולי עצבני על מה נתתי לה חצי מהמשכורת שלי, אני לא מבין את זה, איך היא יכלה לעשות לי את זה, מה היא לא רצתה שאני אתקדם בחיים, ומה הקשר הזה קשור לאבא שלי, אבל לא אכפת לי יותר מכלום רק ליהי חשובה לי, אני עומד לגלות את כל האמת ואני עושה את זה עכשיו, אני יוצא מהבית של ליהי, ונוסע ישר לבית שלי, נגמר הסיפור שאני פרייר