הגורל שלנו

סופש אצל אבא

~14:00~

נקודת מבט ליהי:
סיימתי לארוז לי את המזוודה הקטנה, עם כל הבגדים מקווה שנחזור מהר, לפחות בחמש להיות בבית כי יש בתשע את המשחק של עידו, ותכאלס זה תירוץ טוב לצאת ממנו מוקדם, ולחזור לבית שלי "ילדים אבא בחוץ" אמא שלי צועקת לנו, האחים שלי יוצאים בריצה אליו,
אני מסתכלת לאמא שלי בעיינים מתחננות שלא תכריח אותי, "דיי לילוש את מגזימה" היא אומרת לי, מחבקת אותי, "אמא אני לא רוצה" אני אומרת, שנייה מלבכות, "תהיא שם לפחות עד הערב תשתדלי תני לו להראות לך שהוא השתנה לטובה" אמא אומרת, איך היא מלאת תקווה אחרי כל מה שהוא עשה לנו,
אני יוצאת מהבית האחים שלי כבר יושבים באוטו, "לילוש כמה אני שמח שאת באה אליי שבת" אבא שלי אומר, אני מגלגלת עיינים, הוא לוקח ממני את המזוודה ושם בבגז', אני מבינה שאני צריכה לשבת לידו מקדימה, אין לי ברירה אחרת, אני נכנסת לאוטו, הוא נכנס אחרי,
"איזה כייף ילדים שלי שכולכם איתי פה אנחנו נעשה כייף השבת הזאת אתם תראו" הוא אומר, והוא שם את היד שלו משולבת בשלי, ומתחיל בנסיעה, אני מוציאה את היד שלי ממנו, הוא בא להחזיר אותה אבל אני לוקחת אותה אליי "אל תגיע בי!" אני אומרת בלחש שהאחים שלי לא ישמעו, הוא לא עונה לי ומחזיר את היד שלו להגה, אני שמה אוזניות ומחליטה לשמוע שירים, קצת לשכוח מהכל, אני נשענת על החלון,
ותוך כדי שהשירים מתנגנים אני מבינה שאני וליאב לא דיברנו בכלל, אני מתגעגעת אליו אבל אין לי מה לכתוב לו, או אפילו מה להגיד לו.

נקודת מבט ליאב:
אני ממש מתגעגע לליהי, מת להתקשר אלייה ולשאול מה איתה, אבל האגו שלי לא נותן לי,
איך היא בכלל העיזה להגיד לי דבר כזה, אני לא רוצה בשבילה משהו רע, רק רוצה לשמור עלייה, וזאת התודה שלה באמת, מה מצאתי לעצמי, איך גם התאהבתי בה היא כולה ילדה בת 17 שלא מבינה כלום מהחיים שלה, למה נכנסתי לתוך זה עכשיו שיש לי ים דאגות, ובאמת לא חסר לי,
ביום שני אני צריך לתת למפקד החלטה עם אני בפנים או לא, אוףףףף אני כל כך רוצה חופש שלווה נחת, נמאס לי פשוט מהכל,
אני יושב מול האגם שלי, אני נזכר איך הבאתי את ליהי לפה, איך התאהבתי בעיינים שלה ששקעתי בהם, איזה פדיחות עם היא שמה לב, אני נשען על העץ מסתכל על המפל שפשוט זורם לו, ואני מוצף במחשבות בדאגות וכל כך הרבה עומס שפשוט קשה לי אני מחפש משהו לאחז בו אבל אין לי, האחים שלי קטנים לאמא שלי יש מספיק צרות אין טעם להוסיף לה גם את שלי, חברים שלי תמיד שם בשבילי אבל עדיין לכל אחד יש בעיות משלו, וליהי..... ליהי פשוט לא מבינה אותי, לא מבינה שאני רוצה את טובת,
זאת ליהי, אבל היא גם זאת שאני אוהב אותה כל כך ובאותה מידה פשוט פגוע ממנה על מה שהיא אמרה לי, בלי לשים לב הדמעות זולגות, כמה שנים לא הרגשתי את ההרגשה הזאת מאז שיר,

~14:40~

נקודת מבט ליהי:
הגענו לבית של אבא, שנים שלא הייתי, לא התגעגעתי למקום הזה, האחים שלי ישר נכנסים בריצה לבית שלו, אבא שלי מוציא את כל התיקים ואני באה לעזור לו, בכל זאת אני לא עד כדי כך רעה, אני לוקחת את התיק של מעיין ואת התיק שלי, "ליהי עזבי אני אקח לכי לבית" אבא שלי אומר, "זה בסדר אני יכולה" אני אומרת ורק רוצה ללכת, "ליהי בבקשה תני לי להראות לך שהשתנתי אל תתייחסי אליי ככה בקור הזה" הוא אומר, וואוו יש לו עוד חוצפה "תגיד תודה על זה שאני פה, אני לא שכחתי מה עשית לנו אתה הרסת ממזמן והיית חסר רגישות בכל דבר אז עכשיו אני פה הקרה אלייך, מעניין מאיפה ירשתי  את זה" אני אומרת לוקחת את התיקים איתי, נכנסת לבית "ליאור איפה החדר שלך?" אני שואלת את אחי, "שם" הוא אומר, ורץ לסלון, אני שמה את התיקים בצד החדר, יצאתי לגינה ראיתי שיש שם נדנדה, ממש קשה לי, לא מספיק אני פה עם בן אדם שאני לא מאמינה שהוא אבא שלי, גם אני מתגעגעת לליאב, למה הוא לא מתקשר למה לא כותב לי איזה הודעה, כאילו הוא שכח אותי, אני ממש צריכה אותו עכשיו, הדמעות זולגות ואני נזכרת באיך שדיברתי אליו, יצאתי כלבה, איזה מין חברה אני שככה דיברה לבן זוג שלה, יש מצב שקצת הגזמתי
אני מחליטה לשלוח לליאב הודעה,

הגבר שלי😍:
אני: אני מצטערת על איך שדיברתי אלייך זה ממש לא היה לעיינין זה פשוט נאמר בעצבים שהרגשתי כאילו אתה קובע לי בכלל בלי לשאול אותי לא אהבתי את ההתנהגות הזאת לכן הגבתי ככה עדיין זה לא תירוץ אבל אני פשוט מסבירה לך באיזה מובן זה בא אני כמובן לא התכוונתי לאף מילה אני אוהבת אותך ומאחלת לך רק טוב ואושר אהוב שלי אני מצטערת אני ממש צריכה אותך בבקשה תתקשר אליי אני מרגישה אבודה

הדמעות המשיכו לרדת בלי שליטה פשוט נשפחתי כי כתבתי באמת מה שאני מרגישה ומקווה שהוא יראה את זה ויענה לי כמה שיותר מהר, לא עברה שנייה וכבר "הגבר שלי😍 מתקשר שיחת וידיאו", אני עונה בלי יותר מידי עיינים "יפה שלי למה את בוכה" ליאב אומר ישר, איך שהוא רואה אותי, רק מלשמוע את הקול שלו אני התגעגעתי אליו כל כך, הדמעות רק התחזקו, "היי נסיכה יפה שלי מה יש?" ליאב שואל, "אני ממש מצטערת על איך שדיברתי אלייך" אני אומרת, מגמגם בגלל הדמעות, "הכל בסדר חיים שלי אני גם מצטער על איך שדיברתי אלייך זה הגיע לי" הוא אומר, ומה שאני הכי רוצה זה לחבק אותו ולנשק אותו, "לילוש שלי ספרי לי מה יש שאת ככה?" ליאב שואל, "אני אצל אבא שלי" אני אומרת, "אבא שלך חשבתי שאתם לא בקשר לא הזכרת אותו אף פעם" הוא אומר, "נכון אבל בגלל שהבטחתי לאמא עם היא תיתן לי לרדת לאילת אני יסע אליו סופש, ואני כל כך מצטערת שעשיתי את העסקה הזאת" אני אומרת, בבכי מתפרץ, "הייי היי לילו מה קרה הוא עשה לך משהו" ליאב שואל בדאגה, ואני לא עושה לא עם הראש, "אז יפה שלי תהיא חזקה ועוד קצת זה מסתיים, שתחזרי נעשה ערב רק אני ואת" ליאב מציע, איזה מאמי הוא, "חיים שלי הייתי רוצה אבל יש משחק של עידו ואני הולכת" אני אומרת, מקווה שלא התבאס עליי, "למה כזה קשה לך להיות אצל אבא שלך אבא שלי השאיר את אמא שלי בחובות ועם ארבע ילדים ופשוט נעלם" הוא אומר, "וואוו קשוח" אני אומרת, "כן ממש מה שמזכיר לי אני צריך לספר לך משהו" הוא אומר, זה קצת מלחיץ אותי "מה קרה?" , "זה לא לטלפון שניפגש אני אספר לך אל תדאגי לא משהו שקשור אלינו אז לא להכנס לי לאיזה סרט" ליאב אומר, ואני ישר מחייכת בטבעי שהוא ככה דואג לי "ליהי ליהי" ליאור רץ אליי, "מה חיים שלי" אני אומרת, ליאור מזהה את ליאב "היי ליאב איפה אח שלך איתמר?" ליאורי שואל את ליאב, "נסיך שלי אח שלי עם אמא שלי בסופר" ליאב עונה לו, אהבתי את איך שהוא ענה לליאור, "טוב אז תגיד לו שביום ראשון ניפגש שוב בפארק טוב?" ליאור שואל את ליאב בקול ביישן, "כן נסיך" ליאב עונה לו, ואני מחבקת את ליאב מרוב המתיקות שלו, "לילי אבא אמר שאוכלים בואי" ליאורי אומר לי, "תגיד לו שאני באה כנס בנתיים הביתה" אני אומרת לליאורי מחבקת אותו והוא רץ חזרה הביתה "אהובה שלי תהיא חזקה בשבילי ועוד קצת זה מסתיים לכל דבר תתקשרי אליי" ליאב אומר, שולח לי נשיקה, אני שולחת לו בחזרה