הגורל שלנו

מאכזב את כולם

נקודת מבט עמית:
הגעתי הביתה אחרי כל הבלאגן, אני נכנס הביתה מקווה לא לפגוש אף אחד, "מה זה מי נכנס?" אני שומע את אמא שלי אומרת, "אני" אני אומר, בכל זאת לא רוצה להפחיד אותה, אני רץ לכיוון המדרגות, "הייי הייי עמית עמית בוא לפה" אני שומע את אמא שלי קוראת לי, אבל אני כבר עולה במדרגות ונכנס למקלחת, "עמית עמית אני ראיתי נכון, רק עכשיו חזרת מהשעייה מה עובר עלייך!!!" אמא שלי צועקת מחוץ לדלת, אני מבין אותה, היא רוצה ילד מושלם ילד שהוא לא אני, אני עשיתי טעות, עם הכל, עם אילת עם איך שברחתי ככה, איך אני אמור לתת להורים שלי נחת, עם כל הזמן אני עושה צרות, אני בועט  בתסכול בפח של השירותים, אני לא מאמין שעשיתי את זה לליהי, ועכשיו הבן זונה בטח נהנה מכל זה, ועוד החברים שלי מסתכלים עליי במבט לא לאמין, אור ומאי צדקו, ממש אח למופת אני, נטשתי אותם ככה בשביל בילוי של שעה, ואפילו היא לא הייתה שווה את זה,
אני נכנס להתקלח שותף את עצמי מכל היום הזה, אני יוצא מהמקלחת לחדר שלי, זורק את עצמי בחדר, ומנסה להירגע ולחשוב, איך אני מצליח לסדר את זה עכשיו, נשמעה דפיקה בדלת
"כן" אני אומר, אני רואה את אמא שלי נכנסת, ואני יש מביט בתקרה, היא מתיישבת בכיסא של המחשב, אני לא מסוגל להסתכל עלייה, מה אני אמור להגיד לה "עמית תקשיב שנייה ככה זה לא יכול להימשך תראה מה יש לך, סתכל איך אתה מתנהג, איך הגעת למצב כזה" אמא שלי אומרת, בקולה נשמע שהיא מאוכזבת אני יודע שאני מאכזב אותה, אני מאכזב את כולם,
"אמא אני מצטער" אני אומר, זה מה שאני יכול לעשות, איך אני יכול לסדר את זה, הם לא מאמינים בי בכלום, לא תומכים בי, ולפעמים קשה ככה להיות לבד מול העולם, אמא שלי יוצאת מחדר ואני שם לב, שזולגות לי כמה דמעות, אני מרשה לעצמי להישבר, היום נישברתי, מי שתמיד אהבה אותי תמכה בי, הייתה שם תמיד בשבילי, זאת ליהי, וגם אותה איכזבתי, ועם לא מספיק זה, כל החבורה שלי שהיא המשפחה שלי הכי חשובה לי, איכזבתי לא הצלחתי לשמור עלייה, נתתי לליהי להתאהב במשהו שבטח ינצל אותה עכשיו, איך נתתי לזה לקרות ועוד מתחת לאף שלי, הכל מתפרק לי
הדמעות ממשיכות לרדת כי אני מבין שיכול להיות שהרסתי לעצמי את כל החבורה שלי....

~18:10~

נקודת מבט אופק:
אני וליהי נוסעים לבית של עמית, ועכשיו גם אני נזכר בזה שהוא נראה פצוע אנגלי, איך ההורים שלו יקבלו את זה?
ליהי שמה ראש על החלון מי שנכנסו לאוטו, אני יודע שהיא בוכה בשקט, היא ניפגע ממנו,
בן זונה מזדיין בתחת, אבל אני מכיר את ליהי ויש רגעים שהיא פשוט רוצה להיות לבד,
אני יודע שהיא כרגע פשוט נלחמת בעצמה ובאמירה שהיא אמרה לו, אבל אני גאה בה מודה הייתי מופתע באיך שהיא ככה אמרה לו,
אבל היא העמידה אותו יפה מאוד במקום,
אני גאה בה, אני לא רוצה שהיא תשתנה בשביל אף אחד, והיא תמיד תהיה אחת כזאת שלא מקשיבה לאף אחד, וככה אני מאחל לה שתשאר

נקודת מבט ליהי:
הגענו לבית של עמית, אני בעיקר במחשבות על ליאב, איך הוא תפס את הצד של נטלי, ואיך הוא בכלל העז להגיד לי לא לדבר עם אחי, מה הוא חשב שאני יהיה איתו בריב כל החיים,
אני בחיים לא הייתי מוותרת על עמית, עם כל המשחק של נטלי, דבר אחד היא אמרה נכון,
אני והוא בחרנו להיות אחים ויש סיבה לכך,
וליאב ליאב פשוט אגואיסט ואיך בכלל אמר לי דבר כזה "על גופתי" מי הוא חושב שהוא יקבע לי מה לעשות, אבל עדיין לא הייתי צריכה לענות לו ככה, אני לא רוצה שהוא ימות חס וחלילה,
אני אוהבת אותו ואני מצטערת על זה שאמרתי לו את זה, אבל לא שלטתי בזה פשוט אמרתי,
"יאללה אנחנו נכנסים?" אופק שאל, "כן, תודה שנתת לי את הזמן לחשוב ולא חפרת חפירות" אני אומרת, באמת לא מובן מאליו ציפיתי שהוא ירעיל אותי נגד ליאב, אבל העדיף להיות בשקט, מזכיר לי כמו מה שהיה באילת עם הריצה שעשיתי שם, הוא גם נתן לי ללכת ולהיות לבדי
"ברור אני מכיר אותך" הוא אמר, ואנחנו יוצאים, וואיי בטח עמית חזר מפוצץ הביתה בטח ההורים שלו נורא כועסים על זה שהוא הגיע למצב הזה,
אנחנו מצלצלים בדלת, ואמא שלו פותחת לנו את הדלת, "היי ליהי אופק מה שלומכם?" היא אומרת לנו ומכניסה אותנו הביתה, היא אישה טובה מאוד, אבל יש לה ציפיות יותר מידי גבוהות ונותנות לעמית להרגיש לבד, וזה חבל
"אנחנו בסדר באנו לעמית" אני אומרת לה, "כן כן ברור תעלו הוא בחדר, מה זה אופק אני רואה שגם אתה מקושט בפרצוף רוצים לספר לי מה קרה?" היא שואלת אותנו, "לא זה סתם אני ואחי לא משהו רציני" אופק אומר, "גם עמית היה קשור למה שהיה לך עם אחיך?" היא שואלת שוב, וואיי אנחנו לא נעבור את זה עכשיו, "לא מה פתאום זה קרה לו אתמול בבית שלו" אני אומרת, "כן טוב אנחנו עולים ביי" אופק אומר, ואנחנו עולים לחדר שלו, אופק עוצר אותי מלפתוח את הדלת, "אני הולך לחדר של אח שלו פה, שתסיימו לדבר תקראי לי" הוא אמר, לא הספקתי להגיב והוא הלך, נוו באמת מה אני אמורה עכשיו לעשות, אני נושמת נשימה עמוקה, אני פותחת את הדלת, אני רואה את עמית שוכב למיטה מביט בתקרה וכמה דמעות יוצאות לו, הוא לא בוכה לא מראה רגש בכלל, רק הדמעות זולגות, הוא אפילו לא שם לב אליי, אני נגשת אליו, קשה לי לראות את אח שלי ככה שבור, זה כל כך לא מתאים לו, אני מתכופפת והוא עדיין לא שם לב שזאת אני, אני מנגבת לו את הדמעות, הוא מסובב את הראש, הוא אדיש לחלוטין,
אני לא מבינה מה קרה לו, "יופי עכשיו אני מדמיין שליהי פה" עמית אומר, ממש ממש בלחש, מה הוא חושב שאני לא פה,
טוב אני מבינה אותו ההתנהגות שהתנהגתי ממש לא לעיינין, "אחי אני פה" אני אומרת, "כן כן, לילו אני כל כך מצטער אני מצטער על הכל רק בבקשה תחבקי אותי תגידי לי שאת פה, ולעולם לא תעזבי אותי, אני מרגיש שהכל מתמוטט, אני שבור כולם כועסים ומאוכזבים ממני, וזה בצדק אני גרמתי לכל זה אני אשם" הוא אומר, והדמעות שלו מתחזקות יותר ויותר, אני עולה עליו, מחבקת אותו, והוא עושה לי נעים בראש, אני רק רוצה שידבר, "לולי את לא מבינה כמה אני מצטער על אותו לילה, אני טיפש שהלך להנות, כי זרקתי זין על כולם" הוא אומר, אני נזכרת באותו לילה, אבל בסוף הוא גם הציל אותי,
"אתה הצלת אותי בסוף" אני אומרת,
"נכון את צודקת, אבל יכלתי לחסוך את זה עם הייתי שם ליידך" הוא אומר, הוא עד כדי כך מרגיש אשם, "אני יודע שלא תחזרי להיות אחותי ראיתי את האכזבה שהייתה לך בעיינים, נכון העפת לי סתירה שהגיעה לי, אבל זה לא כאב, מה שכאב באמת זה, שראיתי שאת מאוכזבת ממני" הוא אומר, ואני נזכרת בשיחות שהיה לנו שכמה הוא מנסה, לא לאכזב את ההורים שלו ואני תמיד האמנתי בו, "אני אף פעם לא הייתי מאוכזבת ממך אני תמיד מאמינה בך וגאה בך אתה אח שלי ותמיד תשאר כזה" אני אומרת, הוא מחבק אותי יותר, "את כאילו ממש פה, הלוואי שליהי תבין אותי כמו שאת מבינה אותי, את אשלייה" הוא אומר, ואני לא יודעת עם לבכות או לצחוק ממנו, "אופק אופק!!!!" אני קוראת, החלטתי בלצחוק, בכינו מספיק "אני שמח שסיימתם להלשים פערים" אופק אומר, עמית מסתכל עליו לא מבין מה הוא עושה פה, "מה אחי מה אתה מופתע" אופק אומר "מה איך חשבת שהיא באה?" אופק ממשיך, "מה אני לא מבין" עמית אומר, ואני עוד עליו, הוא מסתכל אליי, אני מביטה בו, "את אמיתית" הוא אומר מופתע, "ברור שהיא אמיתית" אופק אומר, עמית מביט בי מחכה שאגיד משהו "אני אחותך ותמיד יהיה כי אנחנו בחרנו להיות אחים ותמיד נשאר" אני אומרת, מחבקת אותו והוא מוחץ אותי בחיבוק