הגורל שלנו

אולטרסאונד

נקודת מבט ליהי:
אני בלחץ מטורף, הרופא רק מסתכל על המחשב ועוד ועוד, אני לא מבינה מה הולך, אני כבר עם דמעות בעיינים לא יודעת מה לחשוב, מה כבר עשיתי, איך עשיתי נזק לילד שלי, באלי למות, הדמעות כבר יורדות, ליאב מחזיק לי את היד חזק, אני רואה שהוא גם בלחץ, ובטח גם לו יש סרטים בראש, נוו כבר שהרופא יגיד משהו, "דוקטור הכל בסדר?" ליאב אומר לחוץ, כנראה כמוני מתחיל לאבד את הסבלנות, "יש לי שאלה אלייך" הרופא אומר לי, אוי ואבוי, אם זה עוד פעם קשור לגבי האוכל שלי, אני פשוט מתה, אני עכשיו הלך לאכול את כל ההמבורגרים שיש, רק שיגיד לי משהו, "מתי עשית בדיקת אולטרסאונד אחרונה?" הוא שואל, מה הקשר עכשיו השאלה המיותרת הזאת, "שגיליתי שאני בהריון" אני אומרת, "את יודעת באיזה חודש היית?" הוא שואל, נוו באמת מה הוא חושב שאני זוכרת, "אני לא יודעת" אני אומרת, "חודש שני" ליאב אומר, איך הוא זוכר את זה, "מוזר ממש מוזר" הרופא אומר, יותר לעצמו מאשר לנו, "אתה יכול להגיד לי מה קורה?" אני אומרת, דיי איבדתי את הסבלנות, שאדבר וזהו, ליאב מלטף לי את הרגל, מנסה להרגיע אותי, אבל זה לא עוזר, אני מלטפת את הבטן שלי, וברגע אחד שוב אני מרגישה, את המגע של הילד שלי על הבטן הקידמית, כאילו ממש משחק איתי, זה קצת מרגיע אותי ואפילו מצליח להעלות לי חיוך על השפתיים בין כל הדמעות, "מסתבר שאת בהריון לתאומים" הרופא אומר, אני בשוק, אני לא מאמינה, ליאב קם מרוב התרגשות ונותן צעקה גדולה "אאאעעע אני לא מאמין דוקטור אתה לא מבין איך הלחצת אותי" ליאב אומר, בהתרגשות יתרה, אני ישר שמחה ומאושרת עד ללא יודעת, "חיים שלי למה את בוכה זה דבר טוב קרה לנו" ליאב אומר, ונותן לי נשיקה יבשה על השפתיים, "זה דמעות של אושר חיים שלי" אני אומרת, מלטפת את הילד שלי מרגישה אותו זז בהתרגשות ממני, "אתם לא רוצים לדעת את המין?" הרופא שואל, "ברור שרוצים" ליאב אומר נרגש עוד יותר, "אז יש לכם בן ובת" הדוקטור אומר, אין מאושרת ממני "תודה דוקטור תודה" אני אומרת, תוך כדי שאני פשוט לא מאמינה, "טוב אחרי שהתלהבתם שמחתם יש לי בשורה פחות טובה" הדוקטור אומר, אויי לי מה עכשיו, אני ישר נדרכת מוכנה לכל מה שיבוא, "אז ככה אני לא יודע איך פספסו שאת בהריון לתאומים אבל זה דבר רציני, את חייבת לאכול יותר את בחודש חמישי והתינוקות ממש קטנים את חייבת לאכול כדי שהם לא היו פג" הדוקטור אומר, ואומר את זה באזהרה חמורה, אני מבינה את גודל האחריות, ואני לוקחת זאת על עצמי, אנחנו מודים לדוקטור, ויוצאים מהחדר,
ישר ליאב מרים אותי, אני נבהלת, והוא מסובב אותי, "חיים שלי את מאמינה יש לנו תאומים עוד ארבע חודשים" ליאב אומר, "כן מאמי אני מאמינה רק תוריד אותי" אני אומרת צוחקת, מהתלהבות שיש לו,

*****************

ליאב נוסע למקום שאין לי מושג לאן בכלל, אנחנו מגיעים לצומת בילו, שזה ביג מאוד גדול או יותר נכון פשוט ענק, "מאמי מה איבדנו פה?" אני שואלת, "את יודעת יפה שלי היום נוסעים לבית החדש שלנו וצריך לרהט אותו" הוא אומר, יאאא איזה כייף אני אוהבת קניות