הגורל שלנו

ריתוק

~6:40~

נקודת מבט ליהי:
נשיקה שאני תמיד יואהב וארצה ממנה עוד, ליאב עולה מעליי, ואני נשכבת על המיטה, ממש מלחיץ אותי המצב הזה, הוא עובר לצוואר שלי, ואני מתרחקת ממנו "ליאב!!!" אני אומרת, כמה שיותר בשקט, אבל שיקלוט "וואיי מאמי סליחה חיים שלי לא התכוונתי" הוא אומר, ואני מאמינה לו שהוא פשוט נסחף קצת, "הכל בסדר" אני אומרת, והוא קם ממני
אנחנו יורדים למטה, לא הספקתי לדבר איתו על תומר, ועל מה שהוא אמר לי, אבל אני רוצה לראות עם הוא יספר לי בעצמו, בלי שאני אצטרך להתערב, "מאמי אני ממש מצטער על מקודם את יודעת שאני אוהב אותך ופשוט לא נישקתי אותך כל אתמול אז לא התאפקתי" הוא אומר במעט מבוכה, איזה מאמי הוא "מאמי ברור שאני יודעת באמת שהכל בסדר" אני אומרת, מחבקת אותו
"ועוד דבר מאמי אני אחזור מאוחר היום" הוא אומר, ואני מבינה רק מבאס אותי שהוא ככה צריך לעבוד, במקום עבודה נורמלית עם שעות טובות יותר "היי יפה שלי אין לך מה לדאוג" הוא אומר, שם לב לזה שזה מבאס אותי
"חוץ מי זה שאני אחזור יש לנו שיחה לעשות" הוא אומר, בפרצוף שאני לא מבינה
"קרה משהו?" אני שואלת, "כן קרה משהו אבל זה לא הזמן" הוא אומר, ועכשיו אני לא אבין מה לעשות עם עצמי, "ביי לולי אוהב אותך" הוא אומר, נותן לי נשיקה קטנה ונוסע, אני עולה חזרה הביתה ואמא שלי במטבח מכינה כריכים לאחים שלי, וואיי עכשיו תתחיל החפירה למה ליאב נשאר לישון פה, היא מסתכלת עליי במבט לא מובן "מה" אני אומרת, והיא רק מחייכת
"הכל טוב?" אני שואלת אותה, שעם היא רוצה להגיד שתגיד כבר, "אני לא אמרתי כלום" היא אומרת לי, ואני כבר הבנתי, שהיא תריב איתי זה יעלה ממש יופי לי, אני נכנסת לחדר שלי, ואני מקבלת שיחה מ "עידודו שלי"

אני: "בוקר טוב חיים שלי"
עידודו שלי: "בוקר אור יפה שלי, שומעת אני חייב שתחתמי לי על המשחק כי הוא בשבת הזה ובלי החתימה אני אפילו לא יכול להתאמן"
אני: "ברור חיים שלי אבל איך נעשה את זה?"
עידודו שלי: "אז ככה מה הסיכוי שתצאי מהבית?"
אני: "חחחחח הצחקת אותי אמא שלי מחפשת עכשיו את כל הדרכים לריב איתי"
עידודו שלי: "כוסעמקקק"
אני: "דןדן אתה יודע שאני שרופה עלייך אבל איך תשחק ככה?"
עידודו שלי: "נשמה שלי אל תתחילי איתי עכשיו עם זה, אני בסדר גמור!!!"
אני: "טוב טוב חיים שלי תירגע"
עידודו שלי: "אני רגוע, אני רק חייב שתעזרי לי"
אני: "אמא שלי מחפשת אותי איך אני יצא מהבית?"
עידודו שלי: "אני אדאג להכל רק תחתמי סבבה?"
אני: "כן אבל...."
עידודו שלי: "שום אבל אין אבל סמכי עליי"
אני: "אני רק דואגת לך שלא תעשה שטויות"
עידודו שלי: "אל תדאגי יפה שלי נדבר"

אני מסיימת את השיחה עם עידו, כל הראש שלי מחשבות הוא ממש אוהב כדורגל ואני יודעת שהוא יעשה הכל בשביל המשחק שלו, אני רוצה לעזור לו אבל אני לא רוצה שהוא הסתבך עכשיו בצרות עכשיו "ליהי אני יוצאת לעבודה, את לא יוצאת מהבית את זוכרת?" אמא שלי שואלת אותי, וברור איך אפשר לשכוח שאני בריתוק
"כן אמא זוכרת" אני אומרת, "יופי תותי ויש כביסה במכונה ותשתפי את הבית" היא אומרת, ווואייי איזה עצבים עכשיו, מה אני עכשיו צריכה לנקות לא מספיק אני בריתוק "נוו אמא" אני אומרת לה, בתסכול ובחוסר חשק "ליהי אל תתחילי איתי יש לך יום שלם בבית אז תעשי דברים שלוש שעות ואת מסיימת" היא אומרת, ויוצאת מהבית לא נותנת לי אפילו אפשרות להגיב לה,

~15:30~

נקודת מבט ליהי:
סיימתי כבר לשתוף את הבית תליתי את הכביסה שתפתי את הכלים שלי, ועכשיו יצאתי ממקלחת, אבל היה אחלה יום, נהנתי לשמוע שירים ולשתוף תוך כדי, עשה לי קצת סדר בראש, החלטתי לגבי עידו אני יעזור לו בכל מה שהוא צריך, מספיק ההורים שלו לא תומכים בו, אני חייבת לתמוך בו ובנוסף לעזור לו,
אני מתקשרת לאופק לבדוק עם הכל טוב איתו

קקטוס: "מה עכשיו!!!!"
אני: "וואיי וואיי מה קורה?"
קקטוס: "אני אגיד לך מה קורה מעדיף להיות בבית משוגעים, למרות שאת יודעת משהו גם פה זה כבר נהיה סוג של בית משוגעים"
אני: "עד כדי כך אל תדאג שלושה ימים וחוזרים לשגרה שלנו"
קקטוס: "לא ליהי את לא מבינה מה הולך פה אפילו לישון אי אפשר כמו שצריך, נשבע לך אני רוצה לעזוב לא אכפת לי לאן העיקר לא פה"
אני: דייי אופק אתה מגזים הם המשפחה שלך
קקטוס: "משפחה לא משפחה לא רוצה את זה כבר לא רוצה, דיי ליהי קשה לי אני סובל דיי"
אני: "עוד קצת אופק עוד קצת"
קקטוס: "כמה קצת תגידי לי כמה אני כבר לא יכול איתם כבר נכון שהבית גדול ולכל אחד יש את הפינה שלו אבל גם לפינה שלי נדחפים דייי"
אני: "אופק יהיה בסדר"
קקטוס: "אני נכנס למקלחת לפחות שם יהיה לי שקט לאיזה חצי שעה"
אני: "טוב יהיה בסדר"
קקטוס: "כן כן מה שתגידי אני הכי סובל"

סיימתי את השיחה עם אופק מלא בעצבים, מה הוא חושב לעצמו שהוא ככה מדבר, ועוד מתמסכן כאילו אף אחד מאיתנו לא סובל, רק הוא סובל, לכלונו קשה נכון, אבל ככה להגיד על המשפחה שלו שהם משוגעים הוא הגזים, אפילו לא אכפת לו מהם כבר, ואני מבינה את זה שהם מעיקים עליו באמת, אבל ככה לדבר אליי מי הוא חושב שהוא בכלל "אבא" הטלפון שלי מצלצל ועוד פעם זה אבא שלי, מה הוא רוצה ממני לעזעזל אין לי כבר כוח, הוא מתקשר כבר שלוש פעמים ברצף ואני כבר כולי עצבנית שאני אפילו לא יכולה לגעת בטלפון כי הוא לא מפסיק להתקשר, וואייי אני מחליטה לענות לו

אבא: "תגידי לי מה עובר עלייך אני אבא שלך אני מתקשר אני מצפה שתעני לי"
אני: "הייתי במקלחת מה רצית?"
אבא: "ליהי דברי אליי בכבוד אני אבא שלך"
אני: "מה שתגיד מה אתה רוצה?"
אבא: "ליהי תזהרי לך או שאת תצטערי"

אני מחליטה לשתוק, כי באמת שאין לי סבלנות כבר לאף אחד, שיגיד מה הוא רוצה,
ונסיים את השיחה הזאת, כמה שיותר מהר
ככה יותר טוב

אבא: "ליהי אני רוצה שהשבת תבואי אליי
הרבה זמן לא באת ואני מתגעגע אלייך"
אני: "אני לא יכולה"
אבא: "ליהי אולי כדי שתשאירי כבר את הדברים מאחור את הבת שלי ואני רוצה שתבואי אליי השבת"
אני: "אבל אני לא יכולה השבת הזאת"
אבא: "למה מה יש לך השבת הזאת?"
אני: "ידיד שלי יש לו משחק כדורגל ואני לא יכולה להפסיד אותו"
אבא: "אבל את גם ככה לא אוהבת כדורגל אז מה תעשי שם"
אני: "אבא הוא ידיד שלי ואני צריכה להיות שם
אבא: אתם זוג?"
אני: "לא אבא הוא ידיד שלי וגם כל החבורה הולכת אז אני לא יכולה לפספס"
אבא: "אם כל החבורה שלכם הולכת הוא לא ישים לב לזה כל כך וגם תגידי לו שאת הולכת לאבא שלו"
אני: "אבא אין דבר כזה אני הולכת למשחק"
אבא: "אז מתי תבואי אליי?"
אני: "לא יודעת מתי שיצא לי"
אבא: "טוב ילדה שלי"

אני מסיימת את השיחה עם אבא, ובאמת
שהיום הזה כבר נמאס עליי,
אני רק מקווה שלעידו יש רעיון איך להעביר לי את הטופס שאני אחתום עליו