הגורל שלנו

התחלה חדשה?

נקודת מבט ליהי:
מאיפה לה לדעת את זה, אין מצב בעולם, "מה קרה בעלת את הלשון?" שירז שואלת, אוףףף איזה עצבים עכשיו, "אני לא מבינה מה את רוצה מהבטן שלי" אני אומרת, משחקת את עצמי תמימה, "לילו אני מכירה אותך לא מהיום" היא אומרת, ממתי היא קוראת לי לילו, אנחנו בריב כבר שלוש שנים, מה היא רוצה עכשיו מחיי, "סבבה חיכית פה עד עכשיו כדי לרדת עליי שהשמנתי?" אני אומרת, ברור שזה לא נכון היא רוצה תשובות אבל לא אספק לה אותם, "טוב טוב שתרצי לדבר איתי את תדעי איך למצוא אותי נכון" היא אומרת, ומתכוונת ללכת, מי היא חושבת את עצמה בכלל, "ברור שאני ידע בכל זאת יש טלפונים את יודעת" אני אומרת, ופשוט הולכת מהר לכיתה, גם ככה דפקתי איחור, אני נכנסת לכיתה, "וואוו ליהי לוי הגיעה" המורה אומרת, אני מגלגלת עיינים, "את יכולה להשאר כבר עוד עשר דקות בחוץ השיעור גם ככה מסתיים" היא אומרת, אני שונאת מורים פשוט שונאת אותם, "את רוצה שאני אשאר בחוץ?" אני שואלת אותה, כאילו מה את רוצה איחרתי לא שמתי לב מתי נגמר השיעור, "את יכולה ואת יכולה גם להשאר פה אבל עדיין יהיה לך חיסור" היא אומרת, כל זה בגלל חיסור מטומטם, אז שהיה חיסור ממש מעניין אותי עם יש חיסור או אין, מורים הם פשוט מעצבנים, כנראה שזה בקורות חיים שלהם להיות מעצבנים, אני מתיישבת ליד אור, "מה קרה איחרת?" היא שואלת אותי, "אחר כך אגיד לך עם כולם בספסל" אני אומרת, היא מסתכלת עליי מוזר, מוציאה את הטלפון ורושמת משהו, אני מקבלת מיד הודעה לאחר מכן, אני נכנסת לבדוק,
המשפחה המשוגעת שלי😍:
האור שלי: בהפסקה כולם לספסל!!!
אופק: למה מה יש?
האור שלי: תגיע ותדע
עידו: בסדר נגיע נגיע

~9:30~

אני מתקדמת לספסל ביחד עם אור, כולם שם, "טוב שבאתם כבר התייבשנו פה" עמית אומר, "כן כמה זמן לוקח לא הבנתי את יזמת את זה אז יאללה אנשים רעבים"אופק אומר לאור, לפני שאור אומרת משהו, אני אומרת, "אני יזמתי את זה" כולם מסתכלים עליי, "אוקי מה קרה" עידו שואל, מפתיע אותי שהוא סבלני, "מי מכם סיפר לשירז שאני בהריון" אני אומרת, פשוט מפילה את הפצצה אין לי סבלנות, "מההה!!!" כולם אומרים ביחד, אני מגלגלת עיינים, זה לא יכול להיות סתם ככה היא יודעת משהו חייב להגיד לה, "אין מצב" מאי אומרת, "תתפלאי גם אני חשבתי ככה עד שהיא באה ושאלה אותי" אני אומרת, רוצה לדעת מי לעזעזל דיבר על זה בכלל, "לילוש אין מצב שמשהו מאיתנו ידבר על ועוד ליד אנשים" עמית אומר לי, "אז תסביר לי איך היא יודעת" אני אומרת בעצבים, מה כמה אני יכולה לספוג הם חושבים, ממש לא מתאים לי שעכשיו כל בית ספר התעסק בזה שאני בהריון, "ליהי אף אחד מאיתנו לא סיפר לה" אופק אומר, אני לא מאמינה אז איך זה יכול להיות "אולי היא שמעה אותנו?" מאי אומרת, "איזה שטויות מתי דיברנו על זה בבית ספר" אופק אומר, יש בזה משהו "זה עדיין לא מסביר איך היא יודעת" אני אומרת, "ליהי יהיה בסדר גם עם היא תספר הכל יהיה טוב גם ככה עוד פחות מחודש הבגרות האחרונה" עמית אומר, עדיין אני רוצה לדעת מי אמר לה את זה, "אולי ליאב?" אור שואלת, "תגידי מה את מפגרת למה שליאב יספר את זה לה" אני אומרת, לפעמים הטמטום זה דבר שיכול לחרפן אותי, "מה את רוצה אני פשוט מנסה לחשוב" היא אומרת, "אז תחשבי יותר בהיגיון ופחות בסתימות" אני אומרת בעצבים ופשוט הולכת משם תוך כדי שהם צועקים לי, נוו באמת איזה מפגרת היא מה היא חושבת לעצמה שליאב באמת אספר למשהו, ועוד למשהי שיודע שאני לא סובלת אותה, ועוד אור ציפיתי ממנה לקצת יותר, מה עד כדי כך קשה להפעיל היגיון נורמלי, אני אומרת עד שמגיע למאחורי האולם, אוףף מה אני הולכת לעשות עכשיו עם כל בית הספר ידע אני לא יהיה מסוגלת לבוא לפה, אני פשוט אצטרך לפרוש, למרות שהבטחתי לכולם שזה לא ישפיע עליי, אבל כן זה כן משפיע ברגע שהחברה לשעבר שלך יודעת מי זה, ואולי היא תשתמש בזה נגדך, מה זה אולי בטוח היא תשתמש נגדי, "וואוו לא ציפיתי לראות אותך כאן" שירז אומרת, מאיפה כל פעם היא באה, "מה את עוקבת אחריי" אני אומרת, כבר מיואשת מהחיים, באיך שהכל הסתבך לי ככה, בלי לשים לב אני כבר עם דמעות בעיינים, עם מי שבחיים לא חשבתי שתשב פה לידי שוב, "היי אל תבכי הכל יהיה בסדר" שירז אומרת לי, ממש לא מתאים לה, אבל אני כבר שבורה ובעיקר כבר עייפה מכל זה, והיא פשוט מחבקת אותי ומנחמת אותי, "למה את ככה מתנהגת אליי" אני אומרת, תוך כדי שאני מנגבת את הדמעות, שלוש שנים כבר אנחנו לא בקשר רק רבות, "איך אני מתנהגת אלייך באנושיות?" היא שואלת אותי, האמת שכן מה שהיא עושה זה פשוא אנושי, אני מעדיפה לשתוק ולא לומר כלום, "לילו זה שאנחנו לא בקשר ורק רבות אל תחשבי ששכחתי מה היית בשבילי" שירז אומרת, אני פשוט מופתעת היא הרגישה את מה שאני הרגשתי כל הזמן הזה, "אני לא יודעת עם בכלל אפשר לתקן" אני אומרת, מה אחרי שלוש שנים אפשר לתקן חברות, "אני לא יודעת אבל אפשר בלהפסיק להיות מגעילות אחת לשנייה" היא אומרת, ואני מסכימה איתה, "אבל יש לי משהו אחד אל תעלבי ממני" אני אומרת, לוקחת אוויר, אני באמת לא רוצה שהיא תעלב ממני "אני באמת לא רוצה שתעלבי ממני" היא עוצרת אותי "נוו סבבה תמשיכי" היא אומרת מזרזת אותי "אני אשמח שאף אחד לא ידע בנתיים" אני אומרת, מקווה שהיא לא תיקח את זה קשה מידי, "האמת שגם רציתי להגיד אותו הדבר" היא אומרת, ופשוט יש לי הקלה כזאת "וגם לגבי הבטן שאף אחד לא ידע" אני אומרת מתחננת, לא מעניין אותי כרגע איך היא יודעת, אבל שזה השאר רק אצלה, "נראה לך באמת שהייתי מפיצה דבר כזה לכל דבר יש גבול לילו" היא אומרת צוחקת, ומצליחה גם להצחיק אותי, "עכשיו את מוכנה לספר לי איך הגעת למצב הזה" שירז שואלת אותי, "מה עד כדי כך מעניין אותך" אני אומרת בצחקוק, "תראי בתור הילדה שלא רצתה אף פעם חבר נהיה לא רק חבר אלא גם בן 22 ואחד החתיכים" היא אומרת ואני נקרעת מצחוק,