הגורל שלנו

יותר מידי

~14:00~

נקודת מבט ליהי:
אחרי מה שהיה אתמול עם ליאב, זה ממש מתאים לי חופשה עם חברים שלי, העיינים שלי אדומות מבכי, לא הייתי מסוגלת לצאת מהחדר שלי כל היום, בקושי אכלתי משהו, אני רק במיטה שומעת את השירים שלי, מזל שיש לי אותם לפחות מקום טוב לברוח אליו, שתמיד פה בשבילי "תותי את לא יצאת מהחדר כל היום הכל בסדר" אמא שלי אומרת, שהיא מחוץ לדלת מחכה לאישור להכנס "כנסי" אני אומרת, היא נכנסת ומתיישבת על המיטה שלי "יפה שלי מה יש לך" היא שואלת, מחבקת אותי שאני שוכבת "אופק הזמין אותנו לוילה באילת" אני אומרת,
"ליהי את רוצה לנסוע" היא שואלת, "אמא את יודעת כמוני שלא מגיע לי העונש הזה שלא עשיתי כלום" אני אומרת, אני רק רוצה להיות רחוקה מפה "טוב קומי תתארגני" היא אומרת, ואני קמה משמחה "תודה אימוש אוהבת אותך תודה תודה" אני אומרת נירגשת, "אבל יש תנאי לזה" היא אומרת, ואני מהנהנת לשמוע
"שבוע הבא את נוסעת לאבא" היא אומרת, מוציאה לי את כל השמחה שהייתה לי "לא" אני אומרת, היא יודעת שאני שונאת אותו, והיא בכל זאת לא מקשיבה לי, "ליהי הוא אבא שלך" היא אומרת, אני מגלגלת עיינים עם אבא כזה עדיף להיות יתומה "טוב בסדר" אני אומרת, החופשה כרגע יותר מתאימה לי אחרי זה אני אתמודד עם אבא שלי כל דבר בשלב שלב "יופי תותי אני והאחים שלך הולכים לפארק אז את תתארגני בנתיים" היא אומרת, "כן אמא תודה" אני אומרת והיא יוצאת מהחדר.
אני מסדרת את החדר שלי, את השידה שלי, את המיטה שלי, אני לוקחת שואב וגם שואבת אותו, בכל זאת אני לא אוהבת לעזוב את החדר שהוא בבלאגן, סיימתי לסדר את החדר שלי, אני הולכת למחסן שלנו, אני לא מגיע למזוודה
"צריכה עזרה" אני נבהלת "אאאעעע" מליאב שפתאום עומד מאחורי הוא צוחק "מה מצחיק אותך בדיוק" יופי ממש יש לי כוח אליו עכשיו,
"עם הייתי יודע שאת ככה נבהלת הייתי בא יותר" הוא אומר, ואין לי כוחות לציניות שלו "אתה עוזר לי להוריד את המזוודה" אני אומרת, לפחות עם הוא פה שיעשה משהו מועיל, כמו להוריד את המזוודה, אני יוצאת מהמחסן, לחדר שלי, מוציאה מארון שורטים, חולצות, חצאיות, שמלות, "מה זה לאן את נוסעת?" ליאב שואל,
לא הבנתי למה הוא בא לפה, אין לו משהו אחר לעשות, "לא עיינך" אני עונה, הוא פגע בי אתמול שלא יחשוב לרגע ששכחתי את זה, ואני גם לא עומדת לשכוח את זה בכזה קלות,

●בזמן שהם מדברים ליהי שמה את
הדברים בתוך המזוודה●

"לולי אנחנו צריכים לדבר" ליאב אומר, פחח הצחיק אותי, אני מצחקקת, חיי בסרט זה שאני עכשיו הולכת לדבר איתו, "אתמול שרציתי העדפת לנסוע נכון" אני אומרת ומוסיפה
"עכשיו תורי לנסוע" אני אומרת, אין לי כוח אליו, אני סמכתי עליו והנכסתי אותו ללב שלי והוא פשוט כמו מטומטם נכנס לסרטים ורב איתי על שטויות "ליהי זה חשוב" הוא אומר, לא מעניין אותי מה כל כך חשוב, עכשיו הדבר היחידי שחשוב לי זאת החופשה שלי,
החופשה שאני כל כך זקוקה לה, "ליהי בבקשה אני מצטער צודקת יצאתי מטומטם אבל אני אוהב אותך" ליאב אומר, מחזיק לי את היד שאני יעצור שנייה, לא יעזור לו "תתפוצץ אני רציתי לדבר איתך אבל העדפת להיות בסרט שלך" אני אומרת, אני לא אשקר אני אוהבת אותו ואני מתה לנשק אותו עכשיו, ואפילו שהוא עדיין אמר לי שהוא אוהב אותי זה עשה לי משהו, אני משתחררת ממנו וממשיכה לארוז את הדברים שלי "אני אוהב אותך כל כך את יותר מידי חשובה לי בבקשה אל תסעי בלי להגיד לי כלום אני אוהב אותך אל תעשי לי את זה אני מתחנן" הוא אומר, אני עוצרת, מסתכלת עליו ורואה שיש לו דמעות בעיינים, כואב לי לראות אותו ככה, אני מכניסה את הבגדים למזוודה וניגשת אליו
שהוא מסתכל למטה "אתה צריך לדעת להקשיב לי" אני אומרת לו, מזיזה את הראש שלו שהסתכל עליי, "את צודקת יצאתי מפגר" הוא אומר, אני מתקרבת אליו ואומרת
"אתה המפגר שלי" הוא מחבק אותי ואומר
"לא משנה לי מה אני העיקר שאני שלך"
הוא מנשק אותי, נשיקה שמראה כמה התגעגענו אחד לשני, אנחנו מתנתקים מהנשיקה בגלל צילצול טלפון "קקטוס" אני ניגשת לטלפון ושמה על רמקול