הגורל שלנו

אי אפשר לשנות

~17:10~

נקודת מבט ליהי:
"לא ניראה שהכל טוב איתך עם את מאוהבת במשהו בן 22 שאנחנו בכלל לא מכירים אותו" הוא אומר, אני לא יודעת איפה לקבור את עצמי עכשיו,
מאיפה זה בא? איך הוא עלה על זה?
"מה קרה את שותקת תעני לי!!!" הוא צועק עצבני, אין לי מה להגיד אין לי כלום, כל הביטחון שלי לא פה איתי, אני מרגישה שהדמעות מאיימות לצאת, אני מסתכלת לריצפה לא רוצה לראות אותו, ובמיוחד שלא יראה אותי ככה בוכה, מה קרה לי? ממתי אני כזאת, נותנת ככה למשהו פשוט לצעוק עליי, ובמקום לענות לו אני משפילה ראש ובוכה, אני חייבת להתאפס על עצמי, אבל אני פשוט לא מצליחה "ליהי תעני לי עכשיווו" הוא צועק, אני נלחמת בדמעות, לא רוצה שאף אחת תיפול לי בטעות, אני מרגישה שאני מתחילה כבר לראות דרך מיי הדמעות,
"הייי למה אתה צועק עלייה" אני שומעת קול, שכל כך התגעגעתי אליו, אני מרימה את הראש וזה ליאב, אני פשוט רצה אליו, ומחבקת אותו חזק, מנגבת את הדמעות בעיינים, הוא הרגיש את זה וישר עטף אותי בחיבוק שלו, "אוו הינה גאון הדור" עמית אומר לליאב, אני מתנתקת מהחיבוק עם ליאב "תרגיע ומהר תכבד אותו" אני אומרת לעמית, "את רצינית איתי, מה יש לו לחפש אצל נערה בת 17" הוא אומר, עוקץ את ליאב בכוונה "כדי לך להרגיע ומהר עד ליהי שמעת" ליאב אומר לעמית, אהבתי את איך שליאב ככה הגן עליי, והיה שם בשבילי, אין הוא נסיך
"תתרחק ממנה ומהר אחרת אני אפרק לך את הפרצוף" עמית אומר לליאב, "חחחח אתה חושב שאתה מפחיד אותי יערס צעצוע" ליאב עונה לו, ואני מצחקקת באיך שליאב קראה לעמית
"אני בהלם ממך את משתפת איתו פעולה, את אחותי" עמית אומר, ופה הוא מגזים "אחותך תראה איך צעקת עליי מקודם תראה איך אתה מתנהג עכשיו ואתה יודע שאני שונאת שאתה עושה את ההצגה של הערס הזה שלך ואפילו על ליאב זה לא עובד אז יאללה שחרר ממני" אני אומרת עצבנית, אחי לא אחי שידע לכבד אותי, "וחוץ מי זה יאפס איפה היית במועדון?" ליאב שואל את עמית, אני לא מבינה מאיפה השאלה הזאת באה עכשיו, "מה קורה פה?" אופק בא מאחורי עמית, "לא קורה כלום אנחנו הולכים" אני אומרת ובאה לקחת לליאב את היד "רגע, לא ענית לי על השאלה?" ליאב אומר לעמית, אופק מביט בי לא מבין, ואני בעצמי לא מבינה, עמית הלך לחפש את אופק ועידו, אז למה עמית לא עונה לו, "תענה!! מה עשית שהיה יותר חשוב מלשמור על אחותך?" ליאב אומר, ואת
ה "אחותך" הוא אומר במרכאות, "אניי.... אני...." עמית מגמם, "אני אחסוך ממך עכשיו, אתה פשוט צריך להתבייש בעצמך, ממש אח למופת אתה" הוא אומר, מושך אותי ואנחנו הולכים לכיוון האוטו, הוא מכניס את המזוודה שלי, אני לא מבינה למה עמית לא ענה לו על השאלה, למה הוא התחיל לגמגם, אנחנו נכנסים לאוטו, וליאב נוסע, כל הראש שלי מחשבות, אני לא יודעת מה לעשות, איך נתתי לעמית ככה לצעוק עלי, ואפילו לא התנגדתי לזה, למה אני ככה, אני נשענת על החלון מרגישה שהדמעות שוב רוצות לצאת, ברצינות אין לי כבר כוח, איך אני יכולה להלחם בעצמי, זה אפילו לא הגיוני, אני מרגישה שליאב תופס לי את היד, ואני פשוט מסובבת את הראש עוד יותר לחלון, לא רוצה שאף אחד יראה אותי ככה, ליאב עצר את האוטו, "לולי בבקשה תסתכלי עלי" הוא אומר לי, כזה עדין ואני מה אני , אני איבדתי את עצמי, אני כבר לא אותה ליהי שהייתי, איך ממשיכים מפה, "אני לא רוצה שתראה אותי ככה, לא רוצה שאף אחד יראה אותי ככה, אני חלשה" אני אומרת, והדמעות כבר יוצאות מעצמן, בבקשה דיי מספיק אני לא רוצה לבכות, ליאב יוצא מהאוטו, והולך לדלת שלי ופותח אותה, ורק עכשיו שמתי לב שאנחנו בתוך יער כזה, אבל היער הזה מוכר לי, מעניין למה, הוא מושיט לי יד שאני אצא מהאוטו, אני לוקחת אותה ויוצאת, "מה זה ליאב איפה אנחנו?" אני שואלת, לא מבינה למה הוא עצר פה, "את לא זוכרת?" הוא שואל אותי, אני יודעת שהמקום מוכר לי אבל לא מצליחה להזכר, ליאב מחזיק לי את היד ואנחנו הולכים בתוך היער, ואז נזכרתי שראיתי את המפל, אותו יער שליאב הביא אותי לפה בפעם הראשונה, איזה יפה המפל, איזה יפה כל הירוק הזה, יש אוויר טוב, וואוו המקום תמיד מדהים, מי היה מאמין שיש את זה בתוך יער, "נזכרת?" ליאב שואל אותי, אני מחייכת "כן" אני עונה, אנחנו מתיישבים קרוב למים ומסתכלים על המפל שלא השתנה אפילו בקצת, נשאר יפה כמו שהיה "לולי" ליאב קורא לי, ואני מביטה בו, "אני רוצה שתקשיבי לי טוב עכשיו" הוא אומר, אני לא מבינה למה הוא נהיה כל כך רציני, "אוקי" אני אומרת, מחכה שימשיך
"את העבר אי אפשר לשנות, אל תחשבי מה היה קורה עם, ממש לא, אין מה לחשוב על זה, כי זה היה כבר, את חזקה כל כך ליהי, את לא מבינה כמה, אל תתני לזה לשבור אותך, מה שהיה היה, ומה שחשוב זה מה קורה עכשיו, איך את ממשיכה עכשיו, אין טעם לחשוב מה היה קורה עם לא היית בורחת עם לא היית נלחמת, זה מיותר זה סתם מכאיב לך, את חזקה ליהי את ברחת את הנגדת, את עשית כל מה שאת יכולה כדי לצאת מי זה והצלחת, את הצלחת, עכשיו את גם תצליחי להשאיר את זה מאחוריך ולא תתני לשום דבר לשבור אותך, את אותה ליהי חזקה טובה יפה ומי יכול עלייך, אני אוהב אותך יפה שלי בבקשה תשאירי את זה מאחוריך ותמשיכי בחיים הכי חשוב שבסוף לא קרה כלום וזה רק בזכותך"
ליאב אומר, ואני כבר כולי דמעות, אבל זה לא דמעות של עצב אלא דמעות של אושר, אושר שהוא פה איתי, אושר שהוא צודק, אני תמיד חזקה, ונלחמתי כל עוד יש בי נשימה, אני אף פעם לא אוותר ועכשיו באמת הלילה הזה נשאר מאחור ולא יחזור לעלום "אני אוהבת אותך אהוב שלי תודה לך תודה" אני מחבקת אותו, כל כך שמחה שיש לי אותו, "אני תמיד פה בשבילך אישה שלי לעולם לא תהיא לבד" הוא אומר, ואני פשוט מנשקת אותו, נשיקה שכל כך חיכיתי לה