הגורל שלנו

אבודה

~13:15~

נקודת מבט ליהי:
וואיי איזה כייף ככה לחזור אחרי ריצה/הליכה,
אני מרגישה ממש טוב, קצת הרים לי את המצב רוח, היה לי כייף ככה לשמוע שירים וללכת או לרוץ, קצת הסחת דעת, אוף עכשיו אני צריכה לחזור להכנס לזה שוב, אין לי כוח לדבר על זה, אני שומעת שכולם בחוץ בבריכה, בטח נהנים, אוף למה אני צריכה להרוס לכולם, אני הולכת לכיוון הכניסה דרך הבריכה, אני מרגישה ממש רע אני שומעת אותם צוחקים נהנים, למה עכשיו אני צריכה להגיע ולהרוס את כל האווירה הכפית הזאת, אני מחליטה לשנות כיוון ולהכנס דרך הכניסה הראשית וישר לחדר שלי, אף אחד לא יראה אותי, אני מסתובבת לחזור, "לולי", דיי זה כל כך ברור שמשהו חייב לראות אותי, אני מסתובבת חזרה לכיוון הבריכה "לולי בואי מה איתך?" אופק שואל אותי, ברצינות אני לפעמים חושבת שהוא לא מחובר למציאות, אני מתקדמת אליהם, מאי ואור ישר קמות מהמיטות השיזוף ופשוט מוחצות אותי בחיבוק, אני מרגישה שעוד מעט הדמעות חוזרות, לא לא אני לא רוצה שוב את ההרגשה הזאת, לא לא בבקשה לא שוב, אני מתנתקת מחיבוק מבנות "לילוש הכל בסדר?" אור שואלת אותי, "תקשיבו שנייה כולם  אני יודעת מה עברתי וזה היה קשה אבל עכשיו אני בסדר, בבקשה בואו נתקדם מי זה ולא ניתן לזה להרוס לנו את שאר היום, ויש לי בקשה אחת לכבוד שיש לכם כלפי, אני מבקשת שלא נדבר על זה שוב אף פעם" אני אומרת, באמת שאני לא רוצה שום קשר למה שקרה אתמול, פשוט צריכה לשכוח מי זה, ואותו דבר גם הם, מה שקרה אתמול נשאר אתמול, וזהו לא צריך לסחוב את זה איתנו, למרות שאני שונאת את עצמי ואני לא יודעת מה אני הולכת לעשות עם ההרגשת הריקנות הזאת, ובכלל אני מרגישה כאילו משהו לקח לי את כל הביטחון שהיה לי ועכשיו אני חלשה, אין לי כלום ואני לא שווה כלום, אבל אני מעדיפה להתמודד עם זה לבד, לא רוצה אף אחד שידע מה אני עוברת או סובלת, זה עיניין שלי בלבד, "אוקי עם זה מה שאת רוצה" עידו אומר, הוא בא לכיוון שלי ואני לא מבינה, הוא גם מחבק אותי עכשיו, איפה מה שביקשתי לפניי שנייה,
"אפשר שנייה את הטלפון שלך והארפוד?" הוא יותר נכון אומר מאשר שואל אותי, ופשוט לוקח לי אותם, אני לא מבינה למה הוא צריך אותם "בשביל מה אתה צריך אותם?" אני שואלת, הוא מעביר את הטלפון שלי יחד עם הארפוד למאי, שלא מבינה כל כך, ובלי יותר מידי לשים לב הוא זרק אותי ואותו ביחד לבריכה "אאעעע", לא לקח יותר מידי זמן עד שכולם קפצו לבריכה,
"למה עשית את זה אני עם נעליים" אני אמורת לעידו, "כי באלי" הוא אומר, אני לא מחכה יותר מידי זמן, וישר קופצת עליו ועולה עליו, מנסה להטביע אותו בבריכה, והוא כל פעם מצליח להעיף אותי, "יאללה אור שימי שירים" אופק צועק לאור, כי היא הכי קרובה ליציאה מהבריכה, "אני מת עלייך אחותי" עמית אומר לי מחבק אותי, "אתה תאוהב אותי תמיד נכון?" אני שואלת אותו, "ברור איזה מין שאלה זאת" הוא אומר, ואני ישר משפריצה עליו מלא מים לתוך העיינים, שהוא בכלל לא מוכן לזה, חחחחח אני צוחקת הכי כייף לי ככה, אבל זה לא אומר ששכחתי את מה שקרה, וזה ממש לא עוזר לי התחושה שלי עדיין נשארה, אני לא חושבת שאי פעם הצחוק והחיוך שלי יחזרו להיות אמיתיים כי אני כבר שבורה, "ווואייי כדיי לך לברוח מהר" עמית אומר, ואז מאי קפצה עליו מאחורה שהוא לא היה מוכן ואופק השפריץ עליהם